זוהר: שאלות על אלוהים

הביטוי 'חוזר בשאלה', והביטוי ההפוך לו, 'חוזר בתשובה', מעמידים את ההבדל בין האדם המאמין לאדם שאינו מאמין כהבדל בין איש השאלות לאיש התשובות. המילה 'תשובה' בביטוי 'חוזר בתשובה' מתפרשת לא על פי הוראתה המקורית, 'שוב' (return), אלא על פי הוראתה המאוחרת יותר, 'תירוץ' (answer). בעל תשובה, אם כן, אינו עוד אדם ששב לאלוהיו אלא אדם המתיימר לדעת את התשובות לשאלות על אודות היקום. אך על פי הזוהר הקדוש (בראשית א ע"ב) האמונה באלוהים לעולם כרוכה בשאלות שאין להן פתרון, ועל כך מורה השם 'אלוהים' עצמו. המילה 'אלוהים' מורכבת מהמילים 'מי' ו'אלה', המבטאות רבדים שונים של המציאות האלוהית: המילה 'מי' מבטאת את הרובד הבלתי נתפס של האלוהות, זה שאפשר להעלות בו שאלות אך אי אפשר בהכרח להשיב עליהן, והמילה 'אלה' מבטאת את הרובד באלוהות שניתן להגדירו. המילה 'אלוהים' מייצגת את השילוב של שתי המילים יחד, את הרובד הנתפס, המוגדר, עם זה שלא ניתן להגדיר.
מתוך כך מציע הזוהר פירוש חדש לחטא העגל המופיע בפרשתנו. לאחר מעמד הר סיני עלה משה להר, ומשבושש לחזור גברה בקרב בני ישראל תחושת חוסר הוודאות, שדחפה אותם לעשות פסל:
וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ... וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְֹרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (שמות לב א, ד)
העם הציג את האלוהים החדש בלשון "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְֹרָאֵל". חטא העגל הוא המחשבה שאלוהים הוא רק 'אלה' – אל מוגדר, בלי התהייה של 'מי' – של אל שאינו מוגדר ואינו נתפס. וכך אומר הזוהר: "אלו שחטאו בחטא העגל, על סוד זה אמרו 'אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְֹרָאֵל' (שמות לב ד)". הזוהר אומר ש"על סוד זה קיים העולם", ומסופר שם על ההתרגשות שאחזה בקרב שומעי דבריו של רבי שמעון בר יוחאי כשאמר את הדברים הללו: "בא רבי אלעזר וכל החברים והשתטחו לפניו [לפני רבי שמעון בן יוחאי]. בכו ואמרו "אילמלא לא באנו לעולם אלא לשמוע זה די"' (זוהר בראשית ב ע"א, תרגום).
נראה שהזוהר נוגע בעומק הפשט של הסיפור – משאלתם של בני האדם ליצור אל אנושי, מוחשי, שאפשר לראות אותו. עם ישראל התקשה לקבל את העובדה שאלוהים הוא בלתי נראה ומעל למציאות המוחשית, וברגע של חוסר שליטה וחוסר ודאות, כשלא היה ברור מה עלה בגורלו של משה, התרחש הפיצוץ. עם ישראל נכנע, ויצר אלוהים מוחשי.
מול חטא העגל, "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְֹרָאֵל", קוראים המתנגדים לעשיית העגל: "מִי לַה' אֵלָי" (שמות לב כו) – 'אלה' מול 'מי'. חייבים לחבר את ה'מי' לשם ה', להחזיר את המסתורין לאלוהים, את השאלה, את חוסר ההבנה.[1] חלק מן הכפרה על חטא העגל היא מצוות פרה אדומה, שנחשבת לחוק שטעמו בלתי נתפס (רש"י במדבר יט ב).[2] התיקון העמוק של חטא העגל הוא היכולת לקבל גם את הבלתי נתפס, את הלא מובן.


אלוהים בלתי נתפס

 

אלוהים שאפשר להגדירו אינו אלוהים, שהרי הגדרה היא צמצום ואילו האלוהות היא אין-סופית, מכילה הכול ומקיפה הכול. בלשונו של הרב קוק:
כל הגדרה באלהות מביאה לידי כפירה. ההגדרה היא אלילות רוחנית. אפילו הגדרת השכל והרצון, ואפילו האלהות עצמה ושם אלהים הגדרה היא, ומבלעדי הידיעה העליונה שכל אלה אינם כי אם הזרחות ניצוצות ממה שלמעלה מהגדרה היו גם הם מביאים לידי כפירה. (אורות, עמ' קכד–קכה).
הבנה אוניברסלית זו משותפת לעמים רבים המתבוננים באלוהות. גם הספר טאו טה צ'ינג פותח בהבנה ש"הטאו שניתן לספר אותו אינו הטאו". הבלתי נתפס אשר ביסוד המציאות מעניק לה את החיות ואת הקיום. כפי שלומד הנסיך הקטן מהשועל במשפט המפורסם ביותר בספר: "והנה הסוד שלי... מה שחשוב באמת, סמוי מן העין".[3] ומזווית אחרת, בזוהר הקדוש נאמר: "אין העולם קיים אלא על הסוד" (אדרא רבה קכח ע"א, תרגום).
המסתורין האופף את השאלות על אלוהים מעניק ערך ומשמעות לחיים. המסתורין קיים גם בהקשר האנושי. אנשים רבים תיארו באוזניי את התחושה שהאנשים שמסביבם אינם מכירים אותם באמת. יש להם עולם גלוי שבו הם נפגשים עם הזולת, אבל עולמם הפנימי נסתר והם אינם מצליחים לחלוק אותו עם שום אדם (הבעל שם טוב הגדיר פעם את הנסתר כמה שאי אפשר להעבירו לזולת, וייתכן שלעולם לא יהיה אפשר לחשוף לזולת). אך למרות התסכול שבדבר, ולמרות רגשי הניכור והבדידות שהתחושות האלה מעוררות, אותם אנשים לא היו מוותרים על הפרטיות ועל המרחב הפנימי האישי שלהם. נראה שהדרך להתמודד עם התחושות הללו היא ההכרה שבמפגש עם הזולת תמיד יהיה מימד בלתי נתפס. ההכרה זו יכולה להעמיק את הקשר ולהעשיר אותו, גם אם איננו יודעים להגדירו.


שאלות הן הבסיס לצמיחה

 

שאלות הן מנוף לצמיחה. כשאדם מקבל תשובה הוא מפסיק לחפש, אך כששאלתו נשארת בלתי פתורה, העולם פתוח לפניו. ראבי, חתן פרס נובל לפיזיקה, קשר את הצלחתו לחינוך שקיבל מאמו. בכל יום, כשחזר הביתה מבית הספר, אמו לא שאלה אותו מה הוא למד בבית הספר אלא אילו שאלות הוא שאל.
יש סיפור שהילדים שלי אוהבים לספר, על ילד השואל את אביו: "אבא, למה השמים כחולים?", ואביו משיב לו: "אני מצטער אבל אינני יודע". למחרת שואל אותו הבן: "אבא, למה עשבים ירוקים?", ושוב האב מתנצל ואומר "אינני יודע". כעבור כמה ימים שאל הבן את האב: "אבא, אתה רוצה שאפסיק לשאול אותך שאלות?", ואביו השיב לו, "אבל אם לא תשאל, איך תדע?". בעבר חשבתי שמדובר בבדיחה, אך לאחר כמה זמן הבנתי שהסיפור טומן בחובו מסר עמוק. בזכות העובדה שהאב בלם עצמו ולא השיב לבנו, המשיך הבן לחפש, ואולי, הודות לכך, יגיע ביום מן הימים לגילויים חדשים שטרם נודעו. על פי ההגדרה של יהודה ליבס, 'מי' הוא "הבחינה שלעולם עומדת לשאלה. זו התהייה והבקשה שאין להן סוף והיא מקורה של כל יצירה גדולה, כדוגמת ספר הזוהר".[4]
באשר לשאלות הגדולות הנוגעות לחיים, למוות ולאלוהים: מי שמרגיש מחויב לפתור אותן יהיה מתוסכל כאשר ייכשל, ומי שלא ינסה להתמודד אתן יחיה חיים ריקים מתוכן. שביל הזהב הוא ההכרה שגם כשהאדם אינו משיג תשובה לשאלתו, יש ערך לעצם העיסוק בשאלה. בלשונו של הזוהר: "'מי' עומד לשאלה. כיוון ששואל אדם ומעיין להסתכל ולדעת מדרגה לדרגה עד סוף הדרגות. כאשר מגיע לשמה... הלא סתום כבתחילה' (זוהר בראשית א ע"ב, תרגום). למיטב הבנתי, כוונת הזוהר היא שאף שהשאלה עצמה נותרת סתומה, העיסוק בשאלה מעלה את האדם. במסורות הזן, אחת הדרכים להתפתחות רוחנית היא דרך הקואן – שאלה שעצם העיסוק בה מעמת את האדם עם עצמו ומכריח אותו לצאת מן המסגרות הרגילות שלו.


אמון

 

רבי נחמן מברסלב מגדיר את הדרגה הגבוהה ביותר של אמונה כבחירה להמשיך ולהאמין גם ללא תשובות (ראו לדוגמה ליקוטי מוהר"ן, תורה סד). כאשר הכול חשוף ונגלה לא נדרש אמון. רק כאשר יש הסתר, יש מקום לאמונה. חשוב לדייק: העובדה שלאדם יש שאלות אינה מחייבת שיהיו לו ספקות באמונה. למרות התמיהות והתהיות, הוא יכול לבחור להאמין.
בספר איוב מתגלעת מחלוקת מהותית בין איוב לרעיו – איוב מעלה את שאלת השכר והעונש בכל חריפותה, ואילו רעיו גוערים בו על כך שהוא שואל שאלות על דרכיו של הקב"ה, ולמעשה שוללים ממנו את הזכות לשאול בכך שהם טוענים שהצרות פגעו בו כדין, בשל חטאיו. והנה, בסוף הספר הקב"ה נוקט עמדה ונוזף ברעים:
וַיְהִי אַחַר דִּבֶּר ה' אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל אִיּוֹב, וַיֹּאמֶר ה' אֶל אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי חָרָה אַפִּי בְךָ וּבִשְׁנֵי רֵעֶיךָ, כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב. (איוב מב ז)
איוב מכונה כאן בפי הקב"ה 'עבדי', וזאת משום שעבודת ה' והאמונה בה' אין משמען התעלמות מן הקושיות והדחקתן, אלא התמודדות עמן בכנות וביושר, ועם זאת חיזוק האמונה שהקב"ה גבוה ונשגב מן ההבנה האנושית, וייתכן שלא כל הקושיות יתיישבו.[5] החיפוש הוא חיפוש נצחי כפי שמופיע בפסוק בתהלים "דִּרְשׁוּ ה' וְעֻזּוֹ בַּקְּשׁוּ פָנָיו תָּמִיד" (תהלים קה ד). המאפיין העיקרי של החיים הוא יכולת התנועה. החיפוש אחר פני ה', המתבטא בעיסוק בשאלות על אלוהים, שאינו רק אמצעי להגיע למקום כלשהו, הוא מהות החיים. החיים הם מסע אל המעבר. לעולם איננו מגיעים לסוף הדרך, אך אנו עסוקים כל הזמן בלימוד ובצמיחה, המעניקים לחיינו טעם ומשמעות.
אדם המתבונן במציאות יחוש בתוכו את שני הפנים של 'אלוהים'. מצד אחד בוקע מתוכו קול ששואל שאלות קשות, ומצד אחר נובעת תחושה פנימית שהדברים אינם מקריים ויש כוח עליון המכוון את החיים. האמנם נדרש האדם להשתיק את אחד הקולות הללו, או שמא עליו ללמוד לחיות עם שני הקולות מתוך המורכבות?

[1] תודתי למרדכי זלר שהעיר לי על כך.
[2] תודתי לצבי יהודה כהן שהעיר לי על כך.
[3] אנטואן דה סנט-אכזיפרי, הנסיך הקטן, תל אביב תשס"ג, עמ' 63.
[4] 'זוהר וארוס', אלפיים 9 (תשנ"ד), עמ' 67.
[5] תודתי לידידי הרב שמואל אריאל על תובנה זו ועל ניסוח הדברים.

Bookmark and Share

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן