אהבת איש ואישה בזוהר ובנסיך הקטן

המילים הראשונות שהתורה מצטטת מפיו של האדם הן שיר המתנגן כרצף פיוטי:

"ויאמר האדם זאת פעם,

עצם מעצמי

ובשר מבשרי

לזאת יקרא אישה כי מאיש

לקחה זאת"

(בראשית ב,כג) 

לדעת הזוהר הקודש משפט זה אינו סתם שיר, אלא דווקא שיר אהבה: 

 

בא וראה מה כתוב כאן: 'ויאמר האדם זאת הפעם...'. אלו הן מילים מתוקות להמשיך איתה חביבות ולהמשיך לה לרצונו לעורר איתה אהבה.

(זוהר פרשת בראשית א:מט ע"ב תרגום)  

 

בבואו לברוא את האישה, אמר הקב"ה "לא טוב היות האדם לבדו" (שם, יח), ומכאן ודאי שהאדם שמח כאשר מצא סוף סוף את בת זוגו. אבל רגשותיה ותחושותיה של האישה אינם מפורטים בתורה, וייתכן שהמצוקה שחש האדם בבדידותו לא הייתה מנת חלקה. לכן, האיש הוא שצריך לזכות באהבתה של האישה ולשם כך הוא שר לה. הזוהר מגלה כיצד שיר זה מלמד על טיבה של האהבה:

 

ראה כמה מתוקות מילים אלו, כמה הן מילים של אהבה. 'עצם מעצמי ובשר מבשרי' כדי להראות לה שהם אחד בלי פירוד ביניהם.

עתה התחיל לשבח אותה 'לזאת יקרא אשה' זו היא שלא נמצא כמותה, זו היא כבוד הבית. כל הנשים כנגדה הן כקוף בפני בני אדם, אבל 'לזאת יקרא אישה', שלימות הכל, לזאת ולא לאחרת. כולן מילים של אהבה כמו שנאמר 'רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה'.

(שם, תרגום)

 

בעקבות הפסוק "עצם מעצמי ובשר מבשרי" מגדיר הזוהר את האהבה בין איש ואישה כמצב בו השניים הם "אחד בלי פירוד ביניהם". במצב כזה כל אחד מבני הזוג רואה את השני כאילו הוא היחיד בעולם. אחד הדברים ההרסניים ביותר לזוגיות הוא עריכת השוואות בין בן או בת הזוג ובין גברים או נשים אחרים, והזוהר מלמד שכאשר יש אהבה, אין השוואות. עיקר ערכו של בן או בת הזוג נעוץ במערכת היחסים הייחודית שנוצרת בין השניים בהיותם יחדיו אחד בגוף ובנפש. ייחודיותו של הקשר גורמת לכך שאין כל דבר שניתן להשוותו אל מי מבין שני בני הזוג הנקשרים. יותר מכך, התורה תולה את השם 'אישה' בקשר הייחודי בינה לבין איש – "לזאת יקרא איש כי מאיש לקחה זאת". ומשום כך רק מי שיש איתה מערכת יחסים שבה מומש "עצם מעצמי ובשר מבשרי" היא אישה  מבחינתו.

לאור זה מדויקים דברי הזוהר "'לזאת יקרא אישה' זו היא שלא נמצא כמותה", שמהנקודה העיקרית הזאת, אין כמותה בעולם. הזוהר אף ממשיך "'לזאת יקרא אישה'..לזאת ולא לאחרת'", האדם אומר לאשתו: מבחינתי יש רק אישה אחת בעולם – וזו את.

תובנה זו ביחס לטיבה של הזוגיות היא הסוד שחושף השועל בספר 'הנסיך הקטן' של אנטואן דה סנט אקזפרי. תחילתו של התהליך הוא בגילויו של הנסיך כי ישנן בעולם שושנים נוספות על שושנתו שלו:

 

זה היה גן שושנים פורח.

"שלום" אמרו השושנים.

הנסיך הקטן הסתכל בהן. כולן דמו לפרח שלו...

הוא היה אמלל מאוד. הרי השושנה שלו ספרה לו שאחת ויחידה היא בתבל. והנה יש עוד חמשת אלפים בדיוק כמוה, ובגן אחד!

(עמ' 57)

 

לכאורה השושנה שהנסיך כל כך אהב אינה מיוחדת אלא יש אלפים כמותה. אבל בהמשך הספר פוגש הנסיך את השועל ולומד ממנו כי טעה וכי הקשר בינו ובין השושנה שלו הופך אותה למיוחדת במינה:

 

"מה זה לאלף"?

"זה משהו שהוזנח יותר מדי" אמר השועל, "לאלף זה לקשור קשר..."

"לקשור קשר?"

"כמובן," אמר השועל, "בשבילי אתה עדין רק ילד קטן, ילד כמו מאה אלף ילדים אחרים ואין לי צורך בך. וגם לך אין צורך בי. בשבילך אני רק שועל, שועל כמו מאה אלף שועלים אחרים. אבל אם תאלף אותי, נהיה זקוקים זה לזה. אתה תהיה בשבילי אחד ויחיד בעולם ואני אהיה בשבילך אחד ויחיד בעולם..."

"אני מתחיל להבין," אמר הנסיך הקטן. "יש איזה פרח... נדמה לי שהוא אלף אותי..." (עמ' 59)

..."לך לראות שוב את השושנים, ותבין שהשושנה שלך אחת ויחידה בעולם. תחזור להיפרד ממני ואז אתן לך סוד במתנה."...

"שלום" אמר השועל. "והנה הסוד שלי. הוא פשוט מאד. רק בלב אפשר לראות היטב. מה שחשוב באמת, סמוי מן העין... הזמן שבזבזת על השושנה שלך הוא שהפך אותה לחשובה כל כך..."

"בני אדם שכחו את האמת הזאת," אמר השועל, "אבל לך אסור לשכוח אותה. אתה אחראי לתמיד למה שאלפת. אתה אחראי לשושנה שלך...". (עמ' 63)

 

כמו האישה בגן עדן, השושנה של הנסיך הקטן מיוחדת בגלל מערכת היחסים בינה לבין אוהבה. בשיר השירים (ב, ב) משווה הדוד את אהובתו לשושנה "כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות". כפי שציין שרגא ביק הסוד של השועל הוא שאף נכון ש "כשושנה בין השושנים כן רעיתי בן השושנים", לא רק בין הקוצים מתייחדת השושנה אלא גם בין השושנים האחרות בולט ייחודה, היותה אהובה על ידי הנסיך הקטן.

בגן עדן האישה והאיש היו, כפשוטו, יחידים בעולם. במצב כזה, הדרישה מהאיש כי יראה את אשתו כאילו היא האישה היחידה בעולם, לא נראית כאתגר ממשי. אולם, בעולם המוני ומקושר כזה שלנו, הופכת דרישה זו לקשה ותובענית. תביעת התורה לצניעות מיועדת לבסס תחושה זו, תחושת היחידות של איש ואישה. חשיבותה של הצניעות ביהדות אינה נובעת מרתיעה מהתחום המיני אלא מרצון לאפשר לכל זוג לחיות כאילו היה זה הזוג הראשון, זה שחי לבדו בגן העדן. לשם כך יש לשמור את התחום המיני כולו למערכת היחסים האינטימית שבין בני הזוג המסורים ומחויבים אחד לשני.

 

'על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד' הכל להמשיך לה באהבה ולדבוק בה.

(זוהר שם, תרגום)

 

'על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו' – דברי הפסוק מפתיעים בכך שלכאורה הם נוגדים את המציאות הפטריאכלית שהייתה נהוגה בעולם העתיק – שם האישה הייתה זו שעוזבת את בית אביה ומצטרפת לחמולה של בעלה. הזוהר פותר את החידה בכך שהוא מלמד כי פסוק זה אינו אלא המשך דברי האיש לאישתו האהובה – האיש מבטא את אהבתו ונאמנתו לאשתו בהצהרתו כי יהיה מוכן לעזוב הכל למענה!

 

 כיוון שהתעורר כלפיה כל מילים אלו מה כתוב 'והנחש היה ערום...'. הרי התעורר יצר הרע להיאחז בה כדי לקשור איתה בתאוות הגוף, ולעורר לגבה דברים אחרים שיצר הרע מתענג בהם,  

עד שלאחר כך מה כתוב, 'ותרא האישה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ותקח מפריו ותאכל' קיבלה אותו ברצון 'ותתן גם לאישה עמה' היא התעוררה לגביו בתאווה לעורר לו רצון ואהבה.

(שם, תרגום) 

 

הזוהר ראה בצמידות שבין הסיפור על הנחש ועץ הדעת ובין הסיפור על הזוגיות שבין אדם וחוה סימן כי גם הסיפור השני עוסק בקשר האינטימי שבין איש ואישה. ביסוס נוסף לפרשנות זו עולה מהתבוננות במילים המופיעות בפרשה – העץ היה 'תאווה' לעיניים, ו'תאווה' היא מילה שבראש ובראשונה מרמזת על הדחפים המינים. יותר מכך, בתנ"ך האכילה היא לעתים משל למעשה המיני "דרך אישה מנאפת, אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און" (משלי ל, כ). בדומה, העץ נקרא 'עץ הדעת', ובפרשת בראשית משמשת המילה 'דעת' גם במובן אחר "והאדם ידע את חוה אשתו" (בראשית ד, א). זו הסיבה שהאכילה מעץ הדעת עוררה אצל האיש והאישה גם רגש של בושה ביחס להיותם ערומים. (בראשית ג,ז-ט).

הזוהר סבור שסיפור הנחש המפתה את חוה לאכול מן העץ הינו אלגוריה לתהליך פנימי שמתרחש בתוך האישה, התעוררות של הצד היצרי של האדם. בהמשך דרשה זו בזוהר נמצא החלק המפתיע ביותר של הקטע, התייחסותו של הזוהר למשמעותו של 'יצר הרע':

כל זה להראות לבני אדם מעשה כמו למעלה.

אמר רבי אלעזר אם כן איך נפרש שלמעלה יש יצר הרע שאוחז בנקיבה?

אמר לו ביארנו אלו למעלה ואלו למטה. יצר טוב ויצר הרע, יצר טוב מימין, יצר הרע משמאל. שמאל למעלה אוחז בנקיבה  לקשור אותה כאחד בגופה כמו שנאמר 'שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני.'.

(שם, תרגום)

 

ביסודה של הקבלה מצויה התפיסה כי העולם של מטה משקף את העולם של מעלה ואת התהליכים המתרחשים שם. הקשר בין איש ואשה מקביל למבנה הקוסמולוגי העליון. אם כך, מגלה הזוהר, להפתעתו של רבי אלעזר, יש למעלה גם מקבילה ליצר הרע.

תשובתו של רבי שמעון היא שלקשר בין איש ואישה יש שני צדדים - ימין שהוא שורש יצר הטוב, ושמאל שהוא שורש יצר הרע. דבריו סתומים במקצת ונראה כי כוונתו לכך שצד ימין של הקשר בין איש ואישה הוא הקשר הנפשי עליו דיבר אדם הראשון בשיר האהבה שלו. לעומת זאת, נראה כי הכוונה בצד שמאל הינה לקשר הגופני שאליו התעוררה האישה. זוגיות תקינה מכילה את שני הפנים האלו, וכפי שכתוב בפסוק משיר השירים המובא בסיום הקטע 'שמאלו תחת ראשי וימינו תחבקני'.

היותו של הקשר הגופני מקום שממנו עלול יצר הרע להתעורר, אינו הופך את החיבור הגופני עצמו לשלילי. פירוש "זוהר חי" של רבי יצחק מספרין  מלמד על המצוקה הגדולה שעלולה להיגרם מהעדר הקשר הגופני, "היצר הרע", בקשר שבין איש ואישה. הוא מביא מסורת שאברהם ושרה לא יכלו להוליד בגלל שהקשר ביניהם היה רוחני בלבד, נעדר כל ממד גשמי וגופני. היצר הרע הוא המאפשר את הממד הגופני ואת הולדת הילד. ייתכן כי הזיקה בין הקשר הגופני ובין הולדת הילדים היא שהובילה את הזוהר לייחס לאישה את הגופניות כתכונה מרכזית.

אם הצד הנפשי- האהבה- הוא האור, הרי שהצד הגופני הוא הכלי. יש מקום לדחפים גופניים, שכן הכלי מתקדש כאשר הוא מכיל בתוכו את האור. המצב המעוות הוא כאשר הדחפים האלו משתלטים על האדם, כפי שניסח זאת הרב אברהם יצחק קוק:

הנטיות הנפשיות של התאוות החומריות, בראשית התגלותן, הנן מצויירות באופן הקרוב לאידיאליות, ונכללות בקדושה. כשהן פועלות על האדם להמסר אל תוך הזרם המהיר והדוחף שלהם, עד כדי ביטול חופשתו וטוהר שלטונו העצמי על עצמו, הן הולכות ונעכרות. והאדם צולל במעמקי החושך, וכל כחות נפשו הטובים הולכים שבויים בשבי החומריות הגסה והזוללה...

 

(שמונה קבצים, א', תשכ)

Bookmark and Share

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן