פרשת תרומה: תיאטרון הבובות של אלוהים

פרשת תרומה פותחת בפסוק: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ..." (שמות כה ב).

דרשה קבלית עתיקה מציעה פרשנות נועזת לפסוק. על דרך הפשט נראה שיש כאן ציווי לתרום לבניין המשכן, אך מדוע נקט הפסוק לשון "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" ולא 'ויתנו לי תרומה'? ספר הבהיר מפרש שאלוהים אינו דורש מהאדם לתת אלא לקחת. אלוהים אומר לאדם 'ויקחו לי', כלומר קחו אותי, ותעשו אתי 'תרומה', תרוממו אותי למעלה. ביכולתו של האדם להשפיע על האלוהים. בלשונו של הבהיר:

ישב ר' ברכיה ודרש מאי דכתיב "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" כך אמר הקב"ה לישראל: 'אותי תרומה. הרימו אותי בתפילותיכם'. ומי?... "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ"... הצדיקים והחסידים שבישראל שמרימין אותי על העולם בזכותיהן. (ספר הבהיר פסקה צז)

על האדם מוטלת אחריות לתקן לא רק את הארץ, אלא גם את השמים. פרופ' שלום רוזנברג המשיל את תולדות האמונה באלוהים לתיאטרון בובות. התפיסה הרווחת בעולם הייתה שהאדם נשלט בידי האלילים, כאילו האדם הוא בובה על חוטים שהדמות שרוכנת מלמעלה מושכת בהם. על פי התפיסה המונותיאיסטית, המייצגת את השלב הבא בתולדות האמונה, לאדם ניתנה בחירה חפשית. החוטים המחברים את הבובות למפעיל שלהן ניתקו, והן נעות בכוחות עצמן. תפיסת העולם הקבלית, שהיא למעשה שלב נוסף בהעצמת האדם ובהתפתחות האמונה, מחזירה את החוטים המחברים בין הבובות למפעיל שלהן, אלא שמעתה הבובות שלמטה הן אלו המושכות בחוטים ומפעילות את הדמות שמעליהן. האדם הוא שמפעיל את אלוהים.

נדייק תחילה בדברי הקבלה. על פי הקבלה, השפעת האדם על האלוהות אינה נוגעת לעצמיוּת האלוהות, שהיא אין-סופית, בלתי ניתנת לשינוי, מעל לכל הגדרה ומעל לכל שם. השינוי הוא רק ב'לבושים' של הקב"ה, בביטויים של האלוהות במציאות.

מה הכוונה בכך ש'האדם מרומם את האלוהים'? אפשר להבין זאת בכמה דרכים, אולם כאן אציע כיוון בעל גוון קיומי, ובתוך כך אנסה להסביר את משמעותן של שתי שיטות שאותן מציע ספר הבהיר לרומם את הקב"ה: תפילות וזכויות של בני אדם.

תפילה ותיקון עולם

 

שאלו פעם את הרבי מקוצק היכן אלוהים נמצא, והוא השיב: "אלוהים נמצא בכל מקום שנותנים לו להיכנס". התודעה של כל אחד ואחד מעצבת את המציאות שלו. לעתים קרובות ההבדל במהות החיים בין שני אנשים נובע פחות מהשוני בתנאים החומריים ביניהם ובעיקר בהבדל בתפיסתם את המציאות.

הסופר יוסף חיים ברנר אמר פעם לרב קוק: "בכל מקום אתה רואה רק אור, ואילו כל מה שאני רואה זה חושך". תהיה זו טעות להסיק שאחד מהם צודק ואילו השני חי באשליה. נכון יותר לומר שכל אחד מהם חווה את המציאות בצורה אחרת. זו גם אחת התובנות המרכזיות של הפוסט-מודרניזם: חלק בלתי נפרד מן המציאות הוא הפרשנות שלה. השאלה האם אלוהים הוא חלק מהמציאות הקיומית של האדם ואם אפשר לחוות את נוכחותו תלויה מאוד בתפיסת המציאות של האדם.

התפילה היא מפתח לעיצוב תפיסה זו. בתפילה, שבה משוחח האדם עם אלוהים, אפשר להתבונן במציאות רבת הפנים מתוך אמון והכרת של מקומו של הקב"ה בה. בתפילה האדם פותח את עצמו ואת עולמו לפני אלוהים, והיא חושפת בפני האדם את האלוהות הטמונה ברובד הפנימי של המציאות.

דרך נוספת לרומם את האלוהות היא על ידי זכויות. העשייה החיובית של האדם הופכת את העולם למקום טוב יותר, יפה יותר, מתוקן יותר. התעלות העולם מרוממת גם את בוראו, את האל השוכן בתוכו.        

שתי התנועות של הרמת האלוהים מחזירות אותנו לשתי תנועות החיים, 'להיות' ו'לעשות' – הרמת האלוהים על ידי התפילה היא התנועה של 'להיות', ואילו הרמת אלוהים על ידי זכויות היא התנועה של 'לעשות'.

כל אחד יכול להיות מל"ו הצדיקים

 

ספר הבהיר מזהה את "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" ומרומם את האלוהים, עם האגדה המפורסמת על ל"ו הצדיקים שמקיימים את העולם.

על פי האגדה, בכל דור יש שלושים ושישה אנשים, צדיקים נסתרים, שמעשיהם מקיימים את העולם. דורות רבים העריצו את הצניעות שלהם ואת מסירותם לזולת. הסופר חיים באר מספר שכשהיה ילד בן תשע פגש ברבי אריה לוין, ומתוך התרגשות מן המפגש עם אדם גדול ששמו הולך לפניו עוד בחייו, שאל אותו באר אם אמנם הוא אחד מל"ו הצדיקים. רבי אריה לא מיהר להשיב. ייתכן שרצה מיד להכחיש, אך עצר בעצמו כדי לא לפגוע בתמימותו של הילד ובזכּות האמונה שלו. לבסוף ענה לו תשובה מופלאה: "לפעמים, לכמה דקות. וגם אתה יכול להיות".

בכך הוכיח רבי אריה את היותו מחנך דגול. הוא אפשר לילד לשמור את ההערצה שרחש לו בעקבות האגדה שנרקמה סביב דמותו, ובה בעת העצים את כוחותיו שלו.

הרחבת המושג של ל"ו הצדיקים מופיעה גם בספרו של ארתור קסטלר, הכתבים הבלתי נראים.[1] בשנות השלושים היה קסטלר קומוניסט בברית המועצות שערך מסע לאיסוף חומר לספר תעמולה למשטר הסובייטי. אולם באותו מסע התפכח מחלומו והתוודע לשחיתות, לרשעות ולבירוקרטיה העיוורת שפשטה במדינה. הוא התקשה להבין כיצד בכל זאת הצליחה המדינה שלא להתפרק. קסטלר נזכר באגדה על ל"ו צדיקים שמקיימים את העולם: בכל מקום בברית המועצות היה צדיק שהתמסר לתפקידו מעל ומעבר, היה האיש הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון, ואפשר לתושבים לנהל חיים סבירים למרות המערכת המסואבת.

גם קיומה של מדינת ישראל, כך אני חש, תלוי הרבה במשמעות זו של ל"ו צדיקים. ההכרה שהקיום שלנו תלוי בהתמסרות שלנו היא מחייבת, מצד אחד, ומצד שני היא זכות גדולה. במדינה קטנה עם אתגרים גדולים, לכל אחד ואחת יש את היכולת לשנות דבר מה לטובה. אלו, מכל מקום, התחושות החזקות שליוו אותי בשעה שעליתי ארצה מארץ גדולה עם אתגרים קטנים.




[1]Arthur Koestler, The Invisible Writing (Boston, 1954), p. 156. 

Bookmark and Share