הגדת רבן גמליאל


רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ בַפֶּסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ,

וְאֵלּוּ הֵן, פֶּסַח, מַצָּה, וּמָרוֹר.

פֶּסַח, עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַמָּקוֹם עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרָיִם.

מַצָּה, עַל שׁוּם שֶׁנִּגְאֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם

יציאת מצרים: מעשה בנות סימן לאבות

 

 

השם החסר

פרשת שמות פותחת בסיפורו של משה רבנו, מי שלימים יהיה גדול מנהיגי ישראל, גדול הנביאים והדמות הראשית במסע של בני ישראל לארצם. אולם במהלך הסיפור מחסירה התורה פרט ביוגרפי בסיסי ביותר. בשום מקום לא מוזכר השם שהעניקו לו הוריו של משה בלידתו. אנו מכירים את משה רק בשם שהעניקה לו בתו של האויב הגדול של עם ישראל: "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ" (שמות ב י). עניין זה לא נעלם מעיני

סיפורים קורים לעמים שמספרים סיפורים

סיפור יציאת מצרים הוא סיפור הצלחה שעלילתו דרמטית: עם חלש של עבדים המצליח להשיג חירות במאבק עם המעצמה העולמית של העת העתיקה. יש שיטענו שמוטיב התגברות החלש על החזק האכזרי הוא מוטיב שחוק, אך יהיה זה כמעט כמו להתלונן ששייקספיר מלא בקלישאות. סיפור יציאת מצרים הוא סיפור ציורי ביותר וגדוש אפקטים. יש בו אלמנטים שנראים הומוריסטיים, כמו מכת הצפרדעים, כמו גם אלמנטים מפחידים – הים שהופך לדם, החושך המוחלט וכדומה. ואחרי שנראה שכבר מוצו כל האפקטים, מתרחש האפקט הגדול מכולם – קריעת ים סוף. גם מקום התרחשותו של

לא תחמיץ!

מאות שנים המתין עם ישראל ליום הגדול שבו ישתחרר מעול העבדות. והנה, כשסוף-סוף הגיע היום, נדרש עם ישראל לקום ולצאת מיד, עכשיו ממש, כי בעוד רגע תחמוק ההזדמנות – המצרים יגיעו והרגע יוחמץ. סיפור יציאת מצרים מלמד אותנו לא להחמיץ הזדמנויות, אך זוהי משימה קשה מאוד. לרוב, בשלב כלשהו בחיים אנו נכבלים בשגרת היום-יום והופכים אטיים וקשים, וכל שינוי, ולו הקטן ביותר, הופך לעניין מורכב. עד שבוחנים את ההזדמנות, עד שבודקים אותה ומחליטים ומתארגנים – חלון ההזדמנויות נסגר. פירושה המקורי של המילה opportunity

קריעת ים סוף: החיים כציור

מעשה בצייר שגמר בלבו ליצור את יצירת המופת של חייו. אף שבתקופתו היה מקובל לצייר דיוקנאות של אנשים רמי מעלה, הצייר חשב שיהיה מעניין יותר לצייר לא את דיוקנו של המלך כי אם את דיוקן סוסו. זמן רב שקד על ציורו, והנה הגיע היום הגדול והמלאכה הושלמה. כמו כל אדם, גם הצייר אהב לשמוע מילות שבח, ולכן החליט לתלות את הציור על כתלי ארמונו של המלך ולהמתין למחמאות. לאכזבתו, חלפו האנשים על פני הציור וכמעט שלא הפנו אליו מבט, לא התבוננו בו ולא התפעלו ממנו.