כשאברהם פגש את בראמה


בעיר הרווידוור שבצפון הודו שוכן האשרם של אנאנדמוי מה (Anandamoyi Ma), אחת מהגורואים הגדולים של המאה הקודמת, נפטרה ב-1982). הנשיא הנוכחי של האשרם הוא ויג'יאנאנדה (Vijiananda) בן ה-92, אך זה אינו שמו המקורי. ויג'יאנאנדה נולד כאברהם יעקב ווינטרופ, בנו של רב שחי בדרום צרפת. נסעתי אליו כדי לשמוע את סיפורו - מה גילה בחייו שהוקדשו לרוחניות וכיצד הוא מתייחס ליהדות שלו.
ויג'יאנאנדה סיפר לי שלפני שהגיע להודו תכנן לעלות לישראל. בזמן מלחמת העצמאות הוא ניסה להתנדב לארגון "ההגנה" אבל נדחה; הסתבר שאחד מחברי משפחתו היה אחראי על הגיוס בצרפת וחשש לשאת באחריות על הסכנה.
על אף שגדל בבית דתי, אברהם הצעיר היה אתאיסט. יום אחד נתקל בספר על פילוסופיה הודית בו תוארה האפשרות "לגלות את אלוהים בתוך עצמך". הרעיון שבה את ליבו והוא החליט לנסוע להודו וללמוד עליו. אמנם באשרם של אנאנדמוי מהבדרך כלל לא קיבלו תלמידים מן המערב, אולם כאשר ראתה אותו המורה, חשה כי מדובר באדם מיוחד, ועוד לפני שביקש, קבעה אתו פגישה וצרפה אותו לתלמידיה. עם חלוף השנים היא הסמיכה אותו כממשיכה, ובחמישים וחמש השנים האחרונות הוא חי באשרם ולא יצא מהודו.
אני נכנס לחדרו הצנוע. בארון הספרים אני מבחין גם בכמה ספרים יהודיים – תנ"ך, תניא, שפת אמת, סיפורי חסידים של שמחה רז וביוגרפיה של אריאל שרון.
ויג'יאננדה מרגיש שמעולם הוא לא עזב את היהדות, והפילוסופיה ההודית של הוידנטה ((Vedanta אליה נמשך היא אוניברסלית ואינה עומדת עמה בסתירה. אחת מתלמידותיו סיפרה לי שפעם נשאל האם נכון הדבר שהוא היה פעם יהודי. ויג'יאננדה הזדקף בגאווה ואמר "אני יהודי!". על אף שמעולם לא ביקר בישראל, הוא חש חיבור עמוק למאורעות כאן, יש לו מנוי לJerusalem Post-, וכמה מתלמידיו שגרים בישראל מתקשרים לעדכן אותו מדי פעם. בהתרגשות הוא שר לי "ירושלים של זהב" של נעמי שמר. אחד הלקחים הכלליים שלי מהנסיעה להודו הוא שחלקים מהתרבות הישראלי הנחשבים לקיטש, הם עדיין קודש בהודו.
אני שואל אותו האם מתוך ניסיונו הוא יוכל לתת לי עצה לחיפוש הרוחני. תשובתו - "יש הרבה שבילים לפסגת ההר, אבל מי שעובר משביל לשביל באמצע הדרך, לעולם לא יגיע למעלה. על האדם לדבוק לחלוטין בדרכו על פי המסורות שלו". עצתו הזכירה לי רעיון ששמעתי מחבר אחר – כדי להגיע למים חייבים לחפור עמוק. רבים ממחפשי דרך טועים כיוון שהם חופרים בורות רבים ושטחיים וממילא לא מגיעים למים. לדעתי, הדבר אמור במיוחד לגבי חלק של הנמשכים אחרי "העידן החדש". להתעניינות בדרכים רבות ומגוונות יש ערך - כך ניתן לראות את הטוב בזולת ומתוך זה לכבד אותו. הכרת מגוון הדרכים יכולה גם לסייע למחפש בדרכו שלו, אך בד בבד, חייבת להיות דרך אחת שלו, בה הוא דבק. אם לא עושים כן, המידע הרב לעולם יישאר חכמה מעטה.
בסוף הפגישה, ויג'יאננדה ממלא את ידיי בשוקולדים. ניסיונותיי להתמקח ולהקטין את הכמות נידונים לכישלון - הוא מתעקש ואני יוצא אל ארבעים ושש המעלות של הקיץ ההודי באוסף גדול של שוקולדים, שכמובן נמסים מיד.
אחרי הפגישה הרהרתי בעצה שהשיא לי ויג'יאנאנדה. קשה לומר על מי שנשאר חמישים וחמש שנים באשרם כי לא היה דבק בדרך היחידה. אבל מה בדבר ההצהרה שדרך זו צריכה להיות 'על פי המסורת שלך'? האם בכך הביע צער על הדרך שבה לא בחר? ואולי אילו ידע מוקדם יותר שאותן תפיסות רוחניות שהביאו אותו בזמנו להודו נמצאות גם ביהדות הוא היה בוחר אחרת? לפתע אני מדמיין את מה שיכול היה להיות: האדמו"ר אברהם יעקב, מוקף נכדים ותלמידים, שאור תורתו מנחה רבבות בעם ישראל. אני מתעצב – הן על הזקן שמהר מאוד התאהבתי בו, והן על עם ישראל שלא זכה להתעשר מאדם שניחן בנשמה גדולה. אני חש שעליי לחזור אליו, לשוחח עמו עוד פעם. בביקורי השני נתקעה המונית בפקק ונותרו לי דקות ספורות עד לרכבת לניו דלהי. ברגע הפרידה הבטנו זה בזה, ושנינו הבנו שזו פגישתנו האחרונה. אני עומד לצאת וויג'יאנאנדה מבקש ממני: 'כשתגיע לכותל תתפלל עליי'. בחול המועד סוכות עליתי לירושלים, וכשהגעתי לכותל המערבי קיימתי את בקשתו של אברהם יעקב והתפללתי עליו.

ארבע שנים לאחר מכן הוא הלך לעולמו, ובניגוד למקובל בהודו – ובמיוחד בקרב אנשי קודש – הוא ביקש שגופתו לא תישרף אלא תיקבר באדמה. אנשי האשרם החליטו לכבד את בקשתו החריגה, שנבעה, ללא ספק, מרצונו להיקבר על פי המסורת היהודית. בעקבות כך הועברה גופתו לקבורה בצרפת בנוכחות משפחתו היהודית שאף אמרה 'קדיש' על קברו.

Bookmark and Share

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן