'יום שכולו שבת': לחיות את הכאן ועכשיו


בברכת המזון של שבת מופיע "הרחמן הוא ינחילנו יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים". מהו אותו 'יום שכולו שבת' שאנו משתוקקים לו? האם מדובר במציאות עתידית שבה השבת אינה חלה רק ביום אחד בשבוע אלא בכל יום מימות השבוע? אם כן, הבקשה היא אפוא רק 'כמותית' – להרחיב את החוויה ליותר מיום אחד. אך לא נראה שזהו העניין, אלא שלאמיתו של דבר אני יודע שמהותה של השבת נסתרת ממני, ומשאלת לבי היא למצוא את הדרך להגיע אליה ולחוות אותה באמת.
בראש ובראשונה, יום שכולו שבת הוא יום שהוא רק שבת, ולא יום אחר. האדם נמצא במקום שנמצאות מחשבותיו (פתגם בשם הבעל שם טוב). כאשר אדם חושב בשבת על כל שעבר עליו אתמול, הוא לא נמצא רק בשבת אלא גם ביום שישי. מן העבר השני, כאשר הוא חושב על הצפוי לו מחר, הוא נמצא גם ביום ראשון. בשני המצבים האלו האדם לא זכה ל-"יום שכולו שבת". "יום שכולו שבת" נכון רק לגבי מי שמצליח להתנתק מהעבר ומהעתיד ולהתרכז בהווה, להיות נוכח בשבת, לחיות את היום.
גם ההלכה מכוונת את האדם להקנות לשבתותיו אופי כזה. אסור להכין משבת ליום אחר, ואפילו אסור לדבר על עסקי חול בשבת (שבת קיג ע"א-ב). ממידת חסידות יש להימנע אפילו מלחשוב על תוכניות לימי חול (שבת קנ ע"ב).
דברים דומים כתב רבי נחמן מברסלב על האכילה בשבת:
"ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה'"
לכל סעודה משלש סעודות כתיב 'היום' לרמז שלא לאכול בסעודה של שבת, רק בשביל היום.
כי לפעמים אוכלים שרעב מאתמול, ולפעמים בשביל שלא יהא רעב למחר,
אך בכל סעודה משלש סעודות של שבת לא יאכל כי אם בשביל היום,
היינו סעודה זו לא בשביל קודם ולא בשביל אחר כך...".
ליקוטי מוהר"ן קכה

על פי המדרש (בראשית רבה יא, ח) לכל יום בשבוע ישנו "בן זוג" - אחד הימים האחרים - ראשון ושני, שלישי ורביעי וחמישי וששי - אך יום השבת עומד בפני עצמו. כלומר, לכל יום יש אינטראקציה ושיח של הוויית חיים של כל יום עם יום אחר, והיום השביעי ניחן באיכות נבדלת, יום שכולו שבת. בהמשך המדרש, מכריז הקב"ה מכריז שעם ישראל יהיה בן הזוג של השבת "אמר להם הקב"ה זכרו הדבר שאמרתי לשבת כנסת ישראל היא בן זוגך 'זכור את יום השבת לקדשו'". כמובן, ברית הנישואין דורשת נאמנות, ובתוך יום השבת, חלילה לישראל לחשוב על יום אחר. יום השבת מכוון ל"כאן" כפי שהוא מכוון ל"עכשיו":
רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי:
שמות טז, כט

האדם מצווה שלא לצאת ממקומו בשבת. במקום לחפש את האוצר במרחקים, על האדם לגלות כי מושא חיפושו נמצא ממש "מתחת לאפו". בשבת מתברר כי על כל מקום ניתן לומר "...כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא" (שמות ג', ה')
על דרך הדרש, ניתן להסביר את הציווי 'אל יצא איש ממקומו' כאמירה ביחס לממד הזמן – מקומך הוא ביום השביעי, אל תצא ממנו ליום אחר. "שבות" ביום זה, היה לגמרי "בתוך" היום, יום שכולו שבת. ובאמת, הפסוק הבא הוא: "וישבתו העם ביום השביעי", העם נענה לצווי.
מדוע הריכוז ביום עצמו חשוב כל כך? יעדו של חיפוש רוחני הוא "להתעורר" וזאת כיון שישנה מציאות בה אדם חי את חייו בעודו "ישן".
במאמר הראשון כבר הזכרנו כי הניגוד שבין 'ישן' לבין 'ער' קיים במישור של מודעות האדם ביחס לחייו. העדר מודעות ביחס לחיים נובע במידה רבה מכך שתודעת האדם נמצאת בעבר, במחשבות על מה שעבר עליו, או בעתיד, בהרהורים על מה עומד לקראתו. כאשר זה קורה, האדם בעצם אינו נוכח בתוך המקום שבו מתרחשים החיים – ההווה, ולכן ביחס להווה ניתן לראותו כ'ישן'.
אבל כאשר אדם מצליח להתרכז ולהיות "נוכח" בהווה, בחיים, הוא זוכה להתעורר.
בתלמוד הבבלי (ברכות מג ע"ב), נאמר כי "פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם. מהי תקנתו? – להדריה (=להחזירו) בקדושא דבי שמשי (=קידוש של ליל שבת)." שמעתי הסבר (בשם הרב אלן שוורץ) שהכוונה בפסיעה גסה היא ל"מרוץ החיים", שטף חיי המעשה, הוא ש"נוטל מאור עיניו של אדם", מונע מהאדם מלראות את החיים. התרופה, היא שבת העוצרת את המרוץ ומשיבה לאדם את ראייתו.
על פי הרב אברהם יצחק קוק, הנגיעה בחיים, המצב שלאחר ההתעוררות, היא נגיעה במקור החיים, בקב"ה:
זיו אור א-להים הממלא את כל העולמים כולם,
מחיים ומרוה אותם מדשן נועם עליון של מקור החיים,
הרי הוא נותן חיל בנשמות, במלאכים, ובכל יצור, לחוש את פנימיות תחושת החיים...
שמונה קבצים ב, סב

משום שהקדושה מצויה בעצם החיים, משמעותה של כל פעולה נעוצה בעצם עשייתה ולא בתור אמצעי לעתיד לבא:
מדת הקדושה היא למעלה מכל מגמה,
שאין צורך לומר שאוכל כדי שיכול ללמוד ולהתפלל ולעסוק במצוות וכיוצא בזה,
שזו היא מדה בינונית,
אלא שעצם האכילה, והוא הדין הדיבור, וכל התנועות ורגשות החיים, קודש ואור הם מלאים...
שם , סה
הקשר בין קדושה זו לשבת מופיע במקום אחר בדברי הרב קוק, כאשר הוא מבדיל בין השאיפה של "בירור בירורים" ל"העלאת עולמות". עבודת השבת היא "מקדושת העלאת העולמים" (ב מז). בפיסקה העוקבת לדברים אלו הוא טוען ש"מעלי העולמים עומדים למעלה מהמגמה והתכלית. התכלית נעוצה בכל תנועה גשמית ורוחנית". מדת הקדושה עליה מדבר הרב קוק היא אותה "העלאת עולמות" והיא עבודת השבת.

התפיסה כי חשיבותה של פעולה נעוצה בהיותה אמצעי למשהו אחר היא חטא הארץ:
מתחילת הבריאה ראוי היה טעם העץ להיות גם הוא כטעם פריו. כל האמצעים המחזקים איזו מגמה רוחנית גבוהה כללית ראוים היו להיות מוחשים בחוש נשמתי באותו הגבה והנעם כשאנו מציירים אותה. אבל טבע הארץ... גרם שרק טעמו של הפרי, של המגמה האחרונה, האידיאל הראשי, מורגש הוא בנעמו והדרו...
אורות התשובה ו, ז
ובמקום אחר:
חטאה הארץ, הכחישה את עצמיותה, צמצמה את חילה, הלכה אחרי מגמות ותכליתים, לא נתנה את כל חילה הכמוס להיות טעם העץ כטעם פריו, נשאה עין מחוץ לה, לחשוב על דבר גורלות וקרייריות...
שמונה קבצים ג', כד

אבל לעתיד לבא: יבאו ימים שתשוב הבריאה לקדמותה, וטעם העץ יהיה כטעם הפרי
אורות התשובה, שם

בין ראשית הבריאה לתיקונה והשלמתה, מצויה בכל שבוע השבת שהיא "מעין עולם הבא". בה חוזרים לגן עדן, לעולם שבו טעם העץ כטעם הפרי. שבת בה לכל פעולה יש משמעות עצמותית – לאכול, לישון (שבת = שינה בשבת תענוג), לחיות.
לגעת בשבת זה לגעת בחיים, לגעת בקב"ה.
שבת קודש, שבת שלום.

Bookmark and Share

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן