פרשת פקודי: מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר?

"מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר? את אותם הדברים אבל לאט", שר אריק איינשטיין.

בוקר, אוויר טרי, אור צלול, תקווה להתחלה חדשה. על פי ההלכה, הבוקר נפתח בנטילת ידיים – יציקת מים על שתי כפות הידיים לסירוגין. מקורו של טקס זה בהתקדשות של הכהנים בבית המקדש.[1] התבוננות בטקס של הכהנים מאירה לנו את משמעותו לחיי היום-יום שלנו.

מדי בוקר רחצו הכהנים את ידיהם ואת רגליהם בכיור שבבית המקדש לקראת עבודת הקודש (שמות מ ל–לב). פעולה זו נקראת בלשון התורה 'רחיצה', אולם בספרות חז"ל היא נקראת 'קידוש ידיים ורגלים' (משנה תמיד א ד).[2] שינוי זה אינו מקרי. את המונח 'רחיצה' אפשר היה לפרש כפעולה של הסרת לכלוך או טומאה, אך למונח החז"לי 'קידוש' יש קונוטציה חיובית, פוזיטיבית.

מהי המשמעות של התקדשות הכהנים מדי בוקר? כשאהרן ובניו הוקדשו לכהונה הם טבלו, לבשו בגדי כהונה ונמשחו בשמן (שמות מ יב–טו). מאז, מדי יום ביומו שִחזרו הכהנים את שלושת המרכיבים של טקס המעבר המקורי: טבילה, לבישת בגדי הכהונה והתקדשות במימי הכיור. הרחיצה היא מרכיב משמעותי בתפקידם של הכהנים עד כדי כך שכהן שעובד או אפילו נכנס להיכל ה' בלי שהתקדש דינו כדין זר, ועונשו מוות.[3]

במקרא מפורש שהתפקיד שהוטל על אהרן ובניו, לשרת בקודש, תקף לעולם (שמות מ יד). אם כן, מדוע היה על הכהנים לשוב ולהתקדש בכל יום מחדש?

נראה שהתשובה נעוצה בתפיסה מהותית של החיים שעל פיה בכל יום אנחנו נולדים מחדש. בתפילה הפותחת את הבוקר, 'מודה אני', מודה האדם לאלוהים על שהחזיר לו את הנשמה, כאילו קבלה מחודשת של הנשמה כמוה כלידה מחודשת. ההסתכלות על החיים שמתחילים בכל יום מחדש, מאפשרת לנו לראות בעיניים חדשות אותם ואת העולם שסובב אותנו.

הסכנה הגדולה של החיים היא לשכוח את העיקר, והאתגר הוא לחיות מתוך מודעות לדברים החשובים באמת. טקס שכזה, שנערך מידי בוקר ומבטא בכל יום את הייעוד שבחיים, יכול לאפשר לנו לחיות מתוך מודעות לשאלה מי אנחנו ומה תפקידנו בעולם.

ההרחבה של טקס ההתקדשות של הכהנים למצווה יומיומית המוטלת על כל איש ואישה מבוארת במקורות שונים. כך כתוב בקיצור שולחן ערוך:

לפי שהאדם כאשר קם ממטתו שחרית הוא כמו בריה חדשה לעבודת הבורא יתברך שמו, לכן צריך להתקדש, וליטול ידיו מן הכלי, כמו כהן שהיה מקדש ידיו בכל יום מן הכיור קודם עבודתו. (קיצור שולחן ערוך ב, א)

אמנם נאמר על ישראל שהם "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט ו), אך מעמד זה אינו תלוי בגזע אלא במימוש הייעוד, בשמירת הברית עם אלוהים (שם פסוק ה). אם כל אדם הוא כמו כהן, הרי שהעולם שבו הוא חי ופועל הוא כעין מקדש. כאשר הוא נוטל את ידיו בבוקר עליו לזכור שיש לו ייעוד ושליחות בחייו, יש לו ייעוד ושליחות היום.

האצבעות והספירות

 

מתוך תורת הקבלה נוכל להעצים עוד יותר את משמעות נטילת הידיים בבוקר והייעוד שהאדם מקבל עליו מדי יום. לא רק שיש צד שבו כל אדם הוא כמו כהן, יש צד שבו כל אדם הוא כמו אלוהים.

ספר יצירה מקביל בין הבריאה האנושית לבין הבריאה האלוהית. האדם נברא בצלם אלוהים, ולכן "וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ" (איוב יט כו). עיקרון זה בא לידי ביטוי גם ביחס לנטילת ידיים. כוחות היצירה של הקב"ה נקראים 'עשר הספירות'. על פי ספר יצירה, עשר אצבעות הידיים של האדם, שבאמצעותן הוא פועל במציאות, מקבילות לעשר הספירות, לכוח הפעולה של אלוהים (א, ג).

ביסוד זה שהניח ספר יצירה ראו הקדמונים מפתח להבנת מצוות קידוש האצבעות בתחילת הבוקר (רמב"ן לשמות ל יט). מצווה זו מדגישה את כוח היצירה שיש לאדם, כוח אנושי המקביל לכוחות היצירה האלוהיים שבהם העולם נברא.

על האדם להתבונן בסביבה שבה הוא חי ולשאול מה חסר בה ומה צריך להשתנות בה. עליו להאמין שיש לו הכוח לשנות את המציאות, ליצור, לממש את הכוחות האלוהיים שבתוכו. ההתקדשות בכל בוקר מלמדת שמדי יום שואל האדם את השאלות הללו מחדש.

ידיו ורגליו של נעם

 

שאלתי פעם את תלמידיי מדוע, מבין כל האברים, הצטווינו לקדש בכל יום דווקא את הידיים והרגליים. נועם אפטר, אחד התלמידים, ענה שהמקור למצווה מתייחס לשני מצבים: "בבואם אל אהל מועד... או בגשתם אל המזבח לשרת" (שמות ל כ). כדי לבוא את הקודש צריך לדעת להפעיל את הרגליים, וכדי לגשת לשרת צריך לדעת להפעיל את הידיים, ולכן על האדם לקדש את ידיו ואת רגליו. הדבר מלמד על החיים בכללותם, המשיך נועם והסביר: מוטל על האדם לדעת להפעיל את רגליו כדי להגיע למקום הנכון, ולהפעיל את ידיו כך שבהגיעו לשם, יהיה מסוגל לעשות את הדבר הנכון.

בתובנה הזו התכוון נועם לעצמו, כמי שתורתו וחייו היו קשורים כל כך להתקדשות הידיים – לעשייה, ולרגליים – ההליכה לקראתה. בחייו הקצרים הספיק נועם להקים את המרכז למודעות יהודית שעסק בהפצת יהדות, מתוך תפיסה שאין לחכות שהעם יבוא לחפש את התורה בבית המדרש, אלא יש להביא את התורה אל העם. תובנה זו אפיינה גם את מותו. בחורף תשס"ג, במהלך סעודת ליל שבת בישיבת עתניאל, בזמן שתלמידי הישיבה רקדו ושרו, נכנסו מחבלים למטבח ורצחו את ארבעת התורנים ששהו בו: נעם אפטר, יהודה במברגר, גבריאל חוטר וצביקה זימן. כשהתחילו היריות, נסגרה פתאום הדלת המפרידה בין המטבח לבין חדר האוכל, מטרים ספורים ממעגל הריקודים של התלמידים. סגירת הדלת ונעילתה עיכבו את המחבלים ונתנה לתלמידים זמן להתארגן ולהשיב אש. בתום האירוע, כאשר נכנסו כוחותינו למטבח, מצאו על יד הדלת שננעלה את גופותיהם של נועם וחבריו.




[1] על בסיס תשובות הרשב"א חלק א, סימן קצא.

[2] כך גם תרגם אונקלוס על אתר.

[3] רמב"ם הלכות ביאת מקדש פ"ה ה"א, פ"ט ה"א.

 

Bookmark and Share