פרשת זאת הברכה: משה איננו אלוהים

פולחן האדם

 

כשביקרתי בהודו הבנתי שהחשש של התורה מאלילות והאזהרות מפניה אינן מנותקות מן המציאות כפי שחשבתי עד אז. הפנמתי שאין בעמקה של דת כלשהי ערובה לכך שלא תדבק בה אלילות. חוששני שאלמלא ההקפדה על איסור אלילות היו גם בתי הכנסת שלנו, כמו המקדשים בהודו היום, מלאים בפסלים שהיו מוקד הפולחן.

מאז ומעולם נבע החשש הגדול מהאלילות מן החשש מפני פולחן האדם, הפיכת בשר ודם לאלוהים. זהו גורלם של לא מעט מורים רוחניים במזרח ובמערב. אדם נוטה להתייחס בצורה אלילית לדמויות הנערצות עליו. בסרט בריאן כוכב עליון, שהוא סאטירה על חייו של ישו, מתואר כיצד גיבור הסרט מנסה בכל כוחו לעצור את ההמון מלהפכו לאל, אך לשווא. וכך, במקום לקדש את המסר שבבפיו, מקדשים אותו ואת דמותו, והתוצאות עלולות להיות הרות אסון.

רק מעט ידוע לנו על דמותו ההיסטורית של ישו. ייתכן באמת שישו לא הציג עצמו כאלוהים אלא כמורה רוחני שבא להפיץ לכלל האנושות ערכי יסוד של התורה (צדקה, אמונה ואהבת האל), ושהביקורת שהפנה כלפי היהודים הופנתה למעשה כלפי אותם יהודים שלא חיו על פי הערכים הללו. ייתכן שעם הזמן, חסידיו הם שהפכו אותו לאלוהים.

מכיוון שהדגש הושם על האדם ולא על המסר שיצא מפיו, היו תקופות שבהן מי שלא קיבל את אלוהותו של ישו שילם על כך בחייו. האבסורד הגיע לשיאו בתקופת האינקוויזיציה, כאשר בשם 'אהבת האדם', בשם הרצון 'להציל' את היהודים מאש הגיהינום, עינו אותם ושרפו אותם באש.

 

בין אלוהים לצלם אלוהים

 

אך גם אילו האלהת האדם לא הייתה מביאה לידי אלילות, הייתה היהדות מתנגדת לכך נחרצות. חומרת הדבר נובעת דווקא מהאמונה שכל אדם נברא בצלם אלוהים. כאשר כל אדם נברא בצלם אלוהים, פירוש הדבר שבכל אחד ואחד יש ביטוי של אלוהים, אבל האמונה בגילוי האלוהי באדם דורשת מאתנו להאמין שיש אלוהות אין-סופית שנמצאת מעלינו. אלוהים אחד שהוא מעל לכול, יכול להיות היסוד שנוכח ומאחד את האנושות ואת היקום כולו. כאשר מתייחסים לאדם מסוים כאל אלוהים, לא רק שיש כאן צמצום והקטנה של המושג 'אלוהים', אלא יש כאן פגיעה בעצם ההתגלות האלוהית שבאדם, שכן מה המשמעות שכל אדם נברא בצלם ושכל אדם הוא בנו של אלוהים אם אלוהים הוא בן אנוש?

 

משה ואלוהים

וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה'... וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים. לְכָל הָאֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ. וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל. (דברים לד ה, י–יב)

התורה נחתמת במילים המספרות על משה ועל מותו. ארבעים שנות התמסרות לאלוהים ולעם, ובסופן משה לא זוכה להכניס את בני ישראל לארץ המובטחת, והכול בגלל חטא אחד. הפסקה שבה משה, שמעולם לא ביקש דבר לעצמו, מתחנן לפני אלוהים שיניח לו להיכנס לארץ (דברים ג כג–כה) ואומר כי ה' "לֹא שָׁמַע אֵלָי", היא מהפסקאות העצובות ביותר בתורה וגם מהתמוהות שבהן. פעמים רבות כל כך מחל הקב"ה לעם ישראל על חטאיו ודווקא לחטאו של משה אין מחילה?! נראה שהתשובה לכך קשורה לאו דווקא למשה אלא לעם, לסכנה שהעם יהפוך את משה לאלוהים. הרי משה הוא זה שעשה נסים ונפלאות במצרים ובמדבר, הוא שעלה למרום והוא שפניו קורנות אור (שמות לד ל). צעד אחד קטן מבדיל בין "מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים"(דברים לג א) ל'משה הוא האלוהים'. אילו התממשה סכנה זו, ודאי היינו היום בני דת ה'משהאיזם', משתחווים לצלמו ועובדים את דמותו. לפיכך משה היה חייב לחטוא ושחטאו לא יימחה. חטאו נחרת בזיכרון, ומזכיר לישראל שבסופו של דבר גם הוא היה בן אדם. גם חטאו של משה קשור לחשש הזה, שכן משה הצטווה לדבר אל הסלע ואילו הוא היכה בו, כלומר המים יצאו מן הסלע בסופו של דבר בעקבות פעולה של משה, וכך אפשר היה לחשוב שהנס נבע מכוחו ולא מכוח האל (במדבר כ יא–יב). את הפסוק "וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים לד ו) מנמק המדרש שהחשש היה שמא מקום הקבר יהפוך להיות מקום פולחן: "ומפני מה לא נודע קבורתו של משה? כדי שלא יהו ישראל הולכין ומניחין שם בית המקדש ומזבחים ומקטרים שם" (מדרש לקט טוב, פרשת וזאת הברכה).

החשש לא פסק גם בתקופות מאוחרות יותר, וזו הסיבה ששמו של משה כמעט שלא מוזכר בהגדה של פסח. משה נזכר בהגדה פעם אחת בלבד, פעם שהיא בגדר היוצא מן הכלל המוכיח את הכלל: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד לא).[1]

 

בין שלימות לגדלות

סכנת ההערצה לבני אדם והאלהתם תקפה לא רק ביחס לדמויות מן העבר, אלא גם לדמויות כריזמטיות בימינו. היא כוללת לא רק מורים רוחניים אלא גם גיבורי תרבות, ספורטאים ומנהיגים פוליטיים. הערצה עיוורת ללא חשיבה ביקורתית מקדשת לא רק את הטוב שבדמויות הללו אלא גם את החסרונות שלהן, ואת אלה קל יותר לחקות. נוסף על כך, כפי שנאמר בחיבור הפילוסופי המתאר את החכמה הסינית, טאו טה צ'ינג, כאשר מעריכים יותר מדי את האנשים הגדולים, האנשים הרגילים מאבדים את משמעותם.

אולם יש גם סכנה הפוכה. הערכה לאנשים גדולים באמת מלמדת את האדם לאן הוא מסוגל להגיע ומאפשרת לו ללמוד מהם ומעודדת אותו לצמוח ולגדול, אך עלינו להכיר בגדולתו של כל אדם ואדם. הכרה זו יכולה לשמור על האדם שלא יישאב לנרקיסיזם ולחשיבה נפסדת של 'אני ואפסי עוד'.

היכן נמצא את האיזון בין האלהת האדם מצד אחד לבין הזלזול בו מצד אחר? ניעזר באמירתו המפורסמת של מרק טווין: "כשהייתי בין חמש-עשרה גיליתי שאבי טיפש. כאשר הייתי בן עשרים התפעלתי כמה הזקן למד בחמש השנים האחרונות". בשלב הראשון חושבים שאדם גדול הוא אדם מושלם, בלי חסרונות. תפיסה כזאת מזמינה משבר, כאשר מוגבלותו של האדם תתברר. אולם יש אפשרות להגיע לתמימות שנייה שבה מתוך הכרה במורכבות של החיים האדם מסוגל להכיל ולהבין שגם אנשים גדולים הם 'אנשים' ולפיכך אינם מושלמים, ועם זאת הם עדיין 'גדולים', ואשר על כן ראוי לכבדם ואפילו להעריצם.

 

 



[1] כך הסביר הרב עמנואל גטינג'ר בהרצאה ששמעתי מפיו.

Bookmark and Share