'המכין מצעדי גבר' ונסיעות בוולבו 96'- מעשה שהיה


ביום קייצי אחד, נסעתי לשדה התעופה כדי לאסוף את ילדיי שחזרו מביקור אצל סבא וסבתא בארצות הברית. תוך כדי הנסיעה חשבתי לעצמי כמה טוב שבשבוע הקודם החלפתי את המנוע של האוטו, ועכשיו אין סכנה שהוא יתקלקל ושאני אתקע באמצע הדרך. כמה דקות לאחר מכן, שמעתי רעש עולה מהמנוע. עצרתי את הרכב בקרית גת, ומתברר שאחד מהפלאגים היוצאים מהטורבו של המנוע עף החוצה. בחסדי ה' מצאתי מוסך בקרית גת שעדיין היה פתוח, ובעל המוסך הצליח לתקן את האוטו. אולם הוא הזהיר אותי: "עשיתי לאוטו עזרה ראשונה, אבל הוא צריך בית חולים!".
למחרת בבוקר הייתה לי חברותא בסידור. באותו הבוקר למדנו ברכות השחר, ובתום הלימוד סיפרתי לחברותא שלי שהברכה שהכי ריגשה אותי הייתה "המכין מצעדי גבר". דווקא משום שזו ברכה שקודם לכך לא כל כך שמתי לב אליה, ואילו תוך כדי הלימוד הבנתי את משמעותה העמוקה - האדם חושב שהוא בשליטה על חייו, ויש לו היכולת לתכנן אותם. אולם, בסופו של דבר מתברר לו שמי שמכין את צעדיו באמת אינו הוא אלא הקב"ה. הכרתו של האדם במציאות זו לא מביאה אותו לתסכול, אלא להפך, הוא מברך את הקב"ה על כך.
בהמשך הבוקר נסעתי לירושלים למוסך, כדי שיתקנו את המנוע שמכרו לי בשבוע הקודם. נכנסתי למוסך, וראיתי בקצה השני שלו, תלמיד מהישיבה בעתניאל שפעם למד אצלי. ניגשתי אליו בהתלהבות וקראתי לו, אבל למבוכתי, התברר שטעיתי. הבחור הזה אינו תלמיד שלנו לשעבר, אלא בן של בעל המוסך. התנצלתי והסברתי לו שחשבתי שהוא תלמיד מהישיבה. הבחור דווקא התרגש, "מה? אני נראה כמו בחור ישיבה? לא יתכן, הרבה התקלקלתי כבר". סיפרתי לו שמה שגרם לי לטעות ולחשוב שהוא הבחור השני הוא שלשניהם יש איזה אור מיוחד בעיניים. הוא שוב מנסה להכחיש – "לא ייתכן, הרי התקלקלתי". תוך כדי תיקון המנוע ישבתי איתו במשרד, ודיברנו יחד על רבי נחמן, הרב קוק, תהילים ותפילה.
כשסיימו לתקן את האוטו, חשבתי לתומי שהשתחררתי להיום מהמוסך; אבל לא כך היה. בערב הייתי מוזמן לחתונה בנוה אילן. לפני שיצאתי מירושלים, שמתי לב שהמנוע מניע רק בדוחק, ולכן מצאתי את עצמי חוזר למוסך. בעל המוסך הרגיע אותי שזה בסך הכל דבר קטן, צריך פשוט לנקות את משאבת הדלק. תוך כדי שהם ניקו את המשאבה, דיברתי שוב עם הבחור שפגשתי בבוקר. הוא סיפר לי שהוא מעוניין לקנות תפילין, וכדי שאעשה קצת בירורים עבורו לקחתי את מספר הטלפון שלו. על יד המספר רשמתי את שמו "רואי". מיד הוא תיקן אותי: "זה רועי עם ע' ולא עם א' ". תוך כדי הוא הוסיף שהשם השני שלו הוא "נהוראי". "אמרתי לך שיש לך משהו עם אור, נהוראי זה 'אור' בארמית". הוא חשב על זה, ונזכר שנהוראי הוא גם שם של רבי מאיר, ו'מאיר' הוא גם מלשון אור. לסיום לימדתי אותו את הדרשה של רבי מאיר על הפסוק שלאדם וחוה בגן עדן היו כותנות עור, ורבי מאיר דרש אור עם א' ולא עם ע', ולכן ייתכן שההחלפה שלי בין "רועי" ל"רואי" הייתה די מתאימה לו בסופו של דבר.
יצאתי מהמוסך לחתונה. בעלייה למבשרת ציון, האוטו נעצר באמצע הכביש. נהגי המכוניות מימיני ומשמאלי נתנו לי עצות כגון: "אתה משוגע. זה מסוכן לעצור באמצע הכביש". השתדלתי להודות באדיבות לכל יועציי על תובנותיהם ביחס למצבי, והתפללתי שלא תיגרם תאונה על ידי עצירותיהם הפתאומיות. סוף סוף הצלחתי להניע את האוטו, והגעתי בדיוק בזמן לחופה. את מי ראיתי עומד כעד מתחת לחופה? זה נראה שוב כמו הבחור מהמוסך, אבל הפעם זה אכן התלמיד שפעם למד בעתניאל, שרועי הזכיר לי! האמת היא שעל אף שחיבבתי מאודאת הבחור הזה, לשנינו הייתה תחושה של החמצה בנוגע לקשר בינינו, משום שזמן קצר אחרי חזרתו מהצבא הוא עזב את הישיבה. בסוף החופה אמרתי לו איך שכל היום היו לי הרפתקאות בזכותו, וסיפרתי לו הכל, וכנראה לראשונה סיפרתי לו על האור שאני רואה בעיניים שלו, ועכשיו גם הוא התרגש.

חזרתי הביתה, והתבוננתי על היום שהיה לי. לכאורה יום שהיה ניתן להתייחס עליו כמעצבן ומכעיס, יום שהתבזבז - תקוע כל הזמן במוסכים ובכבישים כתוצאה מפאשלות. אולם בזכות התובנה שליוותה אותי כל היום – "המכין מצעדי גבר", שהקב"ה מכוון את צעדי ועלי לחפש מה מוטל עלי לעשות, זכיתי ליום יפה ומשמעותי.

Bookmark and Share

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן