פרשת כי תבוא: שמחה כאן ועכשיו

'והם חיו באושר ועושר'

לאורך כל התורה כולהאנו מוצאים סיפורים על הבטחות שנדחו, על מכשולים המונעים מציפיות להתממש. אבותינו לעולם מצויים בדרך, ונראה שהמנוחה והנחלה אינן נראות באופק. והנה, לקראת סוף ספר דברים, באה פרשת ביכורים ומתארת את סוף הסיפור:

וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ

אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה

וִירִשְׁתָּהּ

וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ.

וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה...

וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם...

וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה

וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.

וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה

אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ...

וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב

אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה'... (דברים כו א–ו)

רצף הפסוקים רווי פעלים – וירשתה-וישבת-ולקחת-ושמת-והלכת-ובאת-ואמרת. הבאת הביכורים למקדש מוצגת כהמשך לירושת הארץ ולישיבה בה. פרשת הביכורים אינה מתאפיינת בלשון ציווי וחקיקה, אלא משתלבת בתיאור המצב העתידי בארץ המובטחת. הבאת הביכורים היא חלק בלתי נפרד מן הסיום האופטימי של נדודי המדבר, ביטוי לרגשות שמחה והודיה על התממשות ההבטחות האלוהיות, ברוח המשפט הידוע החותם סיפור ילדים, "והם חיו באושר ועושר".

יתר על כן: במצוות הביכורים, לכאורה, האדם הוא הנותן והקב"ה הוא המקבל. אולם עיון בפרשת הביכורים מעלה שהנתינה אמנם מוזכרת פעמים רבות, אך אין זו נתינה של האדם לקב"ה אלא נתינה של הקב"ה לאדם:

וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה...

וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.

וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה

אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ...וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב

אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה'. (דברים כו א–י)

הנתינה היא מצדו של הקב"ה: הוא הנותן, והאדם הוא המקבל והמביא. הבאת הביכורים למקדש מבטאת את שמחתו של האדם על כל מה שהקב"ה נתן לו.

 

השמחה היא בהווה

היהדות מרבה לעסוק בזיכרון העבר ובציפייה לעתיד. אפשר ללמוד מן העבר ורצוי לדעת לאיזה עתיד לחתור, אך אסור להתעלם מן ההווה. יש קשר הדוק בין היכולת להתרכז בהווה לבין היכולת לשמוח. האמירה 'יהיה טוב' איננה ברכה, לא רק משום שהיא מכחישה את הטוב שכבר קיים בהווה, אלא משום שהיא שוללת גם את הטוב שיהיה בעתיד. מי שמתעלם מן ההווה ומתמקד בתקוות לעתיד עלול שלא להבחין בכל הטוב שהוא ייחל לו, גם כאשר הטוב הזה ירבוץ לפתחו. אולם הקשר בין ההווה לבין השמחה עמוק יותר. היכולת של האדם לחוות נוכחות בתוך ההווה, להיות מודע לרגע עצמו ולעסוק בו, היא היכולת לחוות את החיים עצמם, שכן ההווה הוא המרחב היחיד שבו החיים מתקיימים. המגע הישיר עם החיים הוא הבסיס לשמחה. ניכר שכשאדם שמח הוא מרגיש מלא חיים, וכאשר הוא עצוב הוא נעדר חיים. השמחה על המציאות שאנחנו חיים בה כאן ועכשיו היא היסוד שאנו לומדים מהבאת הביכורים:

"וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'... וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ. (דברים כו ט–יא)

 

חיים זה שמחה

במהלך תפילת ראש חודש מצאתי עצמי אומר את הפסוק "זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ" (תהלים קיח כד). תהיתי על איזה יום הכתוב מדבר, אף שידעתי שבדרך כלל מייחסים את הפסוק הזה לימים שמציינים בהם אירועים היסטוריים חשובים, כמו פסח, יום העצמאות ויום ירושלים. כל כך הרבה אושר הסבה לי התובנה ש"זֶה הַיּוֹם" יכול להיות מוסב על כל יום. פרשנות זו לפסוק משקפת את התפיסה שעצם החיים – ולא מה שמתרחש בהם בהכרח – הם המקור לשמחה. לעומת זאת, הרדיפה אחר 'סיבות' לשמוח משכיחה מהאדם את היכולת לשמוח בחיים וליהנות ממה שמצוי תחת ידיו. כשם שאהבת אמת היא "אהבה שאיננה תלויה בדבר" (אבות ה, טז), כך גם שמחת אמת אינה תלויה בדבר. כשילדיי חוזרים מהפעוטון הם תמיד נראים לי שמחים, וכשאני שואל אותם מה הם עשו היום, אני כמעט תמיד מקבל את אותה תשובה: 'כלום!'.

בסרט באמריקה מוצגת משפחה שאיבדה את בנה. באחת הסצנות מתואר מפגש אקראי בין אבי המשפחה לבין שכנו לבניין. "הלוואי שהייתי במקומך", אמר השכן לאב. האב הזדעק: "אתה מאוהב באשתי?!", "אני מאוהב בך" השיב השכן, "באישה שלך, בילדות שלך, אני מאוהב בכעס שלך". "אה", הבין האב, "אתה עומד למות".

ההכרה בייחודם של החיים, ביופיים של מכלול הרגשות והחוויות של החיים, מתחדדת אל מול פני המוות. או אז מתגלה ערכו האמיתי של כל פרט ופרט. אולם הקשר בין השמחה לחיים הוא דו-כיווני – החיים הם הבסיס לשמחה, והרגעים שהאדם מרגיש בהם הכי 'חי' הם רגעי השמחה.

כשאדם מתוסכל, הוא מוציא המון אנרגיה בהתעסקות עם עצמו. מעשיו מכוונים לתת מענה לתסכוליו ולצרכיו. לעומת זאת, כשהוא מוצא את האושר שלו בעצם חייו, קיומו אינו תלוי בשום גורם אחר, והוא פנוי לעשות את הדברים שהוא מאמין בהם. מאחר שאין הוא רואה בדברים הללו כלי למציאת האושר האישי שלו, העשייה באה ממקום אמתי מאוד.

כשאני מרגיש עצוב או מתוסכל, אני מזכיר לעצמי: "זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ". את התורה הזאת אני מלמד בכל יום מחדש את תלמידיי. בכל יום אנו חותמים את שיעור האמונה היומי בתפילה "זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ".

 

Bookmark and Share