מודה אני: להתעורר ליום חדש

n

יעדו של החיפוש הרוחני הוא "להתעורר". רבי נחמן מברסלב אמר פעם שאחרים מספרים סיפורים כדי להרדים אנשים, אבל הוא מספרם כדי שאנשים יתעוררו. ההנגדה שבדבריו, בין 'שינה' ל-'ערות' מתייחסת למודעות האדם ביחס לחייו - או במילותיו של רבי נחמן: "כי השינה הוא הסתלקות הדעת" (לקוטי מוהר"ן קיז). הגדרת היעד כ-"התעוררות" מניחה שישנה מציאות רווחת בה חולפים על האדם חיים שלמים בעודו, בעצם, ישן.

"שינה" – העדר מודעות ביחס לחיים - נובעת במידה רבה מכך שלעיתים מזומנות תודעת האדם עודנה בעבר, במחשבות על מה שעבר עליו, או בעתיד, בהרהורים על העומד בפניו. במצב כזה האדם אינו נוכח בהווה, בהתרחשויות, ולכן ביחס להווה ניתן לראותו כ-"ישן". רק כאשר אדם מצליח להתרכז ולהיות "נוכח" בהווה, הוא זוכה "להתעורר".

יש תפילה מיוחדת המוקדשת לרגע ההתעוררות: "מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך". תפילה זו מיועדת ליצור את האפשרות שהתעוררות הגוף תלוּוה בהתעוררות המודעות.

 

לחיות את היום

 

בתפילת 'מודה אני' אני מודה להקב"ה על שהחזיר לי את הנשמה, את החיים. בכך אני מביע את העובדה כי איני רואה את החיים כמובנים מאליהם, אלא מבין כי כל יום הוא מתנה חדשה מהקב"ה. את היום הזה קבלתי, אך עוד לא קבלתי את המחר. כאשר אקבל אותו, שוב אודה לה'. בינתיים אני כאן, אני חי את היום. לכן 'היום' אינו רק אמצעי או שלב למשהו אחר, הוא אינו הקדמה למחר או תוצאה של האתמול - הוא יעד לעצמו.

היכולת לחוות ככה את היום משפיעה על התכנים שאנו מכילים לתוך החיים. כאשר אני לא מתמקד רק בשאלות הגדולות - "מהי מטרתי בחיי?", "לאן אני שואף?" או אפילו 'מה אני עושה מחר?', אלא בשאלה 'מה אני עושה עם היום שקבלתי, איזה תוכן אני רוצה שיהיה לו?', יהיה כל כך קל יותר להחליט שהיום צריך להיות מלא שמחה, אהבה ועשייה, ואין בו מקום לכעס, עצבנות ובטלנות.

עלינו ללמוד להקדיש את תשומת ליבנו אל היום שלפנינו, ולהתייחס אליו כאל עולם העומד בפני עצמו. אין הכוונה כי כל מה שאעשה היום, בתחום הרוחני והמעשי, יהיה מנותק ממה שעשיתי אתמול או שאעשה מחר - אלא לכך שמרכז המודעות שלי יהיה בכל מה שעתיד להיעשות היום.

התייחסות כזו מאפשרת לנו להשתחרר מרבים מכאבי החיים ומבוכותיהם. אלו נובעים בדרך כלל מהתמקדות-יתר בתסכולים בשל העבר או מדאגות על העתיד. רגשות אלו שואבים מהאדם כוחות המתבזבזים על מקומות שבעצם לא קיימים, שהרי מה שיש לנו הוא רק ההווה. עצה טובה לכולנו היא - כפי הגדרת תלמידי נועם נתיב - "להירגע", כלומר, להיות ברגע.

פעם שמעתי רב מספר לתלמידיו החדשים שהם התלמידים הטובים ביותר בעולם. לאחר שכולם זקפו את קומותיהם בגאווה, הרב המשיך והסביר שזה משום שהם עוד לא התחילו, וממילא כל האפשרויות להתפתחות מונחות בפניהם. לדעתי, דבריו נכונים ביחס לכל תלמיד ולכל אדם, חדשים ו'ישנים' כאחד. התפיסה כי כל יום הוא עולם חדש מאפשרת לי להיות תמיד "הטוב ביותר" כיוון שבכל יום כל האפשריות פרושות בפני, ודרכי היום אינה חייבת להיות תוצאה ישירה של אירועי האתמול, ואף לא של התנהגותי בעבר.

מתוך התמקדות בהווה יכול כל אדם לבנות את דרכו לעתיד, והשאיפות הגדולות תוכלנה להתממש.

 בתלמוד נאמר:

רבי אליעזר אומר: שוב יום אחד לפני מיתתך. שאלו תלמידיו את רבי אליעזר: וכי אדם יודע איזהו יום ימות? - אמר להן: וכל שכן, ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה..

(שבת קנג ע"א)

רבי אליעזר מציע לנו להתייחס לכל יום כאל יומו האחרון של האדם, ומתוך כך להתעורר לתשובה. מתוך דברי רבי אליעזר ניתן לנסח תרגיל שעל ידו אפשר להפנים את הרעיון שהצענו: דמיינו שיש לכם רק את היום הזה; נסו לחשוב מה באמת חשוב לכם, והתמקדו בו באותו היום.

תפילת 'מודה אני' מסתיימת במילים 'רבה אמונתך'. בכך שהקב"ה מחזיר לנו את החיים - שהרי "שינה אחד משישים למיתה" (ברכות נז ע"ב) - ומחדש לנו יום חדש, הוא מראה את נאמנותו כלפינו ואת אמונו בנו. אם הוא מאמין בנו, איך לא נוכל להאמין בעצמנו?

למחשבות אלו על החיים יש עבורי טעם מר-מתוק. מתוק, משום שהן הופכות את חיי לעשירים יותר. מר, כאשר אני נזכר כיצד הן התעוררו אצלי.

ביום י"ב בניסן תשס"ב נרצח תלמידי האהוב ר' אבי סבאג, כשהיה אך בן עשרים וארבע, חצי שנה בלבד אחר חתונתו עם דפנה. אחת מהתחושות הקשות שעלו אחר הרצח הייתה, שמצד אחד כל כך קשה לבנות - כל כך הרבה שנים צריך האדם להכין, להכשיר, ולהשקיע בעצמו כדי לבנות את חייו; וכל כך קל, לעומת זאת, להרוס. כאשר התבוננתי בתחושה הזו, הרגשתי שהעמדה כזו של המציאות איננה נכונה. אין זה נכון להניח שכל חלק של החיים הוא רק הכנה ושלב לחלק הבא - כל תקופה וכל יום של החיים הוא יעד בפני עצמו, כל יום הוא מימוש, כל יום הוא הישג.

כך גם פתרתי חידה שהייתה לי ביחס לאבי: איך הוא, בגילו הצעיר, הספיק כל כך הרבה בהתפתחות האישית של עצמו, ובנתינה לאחרים? הבנתי כי אמנם היו לו מעט שנים אולם הוא זכה להרבה ימים. ברוך ה' יום יום (תהילים ס"ח, כ').

היום אם בקולו תשמעו (תהילים צ"ה).

זה כלל גדול בעבודת השם, שאל ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום, הן בעסק פרנסה...

וכן בעבודתו יתברך לא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום ואותו השעה.

 כי כשרוצין להיכנס בעבודת השם, נדמה להאדם כאלו הוא משא כבד, ואי אפשר לו לשא משא כבד כזו,

אבל כשיחשב שאין לו רק אותו היום, לא יהיה לו משא כלל, וגם שלא ידחה את עצמו מיום ליום, לאמר: מחר אתחיל, מחר אתפלל בכונה ובכוח כראוי, וכיוצא בזה בשאר העבודות,

כי אין לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותו השעה שעומד בו,

כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי.

היום אם בקולו תשמעו – היום דיקא. והבן:

(ליקוטי מוהר"ן ערב)

Bookmark and Share

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן