לשוחח עם החיים

האדם משוחח עם החיים. הוא יכול להקשיב לחיים – לשמוע את מה שהחיים מלמדים אותו. הוא גם יכול גם לדבר אל החיים – להטביע בהם את תפיסותיו, תפיסות שהתפתחו מהחיים עצמם, מאנשים, מספרים, או מפנימיותו שלו.

לפעמים, לעתים קרובות אחרי אירוע מכאיב, האדם מרגיש שחייו השתנו לבלי שוב – המפגש עם החיים גילה לו כי עליו לחיות אחרת; אבל בדרך כלל הזמן עובר, הרגשות והתובנות שוקעים, והכל שב לשגרתו.

השאלה הגדולה היא – איך להפנים את הלקחים שלומדים מהחיים על החיים? כיצד שומרים במודעות את התובנות שרכשנו, ביחס לאופן בו אנו רוצים לחיות? העדר תשו­­­­­­בה לשאלה זו יכול להביא את האדם לתחושה סיזיפית – בכל פעם מוחלפות ההשגות הישנות בחדשות, הדוחקות אותן במקום להשתלב עימן. אלא שפעמים רבות מתברר כי הגילויים החדשים לא היו משמעותיים יותר מהישנים והדחויים.

אם כן, מהי הדרך להשתנות אמיתית, כזו ש"תחזיק מעמד" לאורך זמן?

בכל יום בחייו של יהודי הוא מתפלל לפחות שלש תפילות, מברך למעלה ממאה ברכות ומקיים מצוות רבות ומגוונות. השגרה הזאת, החזרה – פעמים אין ספור – על אותן המילים ואותן הפעולות, עלולה להיות משא מייגע; אבל יש אפשרות אחרת. התפילות, הברכות והמצוות מתייחסות לגוף האדם ולנפשו, הן עוסקות בדאגותיו ותקוותיו של האדם, רוחניות וחומריות כאחד. הן מרוממות את שאיפותיו של האדם כאישיות פרטית כמו גם כחלק מכלל – עם ישראל, האנושות, היקום.

במילים אחרות - השיח שבין אדם ואלוהיו עוסק, בראש ובראשונה, בחיים בעולם הזה, ולא בעולם של מעלה. זאת, משום שעולם המעשה הוא "המִגרש" בו נפגש האדם עם אלוהיו, בכל רגע ובכל מקום. המפגש התמידי הזה תואר על ידי הרב קוק: "...האלהים צריך שיהיה נודע מכל החיים, מכל ההוויה, וממילא יהיה ידוע בכל החיים ובכל ההווייה." (מכּתב יד)

 

באופן אישי, ניסיתי לארגן את מחשבותיי ביחס לאופן בו אני מעוניין לחיות את חיי. משהתבוננתי על חיי היומיום שלי, גיליתי כי במערכת התפילות והברכות ניתן לעגן כל רעיון שברצוני להפנים, וכך להפוך את התובנה לחלק ממשמעותה של אותה התפילה. כך, הפכה השגרה להיות הכלי החשוב ביותר, שבזכותה הגילויים והחידושים זוכים למודעות מדי יום. יותר מכך, בתהליך של למידה כזו, התפילה אינה מצע פסיבי: כמו הירח, התפילה קולטת את האור, את שלמדתי ביחס לחיים, וכמוהו ממש היא מאירה מחדש אור זה. הכללתו של רעיון בתפילה מרחיבה ומפתחת אותו, עצם מיקומו של עניין בתוך שיח שבין אדם לאלוהיו, מקדש אותו.

 

הבעל שם טוב הסביר היטב את הזיקה שבין התפילה לחיים:

 

 'צוהר תעשה לתיבה', לעשות צוהר מן התבה של תורה ותפילה, לראות ולהסתכל עמה מראש העולם ועוד סופו.

(בעל שם טוב על התורה, פרשת נח, סעיף יט, בשם אור המאיר)

אחת מהנחיותיו של הקב"ה לנח הייתה לעשות בתיבה צוהר, חלון. כך, יכול היה נח לראות מתוך התיבה את העולם שבחוץ. הבעל שם טוב מבין את המילה 'תיבה' גם במשמעות 'מילה' – המילים של התורה והתפילה יכולות להיות חלונות לראייה ולהתבוננות על העולם. בהמשך (סעיף כ' בשם תולדות יצחק) מופיעה דרשה נוספת של הבעל שם טוב העוסקת גם היא בצוהר שבתיבה, בה הוא דרש את המילה 'צוהר' כ"לשון אורה" – התפילה המורכבת ממילים (תיבות) צריכה להאיר את העולם כולו. אין סתירה בין הפירושים – ההסתכלות על העולם דרך התפילה משנה את זווית הראייה של האדם ויחסו לעולם ו"מאירה" אותו באור חדש.

 

במאמרים הבאים ניגע בתובנות שהושגו מהחיים, תובנות שבעזרתן אני מנסה לכוון את חיי. חלקן רוויות בכאב היות שנלמדו מהמפגש עם המוות, שאף הוא חלק בלתי נפרד מהחיים. אלו פירותיהן של שנות חיפוש רוחני רבות. אינני מתיימר לומר כי "הגעתי" אל המנוחה ואל הנחלה, אדרבה, שמחתי הגדולה היא שהדרך הרוחנית היא אין סופית, כך שאוכל לקיים את הציווי "בקשו פניו תמיד" (תהילים קה, ד). אני מאמין שכפי שתובנות אלו שינו אותי, הן יכולות להעשיר את המעיין בהם; אך תקוותי הגדולה היא שעצם השתתפותו של הקורא במסעי שלי, תסייע לו למצוא את דרכו. 

Bookmark and Share

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן