ישראל והאנושות - הסיפור הגדול

תודתי נתונה לאהרון טופר שותפי למאמר

 

מי הוא ציוני דתי?

מהותה של הציונות הדתית טמונה בנבואות אחרית הימים. כיהודי דתי, נבואות אלו הן החזון שלהגשמתו אני מייחל, ואף מאמין בהשגחה האלוהית המכוונת את המציאות למימושו. כיהודי ציוני, אני מאמין שעל האדם מוטלת האחריות והחובה להיות שותף פעיל במימוש הנבואות במציאות. תקופה זו של חורבן ותקומה, היא המשמעותית ביותר בתולדות עם ישראל מאז תקופת התנ"ך: בה מתגשמות הנבואות על קיבוץ גלויות ושיבת ציון. בד בבד עם המשך ביסוס והתגשמות יסודות אלו, עלינו לשאול מהו המשך הדרך לגאולה המלאה, אשר שיבת ציון היא רק פרט מהתמונה הרחבה המרכיבה אותה. כמענה לשאלה זו, יש המדגישים את מרכזיותם של הר הבית ובניין המקדש. אחרים (יתכן כי בעקבות הביקורת החברתית של הנביאים האחרונים) סבורים שהצעד הבא הוא דווקא כינונה של חברה המושתתת על צדק. מזווית אחרת, גם בהתעסקות הגוברת של החברה הישראלית ברוחניות יש מימדים של שיבה למאפייני החוויה הדתית של ימי התנ"ך, מאפיינים שהנביאים ניבאו שנשוב אליהם.

מימד נוסף של אחרית הימים הוא החזון המרהיב של אחווה בין העמים. כמו בשאר המימדים, גם כאן מחובתנו להאמין שעלינו לפעול באופן אקטיבי למימושו של החזון. שיקום היחסים בין ישראל והעמים חיוני גם להגשמה המלאה של החזון בשאר הנושאים שהזכרתי: כך לדוגמא, החזון על המקדש השלישי הוא שיהיה זה "בית תפילה לכל העמים", מצב אליו נגיע רק עם ריפויים של יחסים אלו. הכמיהה לאחווה בתוך כלל האנושות מאזנת את הבשורות של לאומיות מחד, ורוחניות מאידך, שתיהן בשורות עמוקות, העלולות להגיע לידי עיוותים אם הן מנותקות מהאנושיות הפשוטה.   

בכדי להבין את מקומו המיוחד של עם ישראל בתהליך המתפתח לגאולה השלמה ולמימוש חזון אחרית הימים, צריך לחזור דווקא לראשית הימים.

האדם נברא יחידי

מסופר בשם הרב צבי יהודה קוק שבחינוך ילדים יש להתחיל לא מתחילת התורה, אלא דווקא מפרשת לך לך העוסקת בבחירתו של עם ישראל. יש הגיון בכך שבהתפתחות של ילדים נתחיל קודם בעיצוב הזהות הלאומית, וכך נפתח את ההזדהות עם המעגל הקרוב יותר, לפני שנפתח את הזהות האוניברסאלית הרחבה יותר. אולם דבריו של הרב צבי יהודה, וההיגיון שבהם, מחדדים את העובדה שהתורה לא התחילה בפרשת לך לך, אלא דווקא בפרשת בראשית; לא בסיפור היווצרות עם ישראל אלא דווקא בסיפור בריאת האדם. התורה מלמדת שכשם שאלוהים הוא האחד, אף האדם שנברא בצלמו, נברא יחידי. באחדות שבחזון אחרית הימים, אם כן, יש למעשה חזרה למציאות הבראשיתית של האנושות.

יחד עם זאת, על אף החזרה למציאות האחדותית של האנושות, ובניגוד לשיר של ג'ון לנון "Imagine" במצב האחווה העתידית של התורה, ימשיכו העמים לשמור על זהותם הלאומית. הפיצול של האנושות לעמים שונים, עליו מסופר בסיפור מגדל בבל, נעשה מתוך רצון ה' שיהיו עמים רבים (ראה פרשנותו של הרשב"ם שם).  החיבור בין שני הפנים הללו של האנושות - הפן המאחד והפן המייחד - עולה במשנה בסנהדרין (ד,ה) בתשובות השונות לשאלה מדוע האדם נברא יחידי. תשובה אחת היא, שהעובדה שיש אב אחד לכולם תיצור שלום בעולם, אך תשובה אחרת סוברת שהדבר מראה את גדולתו של הקב"ה: מהאדם האחד שברא, האדם הראשון, יצאו אנשים רבים, שאף אחד מהם לא דומה לחברו. המשנה מסיקה מכך שמכיוון שכל אדם הוא ייחודי, כל אדם יכול לומר "בשבילי נברא בעולם". כמו בשיר "אתה פלא" של חוה אלברשטיין, הייחודיות מעניקה לכל אחד משמעות סגולית.

יתרה מכך, הדבר מתרחב גם להבדלים בין הלאומים: ספר בראשית מקדיש מקום נרחב לצאצאים של עמים אחרים ולהתפשטותם בעולם, דבר המדגיש את העובדה שיש מקום לכל אחד מהם כלאום.

בחירת ישראל

קריאה מדויקת של סיפור התורה מלמדת שהבחירה באבות לא נובעת מהזנחת האנושות אלא נועדה להביא להם ברכה, וכך גם נאמר ביחס לכל אחד משלשת האבות. לאברהם נאמר "וְנִבְרְכ֣וּ בְךָ֔ כֹּ֖ל מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָֽה" (בראשית יד,ג), ליצחק נאמר "וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ" (בראשית כו, ד) וליעקב נאמר "וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ" (בראשית כח, יד). המסר העולה מספר בראשית הוא שהסיפור הגדול הוא סיפורה של האנושות כולה, ולישראל תפקיד מיוחד בסיפור זה.  

בתקופת התנ"ך ייעוד זה בא לידי ביטוי כלפי פנים וכלפי חוץ. כלפי פנים, אנו מוצאים אזהרות רבות של אמפתיה ודאגה לגר, כאשר בפשט הדברים מדובר על גר תושב. כלפי חוץ, אנו רואים שכבר למקדש הראשון ניתנה משמעות אוניברסאלית. בתפילתו של שלמה המלך בחנוכת המקדש, שלמה רואה במקדש חבור בין שמים וארץ, ובחיבור זה משתתף גם הנכרי: "אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ... וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה". בכך מבטא שלמה המלך גם את הכמיהה שעמים אחרים ידעו וייראו את ה': "יֵדְעוּן כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת שְׁמֶךָ לְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל" (מלכים א', ח:מא-מג). 

כנגד אדישות של ישראל לייעודו כלפי עמים אחרים, מוקדש ספר יונה. יונה הנביא מנסה לברוח משליחותו עבור עם אחר. לדעת רש"י השיקול היה שאם הגויים יקשיבו לנביא, הדבר יקרין באופן שלילי על ישראל שלא הקשיבו לנביאים. כלומר, יונה הנביא סבר שהשיקול הקובע הוא "מה טוב ליהודים", ואילו המסר של הספר הוא שהשאלה צריכה להיות "מה טוב לאלוהים" - לאלוהים איכפת מכלל האנושות, כפי שהוא מלמד את יונה באמצעות סיפור על צמח, הקיקיון. יונה מצטער על כך שהצמח מתייבש למרות שלא לא השקיע בו דבר, וממילא עליו להבין ביחס להקב"ה: "וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה:" (יונה ד, יא)

מתוך כך, הנבואות של אחרית הימים על אחווה אנושית וייעוד ישראל להיות לאור גוים (ישעיהו מב, ו), הם המשך הרצף של נרטיב התורה מתחילתה.

ברכת הגלובליזציה

פעם, חזון זה, המעוגן ביסוד התורה, היה נראה רחוק מאד, הרחק מהישג ידו של האדם המאמין לפעול למימושו. קשה לדמיין כיצד יכול היה יהודי ב'שטעטל' לשאוף לחיבור כלשהו בינו לבין שכיניו הלא-יהודים, אשר לא הכירוהו לעומק והוא לא הכירם לעומק, כלל. שני שינויים מהותיים במאה השנים האחרונות הכשירו את הקרקע לפעול לקראת מימוש חזון התורה על האחווה בין עם ישראל לעולם: שינוי בתודעה ושינוי בטכנולוגיה.

כבר לפני מאה שנה הגדיר הרב אברהם יצחק הכהן קוק (אורות הקודש, ב עמ' תקלט–תקמ) את השינויים החברתיים שהתחוללו בעולם החדש כבשורה של ממש. הראי"ה עמד על כך שמתרחש שינוי תודעתי באופן בו עמים רבים תופסים את מקומם ואת סיפורם, ורואים אותם כחלק מסיפור כלל-אנושי רחב. לדבריו, בעבר "כל עדה וקהילה היתה סגורה בתחומה, על כל יחיד לא פעלה בגלוי כי אם הסביבה הקרובה שלו, ובתומו חשב כן כל יחיד וכל צבור, שהעולם הגדול הוא רק סביבתו הרוחנית והגשמית". לעומת זאת "יחידי הסגולה בעלי הדעה הגדולה, ידעו מעולם את סוד האחדות הרוחנית, ידעו שרוח האדם רוח כללי הוא". לעומת זאת, בעידן החדש "ההכרה החברתית נסבה ונתרחבה, כל יחיד מרגיש, שהנהו לא בודד, ולא סגור בתחום מיוחד לגמרי, שהוא פועל ומתפעל מהמון חוגים רבים ורחבים, מסביבות שונות וגם זרות". אולם שינוי התודעה לבד לא הספיק. בכדי לממש את שינוי התודעה במציאות, היא היתה זקוקה לטכנולוגיה שתשלים אותה. נדרשה טכנולוגיה שתאפשר מפגש ואינטראקציה בין אנשים, על אף מרחק גיאוגרפי. מציאות כזו יכולה להיות קללה או ברכה; להביא לאובדן הזהות העצמית; ליצור מכנה משותף בין אנשים, דווקא על פי המכנה המשותף הנמוך ביותר; אך מציאות זו יכולה גם לאפשר את שיתוף הטוב מכל אחד, וליצור אחווה גדולה, בהיקפים שלא ניתן היה לדמיין בעבר. כיום, הטכנולוגיה ובייחוד בתחום המדיה והתקשורת, מאפשרת מימוש של התודעה החדשה ומאפשרת ליחיד המרגיש "שהוא פועל ומתפעל מהמון חוגים רבים ורחבים, מסביבות שונות וגם זרות", להוציא מן הכוח אל הפועל את תחושתו. היחיד יכול ליצור שיח עם העולם סביבו, ללמוד וללמד.

הטכנולוגיה החדשה דרמטית היום אפילו יותר, לאחר חזרתו של עם ישראל לארצו. הנצי"ב סבור היה שעל מנת שעם ישראל יהיה לאור גוים, הכרחי שיפוזר בין האומות בגלות. כך כתב: "ועיקר סיבה זו שיהא רוב חיותנובגלות, דהקב"ה גילה לאברהם אשר נוצרו בניו להיותלאור גויים,וזה אי אפשררק כשהם מפוזרים בגלות" (העמק דברלבראשית מז כח). אנו לומדים מהנצי"ב שכדי שבניו של אברהם יוכלו להיות לאור גוים, הם צריכים להיות במפגש עם האומות – ובעולם שהנצי"ב הכיר, הדבר דרש לצאת לגלות ולשבת בין העמים. אך בימינו עם ישראל חוזר לארצו, ואנו מבקשים להציע ברכה חדשה לעולם, לא ברכה של יחידים, אלא ברכה של עם. הטכנולוגיה מאפשרת מפגש בין ישראל לעמים, מבלי הצורך להיות בגלות, מפוזרים בין האומות. לראשונה, עם ישראל יכול לשבת על אדמתו וליצור ברכה של עם, ובו בזמן לקיים מפגש עם העולם, ולהציע לו את ברכתו. לראשונה, חזון אחרית הימים האוניברסאלי, מתחבר יחד עם בחירתו של אברהם, הפרטיקולארית, על מנת שיתברכו בבניו של אברהם כל משפחות האדמה. אנו עדים להשגחה האלוהית, שזימנה לתקופה בה המפגש הישיר בין עם ישראל לעמים נותק, בעקבות הקמת המדינה וקיבוץ הגלויות, את הטכנולוגיה שתאפשר מפגש ישיר בדרכים אחרות.

עשו שונא ליעקב?

 

למרות הדברים השזורים בכל התורה על האחווה האמורה לשרור בעולם, לכאורה המציאות בימינו, כאשר ישראל מככבת בסקרים בינלאומיים המדרגים את המדינות "המשפיעות לרעה על העולם", רחוקה מהחזון מאד, ולכן אין טעם לעסוק בו כלל.

ניתן להציע שלוש תשובות לדבר. ראשית, גם שאר ההיבטים של חזון אחרית הימים נראו רחוקים בעבר. מי היה מאמין שעם ישראל יחזור לארצו ויבנה מדינה ריבונית, לפני שהדבר יצא לפועל? מי היה מאמין שבמדינת ישראל יישבו כשישה מיליון יהודים, שנקבצו מכל הגלויות? אך כולנו מסכימים בדיעבד שנכון היה לפעול למימוש חזונות אלה שאת פירותיהם אנו רואים כיום.

שנית, אין רק שנאה רבה, יש גם אהבה רבה – צלקות העבר יוצרות לעתים קושי לראות זאת. ישנן יוזמות שונות ברחבי העולם של גוים האוהבים את עם ישראל, מתרגשים משיבת ציון ורוצים בעצמם לתמוך בה. לצערי, לפעמים דווקא המנהיגות הדתית בישראל מובילה בהחלטה לקדש את הניכור.

אך יותר מכל אני מרגיש שהתשובה היא שהאובססיביות כלפי ישראל הינה ביטוי לתחושה מודעת או לא מודעת של האנושות, שגורלה קשור לזה של ישראל. דווקא אילו היחס אלינו היה אדישות, הדרך היתה רחוקה יותר. אמנם העולם מתמקד באופן אובססיבי בביקורת על יחסי ישראל ושכנותיה, אך מן הצד השני קיים גם עניין בלתי רגיל בשאר הנושאים הקשורים לישראל. לא ניתן להתעלם מן העובדה ששמו של גלעד שליט היה מוכר בכל גופי התקשורת הבינלאומיים, וכאשר הוא שוחרר, הדבר דווח בהרחבה בכל רחבי העולם. לשם השוואה, ארה"ב שחררה לאחרונה חייל שהיה חטוף באפגניסטן - תהליך שחרורו גרם להד חלש מאוד, ושמו לחלוטין אינו מוכר ברחבי העולם בהיקף דומה. לא ניתן לפספס את העובדה שעיני העולם נשואות אלינו, לעתים לטוב ולעתים לרע, אך יש תחושה עמוקה בעולם שמשהו משמעותי קורה כאן, אצל עם ישראל.

למה עכשיו?

 

חלק מתלמידיי מעלים כלפי הדברים הללו טענה, שהדבר יוצר חזית רחבה מדי. לדבריהם, הדבר עשוי להביא להתפזרות, ונכון יותר להתמקד דווקא בביסוס המעגל הפנימי של אהבת ישראל, ורק בהמשך להתרחב הלאה. לדעתי, לבשורת האחווה בין ישראל לעמים, יש חשיבות גדולה גם ביחס למעגל הפנים-ישראלי. בשורה זו חיונית לעידונן ואיזונן של בשורות חשובות אחרות, כדוגמת הלאומיות. חלק גדול מהשסע בחברה הישראלית הוא סביב מציאת האיזון הנכון בין הלאומיות והאוניברסאליות. ייצוג והכלה של שני חלקי החזון, הלאומי והאוניברסאלי, יכולים ליצור פתח חדש לשיח בין הימין והשמאל ובין הדתי והחילוני, ובכך לעורר חשיבה חדשה על שאלות שהחברה הישראלית שקועה בהן כבר זמן רב.

רבים בחברה הישראלית צמאים לשותפות גורל עם שאר המין האנושי, וחשים לא פעם שהיהדות חוצצת בינם לבין כלל האנושות. פיתוח הזיקה בין היהדות לבין המתרחש מחוצה לה עשוי להשיב את אותם אנשים אל חיקה של היהדות, בבחינת "וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (ירמיהו לא טז).

אז מה עושים?

מהם הצעדים המעשיים שניתן לעשות כדי לקרב את חזון האחווה בין ישראל לעמים? מרכיב אחד הוא פיתוח הגותי והלכתי בשאלות יסוד. כך לדוגמה, בישיבת עתניאל, בה אני מלמד, הקדשנו מספר חודשים, לעיסוק בשאלות אלו במסגרת עיון בסוגיות מצוות בני נח, והגדרת עבודה זרה במסכת סנהדרין. במהלך השנה החולפת בהיותי בשנת שבתון בישיבה, הקדשתי את השנה בין היתר למפגש מעשי והגותי עם אנשי דת מדתות אחרות, מפגשים אלה חידדו לי את האפשרויות והפוטנציאל הטמון במפגש. 

אציג ארבעה נושאים, אשר לדעתי יכולים לתת כיוון אליו ניתן לשאוף, על מנת לתרגם את חזון האחווה בין ישראל לעמים לשפה עכשווית יותר. על בסיס נושאים אלה, ברצוני להציג מצע הגותי ומעשי על-מנת להתקדם לקראת מפגש מחודש עם אומות העולם, באופן שלא יבטל את ייחוד ישראל.

  1. "וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ" (בראשית כח, יד),  הברכה המוטלת על היהדות להציע לעולם
  2. "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְקֹוָק מִירוּשָׁלִָם" (ישעיהו ב, ג), הפצת תורה לאומות העולם
  3. "כִּי כָּל הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם ה' אֱ-לֹהֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד (מיכה ד, ה), היחס לדתות השונות בעולם
  4. "לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו ב:ד), השלום.

אלפיים שנה אנו מתאבלים על חורבן בתי המקדש. הגמרא אומרת על חורבן הבית "היכל שרוף שרפת" (סנהדרין צו, ב), כלומר כאשר המקדש נחרב, הוא כבר היה חסר תוכן. לא למה שהיה אנו כמהים ומתגעגעים, אלא למה שצריך להיות. עלינו להציב לנגד עינינו את החזון אליו אנו שואפים ולפעול למימושו. המהר"ל מסביר על מאמר הגמרא "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה", שתחושת החוסר מביאה את הנחמה והבניין משום שרק מי שמכיר בחסר יפעל לתקן ולבנות.  

מי שכואב את הניכור והשנאה בין ישראל לעמים יזכה לראות את האחווה והשלום. 

 

Bookmark and Share

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן