שבת בדהרמסלה

דהרמסלה, הודו.

מעל מאה ישראלים התאספו לתפילת קבלת שבת ב"בית היהודי". בצד עמדה אישה שנראתה ממזרח אסיה, והתבוננה בתפילה. כיוון שנראתה לי בודדה הזמנתי אותה לתפילה, והיא עשתה כן בשמחה.

בתום התפילה עלינו לגג הבניין לסעודת שבת. בזמן בו נוהגים ההורים לברך את ילדיהם לאחר הקידוש, התבוננתי על המשתתפים ומתוך געגועים לחמשת ילדיי שבארץ הבחנתי כי אין בסעודה אפילו ילד אחד. לפתע עלתה אל הסעודה אותה האישה שהצטרפה לתפילה ועמה שני ילדים. השלושה הצטרפו לסעודה והתיישבו בין שאר המשתתפים. ניגשתי אליה וסיפרתי לה עד כמה חשובה השתתפותה בסעודה וכמה חסרה היא סעודת שבת ללא ילדים.

כיוון שהזכרתי את המשמעות המיוחדת של ילדים בסעודת שבת סיפרתי לכלל הסועדים על הביקור שערכו בישראל מנהיגי הדת הסיקית. הסיקים נמנים על דת צעירה (נוסדה על ידי גורו נאנק במאה החמש-עשרה) ובביקורם התעניינו במיוחד באופן בו שמרה היהדות, כדת עתיקה ביותר, על המסורות והמנהגים. אחד הדברים מהם התרשמו במיוחד הייתה סעודת השבת בביתו של הרב שארחם, ידידי אלון גושן. בדבריו עמד המנהיג הסיקי מוהינדר סינג' ג'י, על המשמעות המיוחדת של סעודת השבת (תרגום על פי ציטוט בעיתון ג'רוזלם פוסט) שהיא מעשה רוחני, ולא רק רעיון או אמירה. "יופייה של השבת מראה למה אנו זקוקים בחיי המשפחה. כמה מעורר השראה לפגוש בכל ליל שבת את משפחתנו וההורים מברכים את ילדיהם". יש לציין כי בדת הסיקית אין במהלך השבוע יום מיוחד. 

בשבת בבוקר שבה אותה אשה מסתורית והגיעה לתפילת שחרית בליווי ילדיה. כששוחחנו לאחר התפילה סיפרה לי את קורותיה. שמה רג'ינה והיא חיה בפיליפינים ושם היא קשורה למנהיג רוחני המכונה The Elder (הזקן). מתוך לימודו את התנ"ך התרשם זקן זה מהיהדות ופרשנותה לכתבי הקודש, ויחד עם עשרים מתלמידיו החל ללמוד יהדות. כיוון שבפיליפינים אין קהילה יהודית, היכרותם את היהדות היא רק על פי מה שקראו בספרים. רג'ינה הגיעה להודו לביקור משפחתי וכששמעה שבדהרמסלה יש יהודים השומרים שבת היא נסעה במיוחד על מנת לראות את היום המיוחד. סיפרתי לרג'ינה כי היהדות אינה שואפת כי כל בני העולם יהיו יהודים אלא שהאנושות כולה תחייה על פי העקרונות האוניברסליים של "שבע מצוות בני נח". הדגשתי זאת במיוחד כיון שחיים יהודיים בפיליפינים לא נראים לי כחזון ריאלי. אבל רג'ינה לא הייתה מעוניינת בהנחות - "אבל מה שאני רוצה זה שבת!"

למען האמת, חודש אחרי אותה שיחה גיליתי שאפשר לחיות כיהודי בפיליפינים. בקצה השני של כדור הארץ, בסולט לייק סיטי, הגעתי אל המסעדה הכשרה היחידה בכל מדינת יוטה. את הדלת פתחה לי אישה עטוית כיסוי ראש ותווי פנים אסייתיים. בתחילה תמהתי, האם יכול להיות שהיא יהודיה? המראה החריג הפך את הרעיון הזה למוזר במיוחד. אבל כיסוי הראש, בסגנון שנראה כאילו נלקח ממעמקי השכונות החרדיות ביותר הוביל אותי לשאול אותה לשמה ומנין היא. התשובה השנייה הפתיעה אותי אפילו יותר מהראשונה - שמה מרים והיא ילידת הפיליפינים.

כאמור, איני מכיר אף קהילה יהודית בפיליפינים ולכן הנחתי כמובן מאליו שמרים היא גיורת. אולם כאן נזדמנה לי הפתעה נוספת - במהלך הארוחה סיפרה לי מרים כי היא צאצאית של מגורשי ספרד שהתגלגלו אל האיים הרחוקים האלה וחיו שם מזה מאות שנים. במשפחתה עדיין השתמרו כמה מנהגים ומרים זכרה למשל את הדלקת נרות שבת בבית סבתה. עם השנים התגלגלה מרים לארה"ב ונישאה ליהודי, ישראלי לשעבר, ויחדיו הם החלו לשמור מצוות. בביתם שביוטה הקימו מרים ובעלה מעין "כלבו יהודי" שבו ניתן למצוא, בכל רגע נתון, כל פריט יהודי - מאוכל כשר ועד קערות לליל הסדר (אפילו באמצע הקיץ).

נחזור להודו, לאותה שבת בדהרמסלה. בסעודה השלישית ישבנו על המרפסת מול הרי ההימאליה, מספרים סיפורים, משוחחים בדברי תורה ושרים. המיקום ההודי שלנו עורר את אחת המשתתפות לשיר "הודו לה' כי טוב...". סיפרתי לה על המשמעות המיוחדת של פסוק זה עבורי - זה השיר שנקטע בסעודת ליל שבת כשלתוך השירה פרצו מחבלים ורצחו ארבעה מתלמידינו שהיו תורנים במטבח והכינו את הסעודה. ושוב התגלה עד כמה העולם הוא קטן, אחיה של אותה הבחורה היה אמור להיות בישיבה באותה שבת בתור אחד התורנים, אלא שהוא נסע וביקש מאחד החברים להחליפו. בהמשך סיפר משתתף אחר, בחור חילוני, על חלום שהיה לרבי נחמן מברסלב. בתקופה שרבי נחמן ניסה לבטל את היצרים שלו ולא לרצות בשום עניין גשמי, הוא שמע בחלום את הפסוק "ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת..." (דברים י"א, ט"ו). על פי ההסבר שהציע אותו בחור, הפסוק מלמד כי העשבים והבהמה מסמלים את הצד הארצי של האדם והפסוק מחייב אותנו להבין שעלינו להתקיים עם צד זה ולא לנסות לבטלו. כל כך מתוקה הייתה הישיבה הזאת יחד, ורציתי שהשבת תימשך לעד. בישראל האנשים שישבו שם משתייכים לקבוצות שונות אבל מסתבר שכולנו משפחה אחת - כאן אנחנו רבים זה עם זה (כמו אחים) ושם, בהודו הרחוקה, אנו אוהבים זה את זה (שוב, כמו אחים).

גם בשבת שלאחר מכן הייתי ב"בית היהודי". בתפילת ליל שבת הצטרפו אלינו הישראלים גם "נציגים" משש היבשות, אני נזכר בחזונו של ישעיהו על המקדש העתידי ש"בית תפילה יקרא לכל העמים" (ישעיהו נ"ו, ז'). אחרי התפילה שוב סעודת שבת ואחריה "עונג שבת" שנמשך עד השעות הקטנות של הלילה. בסיומו, ביקשה אישה סינית שישבה עמנו לקבל שם בעברית. היא אינה שייכת לאף דת אבל מאמינה באלוהים ומתפללת אליו. נתינת שם היא עניין רציני ביהדות והשם אמור לבטא את המהות של האדם, לאחר מחשבות רבות בחרתי עבורה את השם "חוה" שפירושו על פי התורה הוא "אם כל חי" (בראשית ג', כ'), וחשבתי שכך תבוטא נכונה הנקודה האוניברסלית שבנשמתה.

בשבת בבוקר שוחחתי עם ירון כהן, המורה שלי ליוגה וזן מדיטציה. ירון מאוד מוסיקלי והוא שאל אותי ביחס לאיסור לנגן (בכלים) בשבת - הנימוק המקובל הוא שאם יתקלקלו כלי הנגינה, האדם עלול לתקן אותו בשבת ולעשות מלאכות אסורות. לדידו של ירון זה נראה חשש רחוק. לדעתי, עניתי לו, לא תמיד הנימוק הפורמלי הוא הסיבה האמיתית להלכה. מקורות מתקופת בית שני מעידים שעוד לפני שהוגדרו המלאכות האסורות, עם ישראל נמנעו ממגוון פעולות בשבת, ונראה שההימנעות נבעה מאינטואיציה של מה צריכה להיות אווירת השבת. כאשר באו חז"ל והגדירו את איסורי שבת הם, לעיתים, בחרו לנמק באופן פורמלי את אותן התנהגויות אינטואיטיביות. ניתן לראות שהנימוק אינו העיקר מכך שבחלק מהמקומות שבהם התלמוד הבבלי מנמק את האיסור בחשש (כמו באיסור נגינה), התלמוד הירושלמי מלמד כי האיסור נובע מכך שאלו "מעשים של חול", פעולה המאפיינת ימי חול וממילא פוגעת באווירת השבת. ירון מתלהב מההסבר הזה - "זה כמו קורס בויפאסנה, שם נוצרת האווירה המיוחדת באמצעות שורה של הגבלות על המעשים". המשכנו לשוחח על פנים נוספות של הקשר בין שבת ובין החוויה המדיטיבית - האיסורים בשבת להכין את צורכי ימי החול, או אפילו לדבר על עסקים של יום אחר, מכריחים את האדם להיות נוכח בתוך ההווה. הימנעות מ"לעשות" מזמינה את האדם "להיות". הצו של "אל יצא איש ממקומו ביום השבת" - לא לטלטל חפצים מחוץ לעירוב ולא לצאת כלל מחוץ לתחום שבת (בערך קילומטר מקצה העיר) - צו זה מכוון את האדם לגלות שהאושר נמצא "מתחת לאפו", במקום בו הוא נוכח. בתום השיחה נזכרתי בסיפור המפורסם על האדם שיצא למסע לחפש אוצר רק כדי לגלות שהאוצר נמצא מתחת לבית שלו. ישראלים נוסעים למרחקים כדי לגלות את הרוגע, בשביל היכולת לחיות את הכאן ועכשיו. המטיילים האלה מחפשים כמה דקות פנויות ביום לתרגילי מדיטציה, ובסוף מגלים שבמורשת שלהם כל שבוע יש סדנה של עשרים וארבע שעות שיכולה להביא אותם למקום שהם רוצים להגיע אליו.

 

למחרת בבוקר תפילת שחרית נמשכה שעות. הרב גילי חוטר, שמנהל את "הבית היהודי", ברך באופן אישי (וארוך) את כל אחד מהעולים לתורה. גם משנסתיימה התפילה המשיך גילי לחלק ברכות - הוא עבר בין המתפללים והמתפללות וברך אותם אחד אחר השני. אנשים כל כך שמחים לקבל ברכות, גם אני. הבנתי שהאווירה המיוחדת של אהבה והעדר ניכור ב"בית היהודי" נוצרה בזכותו, ובזכות אשתו זוהר ושלושת ילדיהם.

 

בהבדלה סיפרתי תורה ששמעתי מהרב יהושע לאופר. יש משהו עצוב בהבדלה כאשר נפרדים מהשבת, ועם זאת יש לזכור שפרידה יכולה להביא אותנו לידי חיבור יותר עמוק, ובסוף כל שבוע מתחברים מחדש לשבת. על פי המדרש, האיש והאישה בהווייתם המקורית היו מחוברים יחד - אבל גב בגב כך שלא יכלו לראות זה את זו או לשמוע האחד את השנייה. אמנם הנסירה ביניהם הפרידה אותם, אבל בד בבד יצרה את האפשרות לחיבור מחודש, הפעם פנים בפנים. ניתן להמשיל את הרעיון של הרב לאופר לפרידתו של כל אחד מאיתנו מישראל והתקווה שבסופו של דבר נגיע לחיבור יותר עמוק, לארצנו, לעמנו, לאמונתנו.

 
Bookmark and Share

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן