'נוח לו לאדם שלא נברא' : בין טוב לנוח


אמר רבי סימון: אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו, ואומר לו גדל.
(מדרש בראשית רבה פרשה י')

אין דבר המסביר את החיים יותר מאשר המוות. שנות האינתיפדה האחרונה המטירו מכות קשות על ישיבת ההסדר עתניאל שבה אני מלמד. איבדנו תשעה מבני הישיבה בשישה פיגועים שונים. למרות זאת, ואולי בגלל זאת, הישיבה ממשיכה לצמוח; ההתמודדות עם השכול הביאה את כולנו לחפש משמעות בחיים.
בכל יום אומרים בתפילה "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא... ולווית המת ועיון תפילה..." מדוע מופיע 'עיון התפילה' - לימוד מילות התפילה והבנת משמעותן, בצמידות ללוויית המת? הסביר אחד מהאבות השכולים "של הישיבה", יוסף אפטר, כי רק אחרי שאדם קובר את מתו הוא מבין את התפילה. הנגיעה במוות מביאה להעמקת השיח הדתי ביחס לחיים.

בחורף תשס"ג, במהלך סעודת ליל שבת בישיבה, בזמן שתלמידי הישיבה רקדו ושרו את הפסוק "הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו", נכנסו מחבלים למטבח ורצחו את ארבעת התורנים שהיו בו: נעם אפטר, יהודה במברגר, גבריאל חוטר וצביקה זימן. עד לב השמים עלתה הזעקה על הניגוד שבין השירה לבין מה שהתרחש במציאות. זו גם הסיבה שנדהמתי לראות כי באזכרות היו האבות השכולים ממשיכים לרקוד יחד, ולשיר "הודו לה' כי טוב", לבכות ולשיר. כל כך הרבה כאב ובתוכו "הודו לה' כי טוב". מניין להם היכולת להמשיך ולהודות לה'?

תנו רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל,
הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא,
והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא.
נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא.
(תלמוד בבלי עירובין יג ע"ב)

מסקנתו של הבבלי, "נוח לו לאדם שלא נברא" נשמעת, בלשון המעטה, כאמירה פסימית ביחס לחיים. אולם, רבי מרדכי יוסף ליינר מאיזביצא, "מי השילוח" (בחלק הליקוטים, עירובין יג ע"ב), מדייק בדברי הגמרא שלא נאמר "טוב לו לאדם שלא נברא" אלא רק "נוח לו...". זאת אומרת, המקום ממנו באנו ואליו נחזור הוא אכן יותר "נוח", ועם זאת - טוב שבאנו לעולם. מתוך רעיון זה עולה תפיסה יסודית של הקיום: זכינו בחיים, לא על מנת שיהיה לנו נוח בהם, אלא על מנת שנעשה את הטוב.
במהלך כל יום, כל הזמן, החיים מציגים לנו אתגרים ואנחנו בוחרים. לפעמים אנחנו מודעים לבחירותינו, אך לעתים קרובות אנחנו בכלל לא מודעים לכך שהגענו לצומת ובחרנו בדרך מסוימת. הבחירות הללו מתגלמות בשאלות כגון – האם לעזור לזולת? האם לקחת אחריות? האם להשקיע ולהעמיק בדברים החשובים בחיים? האם להשתנות? בדרך כלל בחירות אלו אינן בין לעשות את הטוב ובין לעשות את הרע, אלא בין לעשות את הטוב לבין לעשות את הנוח. ההכרה כי משמעות חיינו היא השאיפה לטוב ולא השאיפה לנוח, יכולה לסייע לנו להעלות את המודעות לאתגרים שבחיינו ולבחור את הבחירה הנכונה.
מקובל להגדיר את שני יִצרי האדם כ-"יצר הטוב" ו-"יצר הרע". בחלוקה זו יש סכנה שמא נחשוב שמספיק להימנע מלעשות דברים רעים. אבל אין בכך די, כדי לממש את קיומנו עלינו לבחור בטוב, והיצר שמעכב אותנו ומונע בעדנו מלעשות כן, אינו "יצר הרע" אלא "יצר הנוח". גם כחברה, נראה לי כי החולשה העיקרית עימה חייבים להתמודד היא הכניעה ליצר הנוח.
יש אנשים שבמהלך חייהם מתמודדים עם חוויות קשות ורוויות כאב. נכפית עליהם מציאות בה הם חשים על בשרם כי "נוח לו לאדם שלא נברא משנברא" ומאבדים את הרצון לחיות. אולם תחושה קשה זו איננה חייבת להיות "סוף פסוק". כל אדם יכול להמשיך בחייו מתוך הבנה כי עליו לחפש את הטוב, את הטעם והמשמעות שבחיים, וכך להתגבר על הקושי הגדול. האדם חייב לשאוף שלא להיכנע לרצון לחדול, שהוא ביטוי של "יצר הנוח". בזמנים כאלו האדם צריך להתמקד במעשה ולמצוא את הטוב, את משמעות החיים. ביטוי זה של המאבק שבין "הטוב" לבין "הנוח" - גם הוא, תלוי רק בנו.
אלמנה סיפרה לי, שבימים שלאחר רצח בעלה היא לא יכלה לומר בבוקר את תפילת 'מודה אני'. היא הרגישה כי אינה רוצה לחיות וממילא לא יכלה להודות על המשך חייה. אבל אחר כך היא הבינה שעצם העובדה שהיא לא מתה, הוא סימן שהקב"ה בחר בה לחיים. התובנה הזו אפשרה לה לחפש משימות שהיא צריכה לעשות בעולם ולרקום מחדש את המשמעות לחייה.
שנתיים אחרי הפיגוע, עמדתי על קברו של נועם אפטר בשילה, והבנתי לראשונה שהתורה על "הטוב והנוח" היא בעצם סיפורו של הפיגוע בעתניאל. כאשר התחילו יריות המחבלים נסגרה וננעלה הדלת המפרידה בין המטבח לבין חדר האוכל, מטרים ספורים ממעגל הריקודים של התלמידים. נעילת הדלת עיכבה את המחבלים ונתנה זמן לתלמידים להתארגן ולהשיב אש. התלמידים בשניות האחרונות של חייהם בחרו בטוב ולא בנוח, נעלו את הדלת, והצילו את חבריהם.

Bookmark and Share

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן