פרשת ויקהל: שבת כאן ועכשיו

שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' (שמות לה ב).

 

שינה והתעוררות

אם החיפוש הרוחני נועד לעורר את האדם, מכאן שהמציאות הרוחנית הרווחת היא שהאדם חי את חייו בעודו ישן. שינה, במובן הזה, פירושה היעדר מודעות לחיים, שנובע במידה רבה מנדידת המודעות אל העבר או אל העתיד, במחשבות על מה שהיה ועל מה שעתיד להיות. רק כשאדם מצליח להתרכז ולהיות נוכח בהווה, הוא זוכה 'להתעורר'.

ישנו סיפור זן על תלמיד שביקש מרבו שיורה לו את הדרך לנירוונה, ומורו השיב לו: "על ידי מאכל ושינה". התלמיד תמה באוזניו, שהרי כולם אוכלים וישנים. אך המורה הסביר שההבדל הוא שכאשר הוא אוכל – הוא אוכל, וכאשר הוא ישן – הוא ישן. היכולת להיות נוכח בכל מעשה באופן מוחלט יוצרת חיבור למהות החיים, למגע עם הקיום, והחיבור הזה הוא ההתעוררות שאנחנו כל כך משתוקקים לה.

מטאפורת השינה וההתעוררות מופיעה פעמים רבות בכתביו של רבי נחמן מברסלב, שגם הוא תיאר בצורה זו את היעדר המודעות: "כי השינה הוא הסתלקות הדעת" (ליקוטי מוהר"ן, תורה קיז); "כי יש בני אדם שישנים את ימיהם... כי עיקר החיות הוא השכל... וצריך לעוררו משנתו" (שם, תורה ס). במקום אחר הוא מנחה את תלמידיו להתמקד בהווה: "כי אין לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותו השעה שעומד בו, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי" (שם, תורה ערב). משימה רוחנית חשובה היא, אם כן, ללמוד להתעורר – להיות נוכח בחיים, בהווה, להתייחס בצורה משמעותית לקיום, לא לתת לו לחלוף לידי מבלי לשים לב.

 

שבת של רבי נחמן

 

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַה' (שמות טז כה). על כל סעודה משלש סעודות כתיב 'היום' לרמז שלא לאכול בסעודה של שבת רק בשביל היום. כי לפעמים אוכלים שרעב מאתמול, ולפעמים בשביל שלא יהא רעב למחר, אך בכל סעודה משלש סעודות של שבת לא יאכל כי אם בשביל היום, הינו סעודה זו לא בשביל קדם ולא בשביל אחר כך. (ליקוטי מוהר"ן, תורה קכה)

האכילה בשבת, כותב רבי נחמן, נועדה לצורך עצמה בלבד, ועל האדם להיות נוכח בה כאן ועכשיו. גם השינה בשבת ממלאת את הפונקציה הרוחנית של הנוכחות בהווה. לכאורה, בשבת זוכה אדם לאותה נירוונה שתיאר מורה הזן, מצב שבו כל המעשים מכוונים אל ההווה, אך אם נתבונן בדבריו של רבי נחמן במלואם נוכל למצוא אלמנטים נוספים המלמדים על החיבור להווה.

על פי שיטתו של רבי נחמן, על ידי האכילה בשבת נוגעים ברובד פנימי יותר של המציאות, זוכים לדבקות בקדושה: "צריכין בשבת להרבות במאכל ובמשתה כפשוטו, כי אכילת שבת היא כולה אלקות, כולה קודש" (שם).[1]הנוכחות בהווה, על פי רבי נחמן, לא רק מעוררת אותנו אלא אף מאפשרת לנו לחוות קרבת אלוהים.

 

יום שכולו שבת

ההבנה שיום השבת הוא יום של נוכחות בהווה עולה גם מן התוספת בברכת המזון של שבת: "הרחמן הוא ינחילנו יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים". מהו אותו "יום שכולו שבת" שאנו משתוקקים לו? האם מדובר במציאות עתידית שבה השבת חלה בכל יום מימות השבוע? אם כן, מדובר בבקשה כמותית – להרחיב את החוויה ליותר מיום אחד. אך לא נראה שכך הם פני הדברים, שכן לאמתו של דבר אני יודע שמהותה של השבת נסתרת ממני, ומשאלת לבי היא למצוא את הדרך להגיע אליה ולחוות אותה באמת.

בראש ובראשונה, יום שכולו שבת פירושו יום השבת, ולא אף יום אחר. לפי הבעל שם טוב, אדם נמצא במקום שמחשבותיו נמצאות בו. כאשר אדם חושב בשבת על כל מה שקרה לו אתמול ועל הצפוי לו מחר, הוא לא נמצא בשבת, הוא לא זוכה ל"יום שכולו שבת". רק מי שמצליח להתנתק מן העבר ומן העתיד ולהתרכז בהווה, מצליח להיות נוכח בשבת – רק אז הוא חי את היום.

בתלמוד כתוב כי "פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם. מהי תקנתו? – להדריה [להדר] בקדושא דבי שמשי [בקידוש של ליל שבת]" (ברכות מג ע"ב). שמעתי הסבר בשם הרב אלן שוורץ שפסיעה גסה מתייחסת ל'מירוץ החיים' – שטף חיי המעשה הוא ש"נוטל מאור עיניו של אדם" ומונע ממנו לראות את החיים. התרופה לכך היא שבת. השבת עוצרת את המירוץ היומיומי ומשיבה לאדם את ראייתו.

גם ההלכה מכוונת את האדם להקנות אופי כזה לשבתות שלו. אסור להכין ולתכנן משבת ליום חול, אסור לדבר על עסקי חול בשבת[2] ומידת חסידות היא להימנע אפילו ממחשבה על תכניות לימות החול.[3]

 

חיים הם קדושה

 

חוויית ה'התעוררות' כמפגש עם ההווה היא חוויה מרכזית בתפיסת מהות החיים על פי הרב קוק:

ומדת הקדושה היא למעלה מכל מגמה, שאין צורך לומר שאוכל כדי שיוכל ללמוד ולהתפלל ולעסוק במצוות וכיוצא בזה, שזו היא מידה בינונית, אלא שעצם האכילה, והוא הדין הדיבור, וכל התנועות ורגשות החיים, קודש ואור הם מלאים. (שמונה קבצים, ב, סה)

לדעת הרב קוק, כאשר אכילה היא אמצעי למטרה אחרת, טובה ככל שתהיה, עדיין היא בגדר מדרגה 'בינונית'. הקדושה תושג רק כשהאדם יכיר בערכה הרוחני של האכילה, ולא רק בתועלת העקיפה שהיא מביאה אתה. לפיכך, המודעות של האדם חייבת להתרכז כולה בפעולה המתבצעת באותו רגע ממש. שורש הרעיון הזה נעוץ באופן שבו הרב קוק תופס את היחס בין החיים למקורם, כפי שביטא זאת כמה שורות קודם לכן:

זיו אור אלהים הממלא את העולמים כולם, מחיה ומרוה אותם מדשן נועם עליון של מקור החיים, הרי הוא נותן חיל בנשמות, במלאכים, ובכל יצור, לחוש את פנימיות תחושת החיים. (שמונה קבצים, ב, סב)

תחושת החיים נובעת מזיו האלוהים הממלא את המציאות כולה. זו הסיבה שבגללה "כל התנועות ורגשות חיים קודש ואור הם מלאים". כשהאדם מתרכז בַתנועות וברגשות של חייו, הוא נוגע בעצם החיים, ועל ידי כך גם במקורם – באלוהים.

בקטעים אחרים מתאר הרב קוק חוויה אקסטטית של התכללות בקדושה העליונה על ידי האכילה (כגון בשמונה קבצים, ג, נח). כמו בסיפור הזן, הרב קוק מעניק משמעות להתמקדות באכילה עצמה, וגם הוא, כמו רבי נחמן, סבור שההתמקדות מאפשרת מגע עם הקדושה.[4]

כפי שראינו,[5] התפיסה כי החשיבות של פעולה מסוימת נעוצה בהיותה אמצעי למשהו אחר נקראת בפי הרב קוק 'חטא הארץ':

מתחילת הבריאה ראוי היה טעם העץ להיות גם הוא כטעם פריו. כל האמצעים המחזקים איזו מגמה רוחנית גבוהה כללית ראוים היו להיות מוחשים בחוש נשמתי באותו הגבה והנעם כשאנו מציירים אותה. אבל טבע הארץ... גרם שרק טעמו של הפרי, של המגמה האחרונה, האידיאל הראשי, מורגש הוא בנעמו והדרו. (אורות התשובה, ו, ז)

אבל לעתיד לבוא:

יבאו ימים שתשוב הבריאה לקדמותה, וטעם העץ יהיה כטעם הפרי. (שם)

בין ראשית הבריאה לבין תיקונה והשלמתה נמצאת השבת, 'מעין עולם הבא' – חוזרים בה לגן עדן, לעולם שבו טעם העץ כטעם הפרי. בשבת, לכל פעולה יש משמעות בפני עצמה: לאכול, לישון, לחיות.

נגיעה בשבת משמעותה נגיעה בחיים, נגיעה באלוהים.

 

להיות או לעשות

האם השבת היא אכן מימוש של האידיאל הגדול, 'מעין עולם הבא'? האם יש לשאוף שכל יום יהיה כמו שבת? ספרו של צור שיזף שאנטי שאנטי בלגן[6] מספר על מסעה של משפחה ישראלית בהודו. המשפחה פוגשת בחור שזכה להגיע אל האושר לאחר שחי במחיצתה של האלילה ההודית אמה. אותו בחור לא רצה להתחתן ולהקים משפחה, כל רצונו היה להמשיך לחיות בצלה של 'אמה'. אחרי שהמשפחה נפרדה מן הבחור, בחן אבי המשפחה את הריב שהיה לו עם אחת מבנותיו והרהר: "אין ספק שאם אתה רוצה להישאר מחויך אל העולם, אולי מוטב שתוותר על משפחה. מצד שני יש בחיים קצת יותר מאושר, הגשמה וסיפוק" (עמ' 174). בַחיפוש אחרי האושר הפרטי טמונה סכנה של התנתקות מהעולם. ערכם האמתי של החיים, וממילא גם מימושם, נעוץ בחיבור של האדם למציאות, לא בהתנתקותו ממנה.

מעטים אהבו את השבת כמו שאהבהּ הרב שלמה קרליבך. אבל הרב קרליבך לא הסתפק בהתענגות על חווית השבת, אלא קיבל על עצמו שליחות – להסתובב ברחבי העולם ולהביא את השבת אל העולם. כאשר היה ר' שלמה שר 'מזמור שיר ליום השבת' הוא היה עובר לאנגלית ושר The whole world is waiting, sing a song of Shabbat– העולם צמא לשבת ומחכה לה, ותפקידי, כך האמין, לעזור לו להגיע אליה. ר' שלמה נהג לספר על יהודי פשוט ששמו 'חצקל'ה לכבוד שבת'. במהלך ששת ימי החול כיוון חצקל'ה את כל פעולותיו לשבת ושר 'לכבוד שבת'. תוך כדי הסיפור מתברר שהשיר 'לכבוד שבת' אין כוונתו רק ליום השבת כפשוטו, ליום השביעי, אלא לשבת של הגאולה ותיקון העולם.

מכל האמור עד כה מתעוררת השאלה: האם העשייה בימי החול, שנועדה לקדם את העולם לקראת השבת, פירושה ויתור על המגע עם הקדושה? ובמובן רחב יותר – האם אנו דוחים את האושר היום רק כדי שנוכל לחוות אותו מחר?

אני מאמין שדווקא העיסוק הפעיל, שנועד לשנות את העולם ולקרב את העתיד, הוא המאפשר לנו לחוות את ההווה באופן מושלם ולהתחבר לחיים 'כאן ועכשיו'. היכולת לנוע היא אחת המאפיינים המרכזיים של החיים. צמחים, בעלי חיים ובני האדם מכונים 'חיים', בניגוד לאבנים, שאינם נעים ואינם חיים. על ידי התנועה והפעולה האדם חש שותף לעולם מלא החיים והתנועה – מתוך 'לעשות' זוכים להגיע ל'להיות'.

'לעשות' עומד בניגוד ל'להיות' רק אם האדם רואה במעשיו שלב בדרך למשמעות עתידית. תפיסה כזו של המציאות מונעת מן האדם לחיות את ההווה, המימוש והקיום נדחים לעתיד לא ידוע והרגע מאבד את משמעותו. לעומת זאת, ההכרה שהמסע, 'הדרך אל', 'הבניין לקראת' – ההכרה שכל אלה הם עצם החיים, מעלה את החיים ומגלה את הקדושה הטמונה גם בששת ימי המעשה.




[1] ראו את תיאור האכילה של רבי נחמן בסעודת ליל שבת כפי שמופיע בחיי מוהר"ן, רמ: "ותכף אחר שאכל פרוסת המוציא, עלה מחשבתו למקום שעלה, והתדבק בו יתברך בדביקות גדול וביראה נוראה וישב בשתיקה ובעינים פקוחות ובדבקות עצום ונפלא כל הלילה".

 [2]תלמוד בבלי, שבת קיג ע"א – ע"ב, קנ ע"א – ע"ב.

[3]שם קנ ע"ב.

 [4] הקשר בין קדושה זו לשבת מופיע במקום אחר בדברי הרב קוק, כאשר הוא מבדיל בין מה שהוא קורה השאיפה של 'בירור בירורים' לבין 'העלאת עולמות'. עבודת השבת היא "מקדושת העלאת העולמים" (שמונה קבצים ב, מז). בפסקה העוקבת לדברים אלו הוא טוען ש"מעלי העולמים עומדים למעלה מהמגמה והתכלית. התכלית נעוצה בכל תנועה גשמית ורוחנית". מידת הקדושה שהרב קוק מדבר עליה היא אותה 'העלאת עולמות' והיא עבודת השבת. הרב קוק סובר שזו הייתה הוויית העולם בראשיתו, וכך תהיה ההוויה באחרית הימים.

[5] ראו לעיל פרשת בראשית עמ' 9.

[6] צור שיזף, שאנטי שאנטי בלגן, תל אביב תשס"ד.

Bookmark and Share