חיים הם שמחה

חיים הם שמחה

 

תפילת ראש חודש. תוך כדי "הלל" הגעתי לפסוק "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו" (תהילים קיח כד). חשבתי, על איזה יום מדובר? ידעתי כי יש המשתמשים בפסוק זה כדי להתייחס לימים בהם חלים תאריכים היסטוריים חשובים, כמו יום העצמאות ויום ירושלים. אבל התמלאתי באושר כאשר הבנתי שהפסוק "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו" יכול להיות מוסב על כל יום ויום, אפילו אם לא חל בו כל מאורע. מאז אני אומר בכל יום: 'ה', עשית לי את היום!' ואני מבין את המשך הפסוק "נגילה ונשמחה בו" כהמשך הטבעי לכך. פרשנות זו לפסוק משקפת תפיסה כי עצם החיים, ולאו דווקא המתרחש בתוכם, הוא הבסיס לשמחה. לעומת זאת, הרדיפה אחרי 'סיבות' לשמוח משכיחה מהאדם את האפשרות להתייחס כך לחייו ולחוש את השמחה שמצויה ממש תחת ידו. כשם שאהבה אמיתית היא "אהבה שאיננה תלויה בדבר", כך גם שמחה אמיתית איננה תלויה בדבר. כשילדי חוזרים מהפעוטון הם תמיד נראים לי שמחים. אם אני שואל אותם "מה עשיתם היום?" אני כמעט תמיד מקבל את אותה התשובה: "כלום!".

בסרט 'באמריקה' מתוארת משפחה המתמודדת עם אובדן בנם. יום אחד פוגש אבי המשפחה את שכנו, איש שחור וגדול, האומר לו "הלוואי שהייתי במקומך". האבא מזדעק: "אתה מאוהב באשתי?!" והשכן עונה לו: "אני מאוהב בך, באישה שלך, בילדות שלך, אני מאוהב בכעס שלך".

אה, מבין האב: "אתה עומד למות". ההכרה בייחודם של החיים, ביקַרו של מכלול הרגשות והחוויות של החיים, היא תובנה המתחדדת אל מול פני המוות, אז מתגלה ערכו האמיתי של כל פרט ופרט. אולם, הקשר בין השמחה לחיים הוא דו-כיווני – החיים הם הבסיס לשמחה, והזמן שהאדם מרגיש בו הכי "חי", הוא כאשר הוא שמח.

כאשר אדם מתוסכל הוא מוציא המון אנרגיה בהתעסקות עם עצמו. מעשיו מיועדים לתת מענה לתסכולים או לצרכים שלו. לעומת זאת, כאשר הוא מוצא את האושר בעצם חייו, קיומו אינו תלוי בשום גורם אחר, והוא פנוי לעשות את הדברים שהוא מאמין בהם. מכיוון שהוא לא רואה באותם הדברים אמצעים להגיע לאושר האישי שלו, עשייתם באה ממקום מאוד אמיתי, "לשמה".

 

שמחה וקדושה

 

הקישור בין החיים והשמחה שב ועולה בתפילה של רבי נתן מברסלב:

"...ואזכה להיות בשמחה תמיד. ועל ידי זה יהיה נמשך עלי רוח חיים דקדושה...ואתחזק בשמחה גדולה בכל עת... כדי לבוא לשמחה שהיא עקר הקדושה ועקר חיות האדם"

(ליקוטי תפילות, ח"ב סימן כא')

 

רבי נתן מצביע על צלע נוספת בחיבור שבין השמחה לחיים, הקדושה. דבריו מבוססים על התלמוד הרואה את השמחה כתנאי הכרחי לקבלת פני שכינה:

שאין רוח הקודש שורה אלא על לב שמח, מה טעמא 'והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלהים'.

(תלמוד ירושלמי סוכה פרק ה', הלכה א', נה ע"א).

 

השמחה מחברת את האדם עם החיות שלו, עם הכוחות המעניקים לו את היכולת לחיות ולפעול, והחיבור של האדם אל חיותו שלו מחבר אותו אל מקור החיים, אל הקדושה. כפי שהגדיר זאת הרב אברהם יצחק קוק:

 "זיו אור א-להים הממלא את כל העולמים כולם, מחיים ומרוה אותם מדשן נועם עליון של מקור החיים, הרי הוא נותן חיל בנשמות, במלאכים, ובכל יצור, לחוש את פנימיות תחושת החיים..."

(שמונה קבצים, קובץ ב' פיסקה סב).

 

ובמקום אחר הוא מחדד את התובנה כי "לגעת בחיים" משמע - לגעת בקדושה:

"מדת הקדושה היא למעלה מכל מגמה, שאין צורך לומר שאוכל כדי שיכול ללמוד ולהתפלל ולעסוק במצוות וכיוצא בזה,
שזו היא מדה בינונית,

אלא שעצם האכילה, והוא הדין הדיבור, וכל התנועות ורגשות החיים, קודש ואור הם מלאים"

(שם פיסקה סה.)

 

החטא הקדמון

 

קללת האדם היא ב"זיעת אפך תאכל לחם" (בראשית ג יט). אבל מאבקו של האדם עם המציאות, מאבק הקיומי ויומיומי, יכול גם להוות חיבור לעוצמת החיים ולטעמם. בהקשר אחר מציין רבי נחמן ש"זיעה" היא ראשי תיבות לפסוק "זה היום עשה ה'" (ליקוטי מוהר"ן תנינא ו). נראה לי שהיות "בזיעת אפך..." קללה - נעוץ בכך שהאדם מחשיב זאת לקללה. זוהי התוצאה הישירה של האכילה מעץ הדעת טוב ורע - כל אירוע נשפט כחיובי או שלילי. לעומת זאת, החיבור לעץ החיים היה חושף את יסוד החיים שבכל דבר, ומגלה ש-"בזיעת אפך תאכל לחם" היא ברכה. זאת אומרת, החטא הקדמון, אכילה מעץ הדעת, היה שינוי במודעות האנושית. לכן גם העונש אינו השתנותה של המציאות אלא העובדה שאדם שינה את יחסו אליה.

 כאשר אני מרגיש עצוב או מתוסכל, אני מזכיר לעצמי כי "זה היום..." והתחושה הכבדה סרה מעלי. את התורה הזו אני מלמד מחדש כל יום לתלמידי; סיום שיעור האמונה היומי הוא תמיד בתפילה ובכוונה "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו".

Bookmark and Share

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן