'אוֹם' שלום: החיפוש הרוחני היהודי – בין מזרח למערב

 

 

השנה היא 1954. עוד בטרם שטף זרם של המוני ישראלים את תת-היבשת ההודית, נסע עזריאל קרליבך, העורך המיתולוגי של עיתון מעריב, לטיול בהודו. את חוויותיו סיכם קרליבך בספר הודו – יומן דרכים. קרליבך היטיב להבין את ההבדל בין תפיסת העולם המערבית לבין תפיסת העולם המזרחית. הוא מצטט שיחה שקיים עם ראש ממשלת הודו באותה תקופה, ג'ווהרלל נהרו, שבה הצביע נהרו בפניו על הפער בין התרבות המערבית לתרבות המזרח הרחוק:

הזכרנו את הקשיים המדיניים, שכנראה קשה להתגבר עליהם, והפלטתי, דרך אגב: "ובכן השאלה

הארה או התעוררות?

שני מונחים רווחים לתיאור ייעודו של החיפוש הרוחני - הארה והתעוררות. לרוב, השימוש בהם חופף ונושא משמעויות רבות ומגוונות.[1] עם זאת, נראה שבמערב המונח הנפוץ יותר הוא 'הארה' (Enlightenment'’ (ואילו במזרח רווח השימוש ב'התעוררות' להטיותיה השונות. כך למשל, 'בודהה' פירושו 'אחד שהתעורר'. נראה כי השוני במשמעותם המילולית של שני המונחים משקף גם הבדל ביעדי החיפוש הרוחני. על בסיס הסמלים בהם השתמשתי להבחין בין מזרח למערב, (אום שלום) ניתן להציג זאת כך: מים מעוררים, ואילו האש מאירה.

משיח NOW – לחיות את ההווה

 

מתחילת הבריאה ראוי היה טעם העץ להיות גם הוא כטעם פריו...אבל טבע הארץ ... גרם שרק טעמו של הפרי, של המגמה האחרונה, האידיאל הראשי, מורגש הוא בנעמו והדרו...[1] 

חטאה הארץ, הכחישה את עצמיותה, צמצמה את חילה, הלכה אחרי מגמות ותכליתות,

לא נתנה את כל חילה הכמוס להיות טעם עץ כטעם פריו,

להיות או לעשות?


כפי שראינו עד כה (ראה מאמר "משיח now", חיים מתוך נוכחות בהווה הם השבת של רבי נחמן וגן-עדן וימות המשיח של הרב קוק. השאלה הנשאלת מאליה היא: אם זהו אכן, האידיאל הגדול, האם יש לשאוף שכל יום יראה כמו שבת? או כפי שמנוסחת השאלה בשיר ילדים המפורסם "למה לא כל יום שבת?".
הספר "שאנטי שאנטי בלגן"[1] מספר על מסעה של משפחה ישראלית בהודו. במהלך המסע הם פוגשים בחור שזכה להגיע לאושר בכך שהוא חי במחיצתה של האלילה ההודית "אמה". אותו בחור לא חש צורך או רצון להתחתן ולהקים משפחה, כל רצונו הוא להמשיך לחיות בצלה של

לך לך: בין מזרח למערב

בתחילת הפרשת לך לך אלוהים קורא לאברהם ללכת: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ" (בראשית יב א). הזוהר דורש שכפילות הלשון היא למעשה דרישה מהאדם לצאת למסע אל עצמו: "לך לך לעצמך... לדעת ולתקן עצמך" (לך לך עז ע"ב – עח ע"א, תרגום). בקטע מופלא באורות הקודש מלמד הרב קוק שכאשר יגיע האדם לעצמו הוא יגלה את האלוהים:
"ואֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה" (יחזקאל א א), האני הפנימי העצמי... חטאנו עם אבותינו, חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואבד את עצמו, לא ידע להשיב

מקדש הזהב

מקדש הוא מושג חריג בחיינו. אנו לא מכירים מקדשים ולא הולכים למקדשים. אלו מאתנו שביקרו בארצות המזרח הרחוק מכירים, למצער, את המקדש האלילי מלא הפסלים. יכול המקדש להיות נראה, במבט ראשון, זר לחשיבה המונותיאיסטית, אך אף על פי כן הוא תופס מקום מרכזי בעבודת השם היהודית, ובפרט בספר ויקרא. כדי להבין את רעיון המקדש לעמקו נבקר במקדש עכשווי, שעומד על תילו בחצי היבשת ההודית. במקדש זה השייך לדת מונותיאיסטית, אין פסלים או ציורים. השוואה בינו לבין המקדש שבספר ויקרא תאפשר לנו להבין טוב יותר את עצמנו, כמו גם למצוא