כל אדם הוא מלאך

פרשת וישב מגוללת את סיפור יוסף ואחיו. יעקב שולח את יוסף לראות את שלום אחיו, משימה שתשנה את חייו מן הקצה אל הקצה. יוסף מתקשה למצוא את אחיו, אולם בדרך הוא פוגש בדמות אלמונית שמסייעת לו להתחקות על עקבותיהם:
וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר מַה תְּבַקֵּשׁ. וַיֹּאמֶר אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים. וַיֹּאמֶר הָאִישׁ נָסְעוּ מִזֶּה כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים נֵלְכָה דֹּתָיְנָה וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן. (בראשית לז טו–יז)
מדוע מתעכבת התורה על האנקדוטה הזו? מה יש בה בפגישה עם עובר אורח אלמוני שהופך אותה לראויה לציון? הרי ניתן היה להשמיט את האירוע הזה ולתאר מיד את פגישת יוסף עם אחיו בדותן. על דרך הפשט, עולה מכאן שיוסף מתאמץ למלא את רצון אביו. בקלות יכול היה 'להקטין ראש' ולחזור הביתה בלי שמצא את האחים. על דרך הדרש, המדרש בבראשית רבה (פרשה פד, יד) כותב שאותו האיש היה מלאך ה'. בצמתים קריטיים בחיים, מלמד המדרש, הקב"ה יוצר התערבות מכוונת על מנת לממש את תוכניותיו. פגישה זו איננה אקראית כלל, היא שינתה את כל מהלך ההיסטוריה – יוסף מצא את אחיו, הם מכרו אותו ונסללה הדרך לירידת עם ישראל כולו למצרים. דבר זה אומר המדרש, קרה ברצון השם, בידי שליחו שניטע שם. הרמב"ן מעניק למדרש פרשנות קיומית נפלאה: "זימן לו הקב"ה מורה דרך שלא מדעתו להביאו בידם... שלא על חנם היה כל הסיפור הזה, להודיענו כי עצת ה' היא תקום" (רמב"ן לפסוק טו). אותו אדם – אדם רגיל היה. הרמב"ן מסכים עם המדרש בדבר ההשגחה המכוונת את חיינו, אבל המלאכים שאנו פוגשים הם אישים בשר ודם, לא שרפי-קודש. אתה יכול להיות שליח ההשגחה עבורי, ואני אוכל להיות שליח ההשגחה עבורך.
ההשגחה, ולא יד המקרה, היא שמכוונת את המציאות. ההבנה הזו יכולה להטעין את כל מאורעות חיינו במשמעות: אם הכול הוא מקרה, אנו עלולים להיסחף למחשבות מתסכלות ומייאשות: "אילולא הייתי עושה...", "אילו זה לא היה קורה...". לעומת זאת, ההרגשה שאלוהים מתבונן בי וקשוב אלי ומכוון את האירועים הקורים לי כדי שאממש את יכולותיי, את כישוריי ואת ייעודי, עוזרת להכיל את הקשיים שבחיים ולקבל אותם. תפיסה זו אף מחייבת לקרוא את החיים כסיפור, לחפש את משמעותו ולשאול עליו שאלות נוקבות.
תפיסה כזו לחיים יכולה גם לעורר אצל כל אחד מאתנו את השאלה: "כמה פעמים בחיי פגשתי מלאך?". באופן אישי, אני מרגיש שזכיתי 'לפגוש מלאכים' שהדריכו אותי בכל אחד מן הצמתים החשובים בחיי, החל מעלייתי ארצה, במציאת בת זוג ומקום עבודה, ועד לתנועות הפנימיות שהפכו להיות משמעותיות עבורי.


הנס והמעשה

האם ההבנה שחיינו אינם מקריים אלא מובלים ביד ה' אינה מסירה מעלינו את האחריות האישית המוטלת על כל אחד ואחד מאתנו? האם הגברת מקומו של אלוהים בעולם לא באה על חשבון מקומו של האדם? אם כל כך הרבה דברים בחיי אינם תלויים בי ואין לי שליטה עליהם, אז מי אני ומה אני?
אחד הפרקים המרשימים ביותר בספרו של פרופסור אוריאל סימון, בקש שלום ורדפהו, מתמודד עם שאלה זו. סימון מראה בפירוט רב בסיפורי יוסף ואחיו ש"ההשגחה והגמול לא זו בלבד שאינם נוגדים זה בזה אלא באורח מופלא הם תומכים זה בזה".[1] מבִּתו, אשתי מיכל, למדתי כיוון דומה, אך בשפה אחרת. מיכל לימדה אותי את תפיסת 'הנס והמעשה'. בחיים יש 'ניסים', מצבים שהאדם חווה בהם הכוונה מלמעלה, אולם בלעדי המעשה של האדם לא תהיה לנס משמעות. לדוגמה, ייתכן ששני אנשים נפגשים 'בדרך נס' – רצף אירועים שנראה בלתי סביר לחלוטין – אולם הפגישה ביניהם משמעותית רק בזכות 'המעשה', הדברים שקדמו לפגישה, העבודה שכל אחד עשה כדי להפוך את עצמו למי שהוא.
על פגישה כזו סיפרה לי דליה, אמו של דביר עמנואלוף ז"ל, החייל הראשון שנהרג במבצע עופרת יצוקה. כמה חודשים אחרי נפילת בנה הייתה דליה בהופעה של מאיר בנאי. ילד קטן התקרב אליה והתחיל לשחק אתה. ההורים של הילד קראו לו לחזור ל'אבא, לאימא ולדביר'. לפתע ראתה דליה שלזוג ההורים יש תינוק בן כמה חודשים ושמו, כך הסיקה, דביר. דליה ניגשה להורים ושאלה בן כמה התינוק, ומתוך התשובה התברר לה שהתינוק נולד זמן קצר אחר נפילתו של בנה שלה, דביר. "למה בחרתם לתת לו את השם דביר?", המשיכה דליה לשאול. ההורים הסבירו לה שהם התרשמו מאוד מסיפור חייו של דביר עמנואלוף ולכן החליטו להעניק לבנם את שמו. כאשר דליה הזדהתה כאמו של דביר התקשו ההורים ההמומים להאמין לה. למחרת שלחה שירי, אמו של דביר התינוק, מסרון לדליה: "אלוהים לא מפגיש סתם אנשים". אמנם נדרש נס להפגיש ביניהם, אבל רק הבחירה של ההורים לכבד את זכרו של דביר הפכה את הפגישה למשמעותית.

[1] אוריאל סימון, בקש שלום ורדפהו, תל אביב תשס"ב, עמ' 58.

Bookmark and Share

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן