לך לך: בין מזרח למערב

בתחילת הפרשת לך לך אלוהים קורא לאברהם ללכת: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ" (בראשית יב א). הזוהר דורש שכפילות הלשון היא למעשה דרישה מהאדם לצאת למסע אל עצמו: "לך לך לעצמך... לדעת ולתקן עצמך" (לך לך עז ע"ב – עח ע"א, תרגום). בקטע מופלא באורות הקודש מלמד הרב קוק שכאשר יגיע האדם לעצמו הוא יגלה את האלוהים:
"ואֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה" (יחזקאל א א), האני הפנימי העצמי... חטאנו עם אבותינו, חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת 'איכה', מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו... וכה הולך העולם וצולל באבדן האני של כל אחד... "רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ ה'" (איכה ד כ)... איננו מבחוץ לנו, רוח אפינו הוא, את ד' אלהינו... נבקש... את האני שלנו נבקש, את עצמנו נבקש ונמצא... אני ה'. (אורות הקודש, ג עמ' קמ–קמא)
בהצהרתו הביוגרפית של יחזקאל "וַאֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה" מזהה הרב קוק אמירה קיומית. ה'אני', הזהות האמיתית שלי, נמצא בגולה, מחוץ לעצמי. זהו חטאו הבסיסי של האדם: הניכור מעצמו. החברה שלנו שופעת ניכור בין אדם לזולתו, אך הניכור הראשוני, לדעת הרב קוק, הוא הניכור שבין האדם לעצמו, וכתוצאה ממנו אין האדם מסוגל להשיב לשאלת האלוהים 'איכה?'. מכאן מגיע הרב קוק לאמירה נועזת ומדהימה – כאשר נבקש את 'האני' העצמי ונמצא אותו, את עצמנו, נגלה ש'אני ה'', נגלה שאלוהים שוכן בתוכנו. כאשר אני נאמן לעצמי אני מגלה שהמציאות שמעבר, הקודש, מקור החיים – כל אלה מתגלים בי. אלוהים קיים בתוכי ואני קיים בתוכו.[1]
המורה הרוחני אקהרט טולי (מחבר הספר כוחו של הרגע הזה) מספר על הארה שהגיע אליה מתוך התסכול המתבטא במשפט "אני לא מסתדר עם עצמי". לפתע הבין טולי שיש 'אני' ו'עצמי' והם אינם רק ביטוי של השפה אלא שני רבדים באדם המתנגשים זה עם זה. לטענתו, אחד מהשניים הוא הזהות האמתית והשני הוא זהות שממנה האדם רוצה להשתחרר.
הרב קוק מציג תפיסה דומה אך מנקודת מבט דתית, כאשר הוא רואה בזהות האותנטית הפנימית את האלוהות. הרב קוק מושפע מסיפור בריאת האדם בספר בראשית, שם מסופר כי האדם נברא 'בצלם אלוהים' (בראשית א כו–כז),[2] ומזהה בין 'האני הפנימי' של האדם ובין הזהות האלוהית. תשוקתו של הרב קוק לגילוי האני הפנימי המזוהה עם האלוהות היא גם משאלת הלב העיקרית של האופנישדות, כתבי הקודש ההינדיים. על פי האופנישדות, ייעודו של האדם הוא להכיר כי 'אטמן', האני הפנימי, ו'בראהמן', האין-הסוף – חד הם.
נקודת הדמיון הזו מחדדת דווקא את השוני בין היהדות לבין הדתות שצמחו מהאופנישדות. הפער נעוץ, בעיניי, בתפיסת משמעות נוכחותו של האדם בעולם המוחשי. מהאופנישדות עולה כי האדם מסוגל להשתחרר מכוח החומר – שאינו אלא אשליה ('מאיה') – על ידי המודעות העצמית. מי שאינו מצליח 'להשתחרר' מאשליית ה'מאיה' חוזר בגלגול אחר אל המציאות כדי לנסות את מזלו פעם נוספת. האדם בא לעולם על מנת להשתחרר ממנו. היהדות, לעומת זאת, רואה את ירידת הנשמה לעולם כשליחות. על האנושות מוטלת אחריות כבדה לתקן את המציאות ולשפר אותה. שלוש פעמים ביום מבטיח היהודי בתפילתו לנסות ולתקן עולם במלכות שדי. הדברים עולים בדרשה נוספת של הזוהר (לך לך עז ע"ב) המבין את המילים 'לך לך' כקריאה של הקב"ה אל הנשמה. הנשמה, ממרום מושבה, נדרשת לעזוב את מקומה הטבעי ולרדת אל המציאות הארצית. הקב"ה מוסר לנשמה את היכולות לקיים את שליחותה המוגדרת – לעבוד, לשמור ולתקן. עם השליחות מבטיח אלוהים לנשמה ברכה. והנה, הפסוק אחרי הציווי 'לך לך' הוא "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה" (בראשית יב ב).
שני הפירושים של 'לך לך' שבים ומעמידים אותנו מול שאלת היחס בין 'להיות' לבין 'לעשות', בין התנועה פנימה לתנועה החוצה. נראה לי שהפתרון לשאלה הזו נובע מן ההכרה שעשייה מביאה לידי הוויה ולידי מפגש עם המציאות. הנתינה היא לעולם דו-צדדית, אף שלכאורה היה אפשר לחשוב שהיא רק כלפי חוץ. בפרפראזה על האמירה ש"האדם הוא מה שהוא לובש", ניתן לומר שהאדם הוא מה שהוא עושה. האדם מגלה את עצמו ומתקן את עצמו דרך המפגש עם החיים והמציאות ולא על ידי התנתקות מהם. הוא מגלה את עצמו דרך עמלו היום-יומי לפרנס את משפחתו, דרך גידול ילדיו ומעשיו הטובים ומאמציו לכונן חברה מתוקנת. ניכר לעין שלא תמיד מביאה העשייה לידי מודעות פנימית. טיבה של עשייה שהיא מסיטה את מבטו של האדם אל העולם שבחוץ, עולם המעשה. על מנת להסיק מסקנות מן הפעולה המעשית ולהפנימן בעולם הנפש, נדרש האדם לכוון למודעות עצמית. ידידי ארז ניר הסביר פעם שבגן עדן נטועים 'עץ הדעת' ו'עץ החיים' – היהדות מאמינה שהמצב השלם הוא חיבורו של עץ הדעת, דהיינו המודעות, עם עץ החיים.

[1] רמז לרעיון של הרב קוק מצאתי בתהלים (כז ח): "לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי אֶת פָּנֶיךָ ה' אֲבַקֵּשׁ". הפסוק פותח בקריאה של לב האדם לחפש את פניו ("אָמַר לִבִּי: 'בַקְּשׁוּ פָנָי'"), ולבסוף האדם מגלה שהחיפוש אחר פני לבו אינו אלא החיפוש אחרי פני ה' ("אֶת פָּנֶיךָ ה' אֲבַקֵּשׁ").
[2] את ספרו לנבוכי הדור פותח הרב קוק באמירה: "שהאדם נברא בצלם אלוהים זה הוא יסוד התורה".


Bookmark and Share

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן