עיין ערך התמדה

"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט יח) – זה כלל גדול בתורה, אומר רבי עקיבא (ספרא קדושים ב, ד). פחות מוכרת היא דעתו של רבי שמעון בן פזי (המדרש מובא בהקדמה לעין יעקב), הגורס שיסוד התורה הוא הפסוק מפרשת פנחס העוסק בקרבן התמיד, "אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם" (במדבר כח ד).

הבחירה של רבי עקיבא להעמיד את האהבה כערך יסוד היא בחירה מובנת, שכן נדמה שכולנו מאמינים בחשיבות האהבה ובהיותה ערך מרכזי בחיים; בחירתו של רבי שמעון בן פזי, לעומת זאת, היא בחירה תמוהה.

נראה שרבי שמעון בן פזי בחר בפסוק הזה לא בגלל חשיבותו של פולחן הקרבנות אלא בשל ערך חשוב אחר הנלמד ממנו – ערך ההתמדה. על האהבה כולם מדברים: כולם רוצים בה, מחפשים אותה וכואבים את חסרונה. אולם לערכה של ההתמדה אנו פחות ערים. חייהם של לא מעט אנשים רצופים קשיים בגלל חוסר התמדה, ודבריו של רבי שמעון בן פזי הם צו השעה עבורם.

להשתעשע או להשתנות?

 

יותר ויותר אנשים מבינים – בין היתר בזכות הפופולריות הגוברת של שיטות ניו-אייג'יות – שאושר ומשמעות לא יושגו על ידי שיפור תנאי המחיה החומריים של חייהם, אלא על ידי פיתוח עולמם הפנימי. אולם הרושם הוא שרק מעטים זוכים להגיע אל ההוויה הרוחנית שהם מייחלים לה. נקודת התורפה לא נמצאת בהכרח בשיטות העבודה, אלא בהיעדר היכולת להשקיע בעבודה רצופה ולהתמיד בה. שינוי עמוק ומשמעותי אינו דבר פשוט. אין בכוחה של שום סדנה לחולל שינוי בחיים, וכל המאמין בכך אינו אלא שוגה באשליות. סדנה יכולה ללמד טכניקה, אבל רק תרגול קבוע ומתמיד של הטכניקה לאורך זמן יביא לידי מימוש כוחה הלכה למעשה.

יש לי חבר שהושפע עמוקות ממדיטציה וויפאסנה. מתוך התרשמות מהשינוי שחל בו, התעניינתי בסדנה בסיסית של ויפסנה, שבה מתמסרים במשך עשרה ימים, יום ולילה, לטכניקה הנעזרת בנשימות כבסיס למדיטציה. כששאלתי את חברי מה דעתו על הסדנה, הוא השיב לי שאם אשתתף בסדנה תהיה לי חוויה מעניינת, אך שינוי אמיתי יתחולל רק אם אמשיך לתרגל. אותו חבר סיכם לי פעם את סוד ההצלחה בחיפוש רוחני: "כדי להגיע למים חייבים לחפור עמוק, ומי שכל הזמן מתחיל חפירות חדשות לעולם לא יזכה להגיע אליהם!".

מעשה באדם שנסע ללמוד קונג פו במנזר שאולין המפורסם. כשהגיע למנזר, הכניסו אותו למים והטילו עליו להכות בידיו את המים יומם ולילה. לאחר כמה חודשים של ציפייה שיגלו לו סוף-סוף את סודות הקונג פו, הוא אמר נואש והחליט לשוב לביתו. כשהגיע לביתו שאלו אותו מה הוא למד, והוא הודה שלא למד דבר, ומרוב תסכול היכה על השולחן, ולהפתעתו השולחן התנפץ לרסיסים.

רבי נחמן מברסלב מרבה לצטט את הפתגם 'כל ההתחלות קשות'. אולם כפי שציין אחד מתלמידיי, הרי שפעמים רבות האמת היא הפוכה – כל ההתחלות קלות. להתלהב מדבר חדש זו משימה די פשוטה, אבל להתאמן שוב ושוב לאורך תקופה ממושכת, גם כאשר האימונים מייגעים – זה כבר הרבה פחות מפתה.

קביעת עתים

 

הקרבת קרבן התמיד בכל בוקר ובכל אחר צהריים מבטאת לא רק את ערך ההתמדה אלא גם את ערך הקביעות. בלי קביעות קשה להתמיד, והמון אנרגיה מתבזבזת בחיפוש אחר הזמן המתאים. לעתים קרובות, כשאנו נדרשים למצוא זמן לדבר כלשהו בכל יום מחדש, אנחנו דוחים אותו למחר. ניקח למשל אדם המעוניין בסדנה לצורך עבודה רוחנית. הסדנה דורשת רצף של עשרים וארבע שעות שבהן חייב האדם לשמור על משטר קפדני, על מנת ליצור את האווירה המבוקשת. באיזו תדירות סביר שאדם יוכל להרשות לעצמו לקחת פסק זמן מן המירוץ של החיים ולהצטרף לסדנה כזאת? פעמיים בשנה? ואולי רק פעם בשנה? למעשה סדנה כזאת כבר קיימת, ויש אנשים – גם עובדים וגם בעלי ילדים – שמצליחים בכל שבוע להשתתף בה. לסדנה הזו קוראים שבת. חוששני שאילו נדרשנו לקבוע לעצמנו בכל פעם מחדש מתי מתאים לנו לנוח ולשבות ממלאכה, הייתה השבת מתבטלת מזמן, כפי שנכון גם לגבי מצוות רבות נוספות. המצוות יוצרות מסגרת, וברבות הימים היא הופכת להיות מובנת מאליה ואף נקודת מוצא לחיים. קבלת המסגרת משחררת את האדם, וכך, במקום לעסוק בצד החיצוני של המסגרת – בשאלות של מה, מתי ואיך – הוא חפשי להתמקד בעומקם של הדברים. בשבת, למשל, ההלכה מעניקה את הבסיס ואת המסגרת הכללית. הספונטניות והזרימה הטבעית יגיעו בשלב הבא, שכן הן נבנות עליו. כאלו הן החוויות הרוחניות של השבת.

יש שמוטרדים משגרה שבה פועלים בלי לחשוב ובלי להחליט, אבל דווקא בכך עצמתה. חבר שלי היה נוהג לרוץ בכל יום שישי עשרה קילומטרים. באחד הימים, כך סיפר לי, היה חמסין והוא נאלץ להפסיק את הריצה באמצע. בשבוע שלאחר מכן הוא התקשה לסיים את המסלול, משום שידע שיש אפשרות להפסיק את המסלול באמצע. המחסום נפרץ. יכולת הבחירה היא יסוד ייחודי לאדם, אך יש להבחין מתי ההתעסקות בשאלת הבחירה מקדמת אותנו ומתי היא מעכבת אותנו.

מסופר שכשאדם מת, שואלים אותו בשמים: "קבעת עתים לתורה?" (שבת לא ע"א). מדוע לא שואלים אם הוא למד תורה? מדוע הדגש הוא על קביעת עתים? נראה שגם בשמים יודעים שבלי קביעות אי אפשר ללמוד.

התחדשות

 

ומה על ההתחדשות? פתגם ידוע של הרקליטוס אומר שאי אפשר לטבול באותו נהר פעמיים. נראה שיש לכך שתי סיבות: ראשית, משום שהנהר אינו אותו נהר. כאשר מתמידים בדבר כלשהו הוא משתנה. אמנם קצב השינויים אטי יותר וניכר פחות לעין, אך עם זאת הוא עמוק יותר. לרובנו חסר ממד העומק. שנית, האדם אינו אותו אדם. הוא משתנה עם הזמן, וממילא המשמעות של המפגש בינו לבין המרכיבים הקבועים בחייו שונה.

דוגמה טובה לכך היא פרשת השבוע. אלפי שנים עם ישראל בכל העולם כולו קורא את אותה פרשה בכל שבוע. מדי שנה חוזרים על התורה בשלמותה. לימוד הפרשה מעניק יסוד קבוע בזהות היהודית ויוצר רצף בין הדורות. עם זאת, משמעות הפרשיות מתחדשת ומשתנה מדור לדור ומאדם לאדם, ולא זו בלבד אלא שמי שמתעמק בפרשה יגלה שגם לו היא מתחדשת משנה לשנה.

יציבות

 

בבית המקדש יצר קרבן התמיד מעין מסגרת ליום, הוא הקרבן הראשון והאחרון של היום. בין שני הקרבנות הללו הוקרבו כל קרבנות הרשות והחובה. גם בשבתות ובמועדים ובראשי חודשים הקריבו את קרבן התמיד, הקבוע, וזו הסיבה שקרבנות הימים הטובים הללו נקראים 'קרבנות המוספים', על שום שנוספו לקרבן התמיד.

עיקרון זה נכון גם לחיים. המרכיבים הקבועים מעניקים לחיים יציבות. בחיים יש עליות ומורדות. קיום של יסודות בטוחים וקבועים בהם, יכול להוות עוגן לאדם שלא ילך לאיבוד, עוגן שיאפשר לו להתחבר לשורשיו ולא חלילה להיות תלוש מהם.

אהבה ונאמנות

 

עד כה עסקנו בחשיבות ההתמדה בשל היותה אמצעי לצמיחה, אולם ההתמדה חשובה גם בפני עצמה. הזכרנו בתחילת הדברים את ערך האהבה. ההתמדה במערכות יחסים חשובה לא רק על מנת להעמיק בקשר. יתרה מזו: הביטוי לאהבת אמת ולנאמנות לזולת הוא המוכנות להתמיד בקשר לא רק כשקל או כשמתחשק, אלא גם כשקשה. כך גם במערכת היחסים שבין אדם לאלוהיו.

היה לי תלמיד שהתגייס ליחידה קרבית מובחרת שהאימונים בה מפרכים. הוא סיפר לי על התסכול שלו כשבסוף היום, כשהוא מותש מהאימונים, הוא מתפלל ערבית בלי להתכוון. סיפרתי לו שעל פי התלמוד (ברכות כו ע"ב), התפילה היא במקום קרבן התמיד. בחירתו שלא להיכנע לעייפות ולהמשיך ולהתמיד היא מימוש היסוד הרוחני של קרבן התמיד.


 

Bookmark and Share

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן