משיח NOW – לחיות את ההווה

 

מתחילת הבריאה ראוי היה טעם העץ להיות גם הוא כטעם פריו...אבל טבע הארץ ... גרם שרק טעמו של הפרי, של המגמה האחרונה, האידיאל הראשי, מורגש הוא בנעמו והדרו...[1] 

חטאה הארץ, הכחישה את עצמיותה, צמצמה את חילה, הלכה אחרי מגמות ותכליתות,

לא נתנה את כל חילה הכמוס להיות טעם עץ כטעם פריו,

 נשאה עין מחוץ לה...[2]

(הרב אברהם יצחק קוק)

 

ב-'קוסמולוגיה' של הרב קוק ניצבת ההתקשרות אל עצם החיים כיעדה המקורי של בריאת העולם. בעקבות מדרש[3], מתאר הרב קוק את מצבו האידיאלי של העולם כמציאות בה "טעם העץ כטעם הפרי". היחס שבין העץ לפרי משמש אצלו אלגוריה ליחס שבין האמצעים והתכלית - הפרי הוא התכלית, והעץ הוא הדרך אליו. חטא הארץ היה בכך שבעיניה משמעותה של פעולה היא רק היותה שלב למטרה עתידית, ואילו בהווה היא מרוקנת ממשמעות. בכך, האדמה מתנכרת לעצמה, ובעצם "הכחישה את עצמיותה".[4] בעולם מתוקן, כל פרט נושא משמעות עצמית,  כל תנועה היא מימוש וכל פעולה רווית חיים.

כדי להמחיש את רעיונו של הרב קוק ניתן להיעזר באנקדוטה מתוך "טום סוייר", ספרו של מארק טווין. באחד הפרקים רוצה הדודה פולי להעניש את טום, וגוזרת עליו לצבוע מחדש את הגדר המקיפה את חצרה. פולי חיה בהוויה של "אין טעם כעץ כטעם הפרי" - רק ל-"פרי", הגדר הצבועה, יש ערך ופעולת הצביעה, האמצעי, היא עונש. לעומתה, טום, למרות גילו הצעיר (ואולי בזכותו) כבר הגיע לתובנה אחרת על החיים האידיאליים, הוא מלמד לחבריו את הסוד - האמצעי אינו קללה ועונש אלא ברכה ושפע. התובנה החדשה קוסמת לחברים עד כדי כך שבסוף הסיפור הם נותנים לו את אוצרותיהם כדי לזכות ולהשתתף בצביעת הגדר.

על בסיס תפיסתו של הרב קוק ניתן להסביר מחדש את עונשו של האדם בגן-עדן, "בזיעת אפך תאכל לחם" (בראשית ג יט). אם נתייחס למאמצי האדם להוצאת את היבול מהארץ כאמצעי בלבד, "טעם העץ שלא כטעם הפרי", זוהי אכן קללה. אבל למען האמת, מאבק האדם עם המציאות יכול להיות גם חיבורו לעוצמת החיים ולטעמם. במקום אחר מציין רבי נחמן מברסלב כי "זיעה" היא ראשי תיבות לפסוק "זה היום עשה ה' (נגילה ונשמחה בו)" (לקוטי מהר"ן תנינא ו), אותה הזיעה של העונש יכולה להתגלגל לביטוי של שמחה נעלה. החטא הקדמון (אכילה מעץ הדעת) היה שינוי במודעות האנושית כלפי החיים ולא שינוי במציאות עצמה.[5]

 

החזון העתידי, ימות המשיח, הוא הוויה בה האדם חוזר "לחיות את ההווה"   לא את העבר:

האורה המשיחית תשיב את הזוהר העליון של האדם לאיתנו...וזוהר עליון של אדם הראשון שואב את טל חיי קדושתו ואשרו מן ההוה, ואינינו נזקק לשעבר, ממעמק הדעת והחיים, ולא מן הזכרון.

שמונה קבצים א, תטז

למילה 'משיח', יש אותה הגימטרייה שלמילה 'נחש' (358). הרב קוק (שמונה קבצים ב, נג) קורא למשיח 'נחש דקדושה', כמו הנחש שנשיכתו אינה אמצעי לאיזו שהיא מטרה אלא כוונתו היא לפעולת הנשיכה בלבד, המשיח מוצא  את המשמעות לא בתכלית אלא בעצם התנועה. כוחה של תפיסה כזו היא לרומם את כל החיים והמציאות (שם).[6]

מדיטציה יהודית

כיצד ניתן לעצור את "מרוץ החיים" כדי לשים לב לַרגע ולגעת בחיים? איך מי שצמא לדבוק באל חי הממלא את החיים יכול לשמור מצב  תודעתי של נוכחותו של הקב"ה ולא להירדם לתוך השגרה היום יומי?

בספרו "מדיטציה יהודית – מדריך מעשי",[7] מציג הרב אריה קפלן ז"ל דרך בה הברכות והמצוות המלוות את היהודי במהלך היום, יכולות לספק מענה לכיסופים אלו. לדוגמה, אמירת ברכה גורמת לכך שהאדם עוצר לפני שהוא מתחיל לאכול, וההתבוננות בתוכן הברכה יוצרת את  המודעות למשמעות הרוחנית של אכילה. כל ברכה מתחילה בשלוש מילים: "ברוך אתה ה'". "ברוך" – הקב"ה הוא מקור הברכה והשפע בעולם.

"אתה" - הפנייה בגוף שני מבטא את האינטימיות בינינו ואת קירבתו אלינו.

"ה'" - בברכה אנו קוראים להקב"ה 'אדני'. אמנם, שמו של הקב"ה הוא י-ה-ו-ה אלא שאין אנו מבטאים שם זה, מרוב קדושתו. גם שמו של הקב"ה מרמז על היותו מקור של השפע, ועל הקישור שבין העולמות של מעלה ושל מטה. הבעל שם טוב תיאר את הקשר המבוטא בשם ה' כך: י מסמלת את המטבע שהעשיר רוצה לתת לעני. האות ה, שערכה המספרי חמש, מסמלת את חמש האצבעות בידו של העשיר המחזיק את המטבע. ו היא אות החיבור, גם בשימושה הלשוני וגם כאן - היא ארוכה ופשוטה וכך היא מסמלת את הזרוע המעבירה את המטבע מיד ליד. ה השניה, האות האחרונה של שמו של הקב"ה, מסמלת את יד העני המקבלת את המטבע.[8]

גם המשך נוסח הברכה מדגיש את ההופעה האימננטית של האל בעולם. בסיומן של הברכות מתוארת בריאתו של הקב"ה דווקא בלשון הווה ("בורא פרי האדמה/העץ"), הבריאה אינה אירוע חד-פעמי מהעבר הרחוק, אלא הוויה דינמית: "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית".[9].על ידי האכילה האדם חש איך כוחות החיים זורמים לתוכו, ועל ידי הברכה שלפניה יש לו הזדמנות להעלות את מודעותו אל האמונה שהקב"ה הוא שורש הכל ונמצא בכל.

כמובן, חיי האדם עשירים בחוויות ולא על כולן נקבעו ברכות. למרות זאת, תמיד ניתן להעלות את החווית וליצוק בהן קדושה מתוך הכרה במקור החוויה. עצה אחת שעוזרת לי מאד להתרכז בהווה ולראות את הקב"ה כמקורו היא להודות להקב"ה על הרגע הזה. זאת אומרת, לקחת נשימה ארוכה, לחוש את העולם המקיף ומכיל אותי, את חיים הפועמים בקרבי, ועל כל זה לומר לקב"ה 'תודה'.

אני אסיר תודה על כל הזדמנות בה אני זוכה לחוש את העולם שהוא "מעבר" בתוך העולם שהוא "כאן ועכשיו". עם זאת, תפילתי ותקוותי היא לשמוע את הזרימה התמידית של שירת החיים, של שירת הקדושה.

 



[1] אורות התשובה ו ז

[2]  שמונה קבצים ג כד

[3] בראשית רבה ה יא.

[4] באותו קטע בשמונה קבצים (ג, כד) מסביר הרב קוק את חטא האדם באופן דומה: "ואני בתוך הגולה, האני הפנימי העצמי [...]חטאנו עם אבותינו, חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת איך, מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו".

[5] עיין דברי הרב קוק בשמונה קבצים( ג, סו), לפיהם האכילה מעץ החיים הייתה מובילה לאימוץ יחס חיובי לכל היבטיהם.

[6] כאשר לימדתי קטע זו בישיבת עתניאל, הרב מנחם פרומן שהיה נוכח בקהל, ציין "Mashiach Now.

[7] תל אביב, תשנ"ח,  107 – 108.

[8] שם עמ' 74 – 75.

[9] ברכת קריאת-שמע.

Bookmark and Share

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן