להיות או לעשות?


כפי שראינו עד כה (ראה מאמר "משיח now", חיים מתוך נוכחות בהווה הם השבת של רבי נחמן וגן-עדן וימות המשיח של הרב קוק. השאלה הנשאלת מאליה היא: אם זהו אכן, האידיאל הגדול, האם יש לשאוף שכל יום יראה כמו שבת? או כפי שמנוסחת השאלה בשיר ילדים המפורסם "למה לא כל יום שבת?".
הספר "שאנטי שאנטי בלגן"[1] מספר על מסעה של משפחה ישראלית בהודו. במהלך המסע הם פוגשים בחור שזכה להגיע לאושר בכך שהוא חי במחיצתה של האלילה ההודית "אמה". אותו בחור לא חש צורך או רצון להתחתן ולהקים משפחה, כל רצונו הוא להמשיך לחיות בצלה של "אמה". אחרי שנפרד מאותו הבחור, מתבונן אבי המשפחה בריב שהיה לו ולאחת מבנותיו ומהרהר: "אין ספק שאם אתה רוצה להישאר מחויך אל העולם, אולי מוטב שתוותר על משפחה. מצד שני יש בחיים קצת יותר מאושר, הגשמה וסיפוק".[2] בַחיפוש אחר האושר האישי טמונה סכנת ההתנתקות מהעולם. ערכם האמיתי של החיים (וממילא גם מימושם) נעוץ בחיבורו של האדם למציאות.
מעטים אהבו את השבת כמו שאהבהּ הרב שלמה קרליבך. אבל הוא לא הסתפק בשקיעה בחוויית השבת אלא קיבל על עצמו שליחות - להסתובב ברחבי העולם כדי להביא את השבת לעולם כאשר ר' שלמה היה שר "מזמור שיר ליום השבת" הוא היה עובר לאנגלית ושר The whole world is” waiting, sing a song of Shabbat”, העולם צמא לשבת ומחכה לה ותפקידי הוא לעזור להם להגיע. סיפור מפורסם של ר' שלמה הוא על יהודי פשוט ששמו 'חצקל'ה לכבוד שבת'. במהלך ששת ימי החול, מכוון חצקל'ה כל פעולה שלו לשבת, ושר תמיד "לכבוד שבת". תוך כדי הסיפור מתברר שהשיר "לכבוד שבת" אינו רק כפשוטו, הכנה ליום השביעי, כוונתו של חצקל'ה היא גם לשבת של הגאולה ותיקון העולם.
מכל האמור עד כה מתעוררת שאלה: האם העיסוק בששת ימי חול בעשייה המיועדת לקדם את העולם לקראת השבת, מחייב שבינתיים יוותר האדם על הרעיון הגדול של מגע עם הווה, של חיים בקדושה? האם דוחים את האושר היום כדי לחוות אותו מחר?
טענתי היא שדווקא העיסוק הפעיל לשנות את העולם ולהביא את העתיד הוא המאפשר לחוות את ההווה באופן מושלם ולהתחבר לחיים "כאן ועכשיו". היכולת לנוע היא אחת המאפיינים המרכזיות של החיים. צמחים, בעלי-חיים ובני האדם "חיים", אך לא אבנים. באותה המידה דווקא מים זורמים מכונים "מים חיים". להיות "חי" משמעו להיות בתוך הרגע, רגיש ומודע לעולם המקיף ומכיל אותי ומתוך כך לנוע ולפעול. דווקא מתוך התנועה והפעולה, האדם מרגיש מחובר ושותף לעולם מלא החיים והתנועה. מתוך "לעשות" זוכים "להיות".

"לעשות" עומד בניגוד ל-"להיות" רק אם האדם רואה את מעשיו רק כשלב או כאמצעי למשמעות שבעתיד. תפיסה כזו של המציאות גורמת לאדם שלא לחיות את ההווה, המימוש והקיום נדחים לעתיד לא ידוע והרגע מאבד את משמעותו. לעומת זאת, ההכרה שהמסע, "הדרך אל", "הבניין לקראת" הם עצם החיים, מעלה את החיים ומגלה את הקדושה הטמונה גם בששת ימי המעשה. [3]

לעיל ראינו כי בחזונו של הרב קוק 'טעם העץ כטעם הפרי', אמנם לעץ מתיקות כזו של הפרי, אך הוא נשאר עץ ולא הופך להיות פרי, הוא נשאר אמצעי ובכך טעמו וערכו העצמאי. הפרדוקס של העשייה של הדרך הגדולה מהאושר של התכלית הסופית, מתבטא בדבריו של רבי יעקב בפרקי אבות:
רבי יעקב אומר העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם
הבא התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין:
הוא היה אומר: יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא
ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה:
משנה אבות פ"ד מ"טז –יז

בתחילת המשנה נראה כאילו רבי יעקב רוצה לשלול את המשמעות הקיומית של החיים. העולם הזה הוא רק אמצעי למשמעות האמיתית שמצויה בעתיד, בעולם הבא - אפילו שעה של קורת רוח בעולם הבאה יפה מכל חיי עולם הזה. מאידך גיסא, נראה שעיקר חידושו הוא בכך שהפרוזדור אינו מרוקן ממשמעות, למעשה הוא חשוב יותר מה-"טרקלין" - "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבאה
בעולם הבאה, "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה" (ברכות יז ע"א). האדם זוכה לחיות באושר, מואר מהקדושה העליונה. ובכל זאת, ההוויה הזאת חסרה משהו - האדם יושב, פסיבי. המציאות כבר מתוקנת, אין מה "לעשות" נותר רק "להיות". בעולם הזה האדם יכול להתחבר לחיים ולקדושה מתוך העשייה למען תיקון העולם והשלמתו, שעה אחת של חיבור כזה היא עמוקה ומשמעתית יותר "מכל חיי העולם הבא".
סיפורו של ר' שלמה קרליבך על "יוסלה קמצן קודש" מספר על אדם שהקדיש את חייו למתן בסתר. בסוף הסיפור הוא מגיע לגן-עדן אבל מתמלא בגעגועים לחייו בעולם משום שבגן-עדן אין אף אחד שצריך את סיועו.

[1] צור שיזף, תל אביב תשס"ד.
[2] עמ' 174.
[3]הזהות בין חיבור להווה ובין פסיביות אינה מחייבת. היא נובעת מתפיסת עולם הרואה את הקיום האידיאלי כסטטי. תפיסה זו בולטת בתפיסות המזרחיות הרואות את המציאות עצמה כאשליה (Maya) וממילא הרצון לשנותה ולפעול בתוכה גם כאשליה. לפי זה רק מתוך העיסוק ב"להיות" האדם מתחבר לקיום, לברהאמן הנצחי, משתחרר מן העולם.

Bookmark and Share

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן