פרשת משפטים: למי מגיע צדק?

"כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק". בניגוד להתרשמות של מוקי, התורה דווקא מדברת על צדק. מיקומה של פרשת משפטים, המוקדשת לערכי הצדק והמוסר, מלמד על חשיבותו של הנושא ועל מרכזיותו.

פרשת יתרו הסתיימה במעמד הר סיני, ההתגלות המשמעותית ביותר של אלוהים בתולדות העולם. מיד לאחר מכן, בפרשת משפטים, מפרטת התורה חלק מן המצוות שנאמרו בסיני, ובוחרת להדגיש דווקא את אלו הנוגעות לצדקה ומשפט. רש"י מוצא בסמיכות הפרשיות ביטוי להֱיות "הדין יושב ברומו של עולם, שהרי לעשרת הדברות סְמכו הכתוב דכתיב 'וְאֵלֶּה

פרשת יתרו: חותן למופת

דמותו של יתרו, חותן משה, היא מן הדמויות החיוביות ביותר בתורה. בפרשה הקרויה על שמו מתברר שאפילו למשה יש מה ללמוד ממנו. יתרו מביא בפני משה את בתו צפורה ואת נכדיו, והתורה מספרת על ההתרגשות הגדולה במפגש: נשיקות, דיבורים, ואפילו השתחוויה של משה לפני יתרו.

כבר למחרת חוזר משה לשפוט את העם מן הבוקר עד הערב. יתרו מתוודע מקרוב לעומס הכבד המוטל על כתפיו של משה, וחושש שהוא יקרוס תחת הנטל. הוא מכיר את חתנו די טוב ולכן הוא מוסיף טיעון אישי, לפיו ריכוז כל הסמכויות בידי משה בסופו של דבר

פרשת בשלח: החיים כציור

מעשה בצייר שגמר בלבו ליצור את יצירת המופת של חייו. אף שבתקופתו היה מקובל לצייר דיוקנאות של אנשים רמי מעלה, הצייר חשב שיהיה מעניין יותר לצייר לא את דיוקנו של המלך כי אם את דיוקן סוסו. זמן רב שקד על ציורו, והנה הגיע היום הגדול והמלאכה הושלמה. כמו כל אדם, גם הצייר אהב לשמוע מילות שבח, ולכן החליט לתלות את הציור על כתלי ארמונו של המלך ולהמתין למחמאות. לאכזבתו, חלפו האנשים על פני הציור וכמעט שלא הפנו אליו מבט, לא התבוננו בו ולא התפעלו ממנו.

פרשת בא: על חמץ והחמצה

מאות שנים המתין עם ישראל ליום הגדול שבו ישתחרר מעול העבדות. והנה, כשסוף-סוף הגיע היום, נדרש עם ישראל לקום ולצאת מיד, עכשיו ממש, כי בעוד רגע תחמוק ההזדמנות – המצרים יגיעו והרגע יוחמץ. סיפור יציאת מצרים מלמד אותנו לא להחמיץ הזדמנויות, אך זוהי משימה קשה מאוד. לרוב, בשלב כלשהו בחיים אנו נכבלים בשגרת היום-יום והופכים אטיים וקשים, וכל שינוי, ולו הקטן ביותר, הופך לעניין מורכב. עד שבוחנים את ההזדמנות, עד שבודקים אותה ומחליטים ומתארגנים – חלון ההזדמנויות נסגר. פירושה המקורי של המילה

פרשת וארא: סיפורים קורים לעמים שמספרים סיפורים

סיפור יציאת מצרים הוא סיפור הצלחה שעלילתו דרמטית: עם חלש של עבדים המצליח להשיג חירות במאבק עם המעצמה העולמית של העת העתיקה. יש שיטענו שמוטיב התגברות החלש על החזק האכזרי הוא מוטיב שחוק, אך יהיה זה כמעט כמו להתלונן ששייקספיר מלא בקלישאות. סיפור יציאת מצרים הוא סיפור ציורי ביותר וגדוש אפקטים. יש בו אלמנטים שנראים הומוריסטיים, כמו מכת הצפרדעים, כמו גם אלמנטים מפחידים – הים שהופך לדם, החושך המוחלט וכדומה. ואחרי שנראה שכבר מוצו כל האפקטים, מתרחש האפקט הגדול מכולם – קריעת ים סוף. גם מקום התרחשותו של

פרשת שמות: מעשה בנות סימן לאבות

השם החסר

 

פרשת שמות פותחת בסיפורו של משה רבנו, מי שלימים יהיה גדול מנהיגי ישראל, גדול הנביאים והדמות הראשית במסע של בני ישראל לארצם. אולם במהלך הסיפור מחסירה התורה פרט ביוגרפי בסיסי ביותר. בשום מקום לא מוזכר השם שהעניקו לו הוריו של משה בלידתו. אנו מכירים את משה רק בשם שהעניקה לו בתו של האויב הגדול של עם ישראל: "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ" (שמות ב י). עניין זה לא נעלם מעיני המדרש