כוהנת החיים

 

 

 

אי אפשר לשתוק עוד: על גילוי סודות הקשר בין איש לאישה

המשנה בחגיגה (ג, א) פוסקת: "אין דורשין בעריות בשלשה ולא במעשה בראשית בשנים ולא במעשה מרכבה ביחיד". שלושה עניינים, מציינת המשנה, שייכים לתחומה של תורת הסוד: 'מעשה מרכבה' – חזונו הנבואי של יחזקאל על האלוהות; 'מעשה בראשית' – בריאת העולם; 'עריות' – המגע האינטימי שבין איש לאישה. המשנה מגבילה את העיון בנושאים הללו למתי מעט, ואוסרת ללמוד אותם ברבים.
על אף דברי המשנה, למן המאה השתים-עשרה החלו מקובלים לחשוף בכתביהם את סודות מעשה בראשית ומעשה המרכבה. פרופ' משה אידל מסביר שהמקובלים חשו באותם ימים שהם אינם יכולים לשתוק עוד. לאחר פרסום ספרו של הרמב"ם 'מורה נבוכים', שהציג תפיסה אחרת של 'מעשה מרכבה' ו'מעשה בראשית', שתיקה מצד המקובלים הייתה מאפשרת לדעותיו להתפשט בעם ישראל ללא כל התנגדות או איזון. דבר דומה קורה בזמננו בכל הקשור למערכת היחסים בין גבר לאישה. נושא זה עומד במרכז עניינה של התרבות הכללית, והוא מעסיק אנשים רבים ותנועות רבות בארץ ובעולם. היום, יותר מתמיד, אני חש שלא ניתן לשתוק עוד. חובה עלינו להציג בגלוי את תפיסתה של פנימיות התורה ביחס לקשר בין איש ואישה.[1]
במקום שבו יש רגישות לטומאה, יש קדושה

אחד התחומים המרכזיים ביחסי איש ואישה שגורם לבלבול גדול הוא משמעותה של טומאת הנידה. על פי ההלכה, לאחר שפסק דם הווסת צריכה האישה לספור שבעה ימים ולטבול במי המקווה לפני שתוכל לחדש את המגע האינטימי עם בן זוגה. ההשלכות של טומאת הנידה על מהות הקשר בין איש לאישה ובין האישה לגופה מעוררות שאלות רבות, וטעונות מחשבה וליבון. כמעט כל הלכות טומאת וטהרה – שהן כרבע מהמשנה – קשורות לבית המקדש, שכן 'רגישות' לטומאה והצורך להתרחק ממנה קיימים אך ורק במקום שיש בו קדושה: "וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר לה לד). התחום היחיד מחוץ למקדש שבו קיימת רגישות לטומאה ולטהרה הוא מערכת היחסים שבין איש לאישה. זו הסיבה שגם כיום, כשאין בית מקדש, הלכות טומאה וטהרה קיימות ועומדות.[2] הדמיון בין חיי אישות לבין בית המקדש מלמד שהרגישות לטומאה אינה נובעת מיחס שלילי כלפי הקשר שבין איש לאשתו, אלא היא ביטוי לקדושתו של הקשר ולחשיבותו. רבי עקיבא, מגדולי התנאים, מנסח זאת במילים: "איש ואישה זכו שכינה ביניהם" (סוטה יז ע"א). נוכל לראות זאת גם מתוך השוואה לחיובי הטבילה האחרים: על פי ההלכה, היחידים המחויבים לטבול הם כהנים הנכנסים למקדש ונשים במסגרת יחסיהן עם בן זוגן.

יצירת החיים וקדושה

עדיין יש לשאול: מדוע דם הווסת מטמא את האישה? יתרה מזו: אם הטבילה היא אכן ביטוי לקדושה שבחיי הנישואין, מדוע האישה חייבת בה ולא הגבר? התשובה לשאלות הללו נעוצה בהבנת מהותה של הקדושה. הטומאה ביהדות קשורה למוות. גופו של המת הוא אבי אבות הטומאה, וכל דבר מטמא קשור במוות או בהפסד של חיים. הקדושה, לעומת זאת, קשורה לחיים, וכל דבר המרבה את החיים ואת החיות הוא קדוש. בגוף האישה מתפתחת בכל חודש ההזדמנות ליצור חיים, ודם הווסת מבטא את העובדה שההזדמנות לא מומשה, הביצית לא הופרתה, ובחודש זה לא נוצרו חיים חדשים. טומאת נידה אינה נובעת מטאבו פרימיטיבי, מפחד, אלא מההכרה שביציאת הווסת יש היבט של הפסד חיים. ההוכחה לכך היא שאחרי הלידה ישנה תקופה שבה הדם היוצא מהרחם אינו מטמא, אלא נקרא 'דמי טהרה' (ויקרא יב ד–ה), משום שהוא מבטא התהוות של חיים ולא הפסדם.[3]
הטומאה והקדושה מנוגדות זו לזו, ולכן דווקא במקום שבו שורה קדושה יש להיזהר זהירות יתרה מפני הטומאה. התפיסה כי דם הווסת מטמא, טומנת בחובה את ההנחה שתהליך יצירת החיים בגופה של האישה בשאר ימות החודש, הוא תהליך קדוש.

מחזוריות של אור

המערכת ההלכתית העניקה משמעות דתית למציאות הביולוגית. ואולם שתי המערכות הללו עומדות בזיקה למערכת נוספת – המערכת הקוסמולוגית. ידועה ההקבלה בין האישה לבין הלבנה, הן מצד התהליך המחזורי והן מצד אורכו – שלושים יום. כשם שהירח מגיע למילואו באמצע החודש, שבועיים לפני תום המחזור, כך גם מחזורה של האישה. תופעה זו באה לידי ביטוי גם בהלכה, כפי שמופיע בספר אור זרוע מן המאה השלוש-עשרה: "נשים שנוהגות שלא לעשות מלאכה בר"ח מנהג כשר וישר... תדע לך שבכל חודש וחודש האשה מתחדשת וטובלת וחוזרת לבעלה והיא חביבה עליו כיום החופה כשם שהלבנה מתחדשת בכל ראש חודש... ולכך הוי ראש חודש יום טוב של נשים" (אור זרוע הלכות ראש חודש סימן תנד).
בגופו של הגבר, לעומת זאת, אין כל מחזוריות. אין ביכולתו לפתח בתוכו חיים חדשים, וממילא אין לו כל נגיעה לטומאה.[4] זו הסיבה שקביעת זמן הריחוק בין בני הזוג תלויה באישה. האיסור לקיים יחסי אישות מתחיל בתהליך המתרחש בגופה של האישה, וגם החזרה של בני הזוג זה אל זו היא שיאו של תהליך התבוננות האישה בגופה, בשבעת ימי הספירה ובטבילה.[5]
פעם העברתי בביתי שיעור בספר יצירה, שעסק בסודות הקבליים של יצירת גולם. אשתי מיכל שמעה חלק מהדיונים ולא יכלה להתאפק: "רק גברים מסוגלים לחשוב על יצירת גולם", אמרה, "שהרי הנשים עושות הרבה יותר – אנחנו יולדות ילדים!". ברוח הדברים האלה מכוונת מיכל את תלמידותיה במכינה הקדם צבאית שבראשה היא עומדת לא לבחור במסלול קרבי אלא במסלולים צבאיים אחרים. נשים המביאות חיים לעולם, סבורה מיכל, לא ראוי שתעסוקנה בתפקיד הדורש מהן ליטול חיים. כך מסביר הזוהר הקדוש (בראשית מח ע"ב) את העובדה שדווקא הנשים הן אלו שמדליקות נר שבת. האישה, הנותנת חיים, היא זו שראויה להדליק את הנר המסמל את הנשמה היתירה ששורה על האדם בשבת.

טבילה בקרבה אל הקודש

ניתן לומר שההבדל בין נשים לגברים מקביל להבדל בין כהן לישראל. הכהן רגיש יותר לטומאה, מכיוון שנדרשת ממנו קרבה יתרה אל הקודש. הנשים, לפיכך, הן הכהנות של החיים.
המעבר בין טומאה לטהרה מתרחש באמצעות הטבילה במי המקווה. הטהרה על ידי מים נובעת מתכונתם הרוחנית: בסיפורי המקרא – הן בסיפורי הבריאה וגן העדן והן בחזון אחרית הימים – נראה שלמים היה תפקיד מרכזי. כשאישה טובלת ונכנסת למים, מקור כל החיים, היא 'נעלמת' בגופם חסר הצורה. יש מקורות הרואים את המקווה כרחם של אישה[6] ובעלייתה מן המים סמל לחידוש חייה, לידתה מחדש.

קדושת האהבה

שני הפנים של הקשר בין איש ואישה משתקפים, כפי שראינו, בשני תיאורי בריאת העולם. בתיאור הראשון מכוון הקשר הזוגי למטרות ילודה, ואילו בתיאור השני הקשר האינטימי בין האיש והאישה מהווה ערך כשלעצמו. כשם שיש להבין את משמעותה של טהרת המשפחה על רקע הקדושה שביצירת חיים חדשים, כך יש להבינה גם על רקע הקדושה שביחסי הקרבה בין בני הזוג. קדושה זו מתבטאת גם בערכים הגימטריים הזהים של המילים 'אהבה' ו'אחד' (13). אהבה היא הכיסופים להיות 'אחד' עם הזולת, כפי שאומר הפסוק: "'וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב כד). כששני בני אדם הופכים 'לבשר אחד' – בגוף ובנפש – יש בהם קדושה. ביצירת ה'אחד' אצל איש ואישה ישנו ביטוי של החזון הגדול של גילוי ה'אחד', בתוך הקוסמוס כולו ואפילו בתוך האלוהות.[7] התלמוד מדגים כיצד רעיון זה עולה מהמילים 'איש' ו'אשה' (סוטה יז ע"א): לשתי המילים הללו יש שתי אותיות משותפות, אל"ף ושי"ן, אבל לאיש נוספת האות יו"ד ואילו לאישה – ה"א. בחיבור של היו"ד של האיש והה"א של האישה מתגלם שמו של אלוהים, 'יה'.[8]
היכולת לגעת בקדושה הנמצאת בתוך החיים תלויה במידה רבה במודעות האדם למעשיו. פעולת האכילה, למשל, זוכה למשמעות רוחנית באמצעות מצוות כמו נטילת ידיים וברכות, שעוצרות את האדם קודם האכילה וקוראות לו להתבונן במשמעותה. קדושת החיים מופיעה גם בתחום חיי האישות. הפסקת חיי האישות מאפשרת התחדשות מתוך ציפייה וגעגוע. בכך יש מענה לסכנה שחיי הנישואין ייתפסו כמובנים מאליהם, וההרגל יכלה את ההתרגשות ואת החידוש שהיו בהם בתחילה. נקודה זו עולה במפורש בתלמוד: "מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה – מפני שרגיל בה, וקץ בה, אמרה תורה: תהא טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה" (נדה לא ע"ב).

לא בוכים על כוס שנשברה

בחתונה יהודית מתבטא החורבן על ידי שבירת כוס מתחת לחופה. מפליא הוא שדווקא ברגע השבירה, שהוא לכאורה רגע עצוב, כל הקהל צועק "מזל טוב"!
שמעתי פעם הסבר לתגובה תמוהה זו של הקהל. החיים, ובוודאי הזוגיות שהיא בעיניי תמצית החיים, מלווים במשברים. לעתים אלו משברים כואבים וקשים, לעתים הם מביאים לריחוק בין בני הזוג, אך הם אלה שמאפשרים לבני הזוג להתחדש ומתוך כך להתחבר אחד לשני ממקום טוב יותר. המילה 'משבר' מקורה בכיסא שעליו יושבת היולדת. ממשבר נולדים דברים חדשים.
על פי הקבלה, האיש והאישה נבראו כשהם מחוברים האחד לגב של השנייה. אלוהים הפריד ביניהם, פרידה שאיפשרה להם להתחבר יחד מחדש, והפעם, לא גב אל גב כי אם פנים בפנים.
השאיפה בקשר זוגי היא שהחתונה לא תהיה הפסגה אלא רק תחילת הדרך, דרך שבה בני הזוג עולים מעלה מעלה. מחזוריות של ריחוק ושל קרבה בתחום הגופני והנפשי היא אחת הדרכים לצמוח, להתקדם באהבה ובשיתוף הדדי.

סופרים את הימים, געגועים של אהבה

ניתן להשוות את התחדשות הקשר הזוגי עם תום ספירת ימי הטומאה לספירה אחרת, שבסופה התחדשות. ימי ספירת העומר, הזמן שבין חג הפסח לחג השבועות, נחשבים בקבלה כימים של התכוונות רוחנית לקראת המפגש המיוחד בין עם ישראל לקב"ה בחג השבועות, זמן מתן תורה. הזוהר הקדוש (אמור צז ע"א – ע"ב) משווה את ספירת העומר לספירת שבעת הימים שֶמונָה האישה מיום שפסק דם הווסת ועד ליום הטבילה במקווה. כשם שבספירת העומר אנו מתכוננים למפגש עם הקב"ה, כך מתכוננים בני הזוג לקראת התחדשות המגע האינטימי ביניהם, ומפנים את מודעותם למשמעותו הרוחנית.

[1] יש לציין שלאחרונה יצאו לא מעט ספרים שעוסקים בתחומים אלו. ביניהם: מקדש החיים מאת הרב דב ברקוביץ, ירושלים תשע"א; ויקרא את שמם אדם, קובץ מאמרים בהוצאת ישיבת שיח, אפרת תשס"ה; וספריה של נעמי וולפסון, ודבק באשתו, ירושלים תשס"ה, ומרחק, נגיעה, תל אביב תשע"א.
[2] וכן האיסור לכהנים להיטמא, הלכה הנובעת מזיקתם לבית המקדש.
[3] אשר לתקופת האיסור הסמוכה ללידה (שבעה ימים לבן וארבעה-עשר יום לבת) יש כמה הסברים. הרב ברוך קהת הציע שאחרי הלידה, כשיוצא הוולד מרחם אימו, יש באישה פחות חיים.
[4] טומאת הקרי שהגבר נטמא בה, וגם בה יש ממד של הפסד חיים, היא מקרית ואינה אירוע שהגוף מתכונן לו.
[5] יש לציין שמדין תורה מספיק לספור שבעה ימים מתחילת דם הווסת. הדרישה לספור שבעה ימים נקיים באה ביזמתן של הנשים, "בנות ישראל החמירו על עצמן" (נדה סו ע"א). מצאנו כאן ביטוי נדיר של התהוות הלכה בידי נשים.
[6] ראשית חכמה שער אהבה פרק יא אות כט (עמ' תריד). מקור ואריכות במשמעות המים והמקווה מופיע בספרו של הרב אריה קפלן מימי גן עדן, ירושלים תשמ"ד.
[7] "כי עיקר אמונה הוא... ולייחד כל ההפכים בשורשיהן באחדות אחד וזהו אמונה ויחוד הויה אלהים דכר ונוקבא (=זכר ונקבה) כביכול הכל אחדות" (זוהר חי לזוהרבראשית מט ע"ב).
[8] בתהליך ההיטהרות האישה עורכת חמש-עשרה 'בדיקות' (בדיקת 'הפסק טהרה' המוודאת שפסק דם הווסת, ושתי בדיקות בכל אחד משבעת ימי הספירה). אפשר להעניק משמעות לתהליך הזה: חמש-עשרה כנגד הגימטריה של שמו של הקב"ה המושלם על ידי חיבור שבין איש ואשה. חמש-עשרה כנגד שירי המעלות בספר תהלים שנתקנו כנגד חמש-עשרה המדרגות בכניסה למקדש, המעלות המובילות אל הקודש.

 

 

Bookmark and Share

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן