פרשת כי תצא: הרי את מיוחדת לי

"היום קשה להתחתן יותר מאי פעם", כך אנחנו שומעים סביבנו לא פעם. נראה שהסיבה לכך שקשה היום להתחתן היא הציפיות הגדולות שבני אדם תולים בזוגיות שלהם. הזוגיות עצמה היא אחד החידושים של דורנו. גם אם בדורות הקודמים שררה אהבה ואמפתיה בין בני זוג, הרי שבעת החדשה המודעות העצמית, התובנות הפסיכולוגיות והשינויים במעמד המגדרי מאפשרים לבני זוג לקיים קשר בעל איכות אחרת. גברים נפתחים כיום לתחומים שנחשבו בעבר לנשיים, וגם הנשים, מצדן, משתתפות יותר בתחומים שהיו בעבר נחלת הגברים בלבד, בעיקר בתחום ההשכלה והתעסוקה. הגברים שותפים יותר במרחב הביתי, והנשים לוקחות חלק במרחבים שמחוץ לבית. הגדלת נקודות ההשקה בתחומי החיים המשותפים מאפשרת הידברות והקשבה רבה יותר מאשר בתקופה שבה הגברים והנשים חיו בעולמות אחרים כמעט. יתר על כן: המודעות הגוברת של בני האדם לעולמם הפנימי מייצרת שיתוף עמוק יותר זה בעולמו של זו. הזכרנו לעיל את הסיפור המפורסם על הרב אריה לוין שאמר לרופא "הרגל של אשתי כואבת לנו"; נראה אפוא שהיום אפשר לומר "הנפש של אשתי כואבת לנו". יותר ויותר תנאים וכלים הופכים את בני הזוג ל'אחד', ובכך מממשים את חזונה של התורה ביחס לקשר הזוגי.

בדתות השונות ישנה קשת שלמה של עמדות ביחס לחיי נישואין: חלקן רואות בקשר הזוגי בעיה שיש להשלים עמה, חלקן רואות בו יעד. עמדתה של היהדות בנושא זה היא ייחודית ומעניקה לקשר הזוגי משמעות קיומית ואונטולוגית נשגבת.

"כי יקח איש אשה"

 

על טקס הקידושין בחתונה אנו לומדים מן הפסוק בפרשתנו: "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה" (דברים כד א). הפועל 'לקח' רווי אסוציאציות מן העולם הקנייני, ואכן המשנה הראשונה במסכת קידושין פותחת במשפט: "האישה נקנית". ידידי הרב דוב ברקוביץ מקדיש את ספרו שעשני גבר לבירור מושג ה'קניין' בהקשר של אישות. הוא מראה שמשמעותו קשורה ליצירה של זיקה מיוחדת ולא לאקט מסחרי או משפטי. בין היתר הוא מציין שהפועל 'קנה' נזכר בפעם הראשונה בהקשר של יצירת חיים חדשים: "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה'" (בראשית ד א). גם שמו של הטקס, 'קידושין', מלמד על יצירת זיקה רוחנית ולא חומרית.[1]

ברצוני להציג הסבר אחר למשמעות של הבחירה בפועל 'לקח'. השורש לק"ח מופיע שלוש פעמים בתיאור בריאת האישה: "וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו. וַיִּבֶן ה'... אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה... מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת" (בראשית ב כא–כג). תיאור בריאת האדם מלמד שבתחילה היו האיש והאישה אחד, לאחר מכן הם נפרדו ולבסוף שבו להיות אחד: "וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת. עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב כג–כד). המשפט "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ" מלמד שהסיפור אינו עוסק רק בזוגיות של אדם וחווה שעזבו את הוריהם – שהרי לא היו להם הורים – אלא שמדובר בתיאור מכונן, של הזוגיות. מכיוון שהאישה נלקחת מהאיש, החזרה שלה אל האיש מתוארת בשורש לק"ח. הלקיחה של אותו היום נועדה להחזיר את בני הזוג להיות 'אחד ביחד'.

היותם של בני הזוג אחד מובנת גם מטקס הגירושין. כמפורט בהמשך הפסוקים בפרשת כי תצא, את הנישואין אפשר לבטל רק באמצעות "סֵפֶר כְּרִיתֻת" (דברים כד ג). אחרי ששני אנשים הופכים לבשר אחד, רק כריתות יכולה להפריד ביניהם.

התפיסה המקראית הרואה את בני הזוג כאחד וכשלם פותחה בהרחבה במקורות חז"ל ובקבלה.

התלמוד (יבמות סג ע"א) כותב כי "כל אדם שאין לו אשה אינו אדם, שנאמר: 'זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם... וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם' (בראשית ה ב)", וכפי שמסביר המדרש: "שניהם כאחד קרויים אדם" (בראשית רבה פרשה יז, ב). מהסמיכות לפסוק הקודם: "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ" (בראשית ה א) אפשר ללמוד שרק כשאיש ואישה נמצאים יחד הם בדמות אלוהים. רעיון זה הוא גם הבסיס לדרשת רבי עקיבא: "איש ואשה, זכו – שכינה ביניהן" (סוטה יז ע"א). למילים 'איש' ו'אשה' יש שתי אותיות משותפות, אל"ף ושי"ן. האות המיוחדת לאיש היא יו"ד, ואילו לאשה ה"א. החיבור ביניהם משלים את שמו של הקב"ה.

בין שיר השירים לנסיך הקטן

 

הזכרנו קודם את הפסוק: "וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת" (בראשית ב כג). המילים הראשונות שמצוטטות מפיו של האדם עוסקות בזוגיות. הפסוק מתנגן ברצף פיוטי. לדעת הזוהר הקדוש, זהו שיר על מהותה של האהבה:

"וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם...". אלו הן מילים מתוקות להמשיך אליה חביבות ולמשוך אותה לרצונו, לעורר אתה אהבה.

ראה כמה מתוקות מילים אלו, מילות אהבה: "עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי" – להראות שהם אחד, בלי פירוד ביניהם.

עתה התחיל לספר בשבחה "לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה" – זו היא שלא נמצא כמותה, זו היא כבוד הבית. כל נשים כנגדה הן כקוף לפני בני אדם, אבל "לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה", שלמות הכול, לזאת ולא לאחרת. כולן מילות של אהבה. (זוהר בראשית מט ע"ב, תרגום)

אחד הדברים ההרסניים ביותר בזוגיות הוא עריכת השוואות בין בן הזוג או לבין נשים או גברים אחרים. כאשר מבינים שעיקר ייחודו של בן הזוג נעוץ במערכת היחסים שנוצרת בין השניים בהיותם יחדיו, אחד בגוף ובנפש, אין מקום להשוואות אלא רק לקבלה ולאהבה. דברי הזוהר "'לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה', זו היא שלא נמצא כמותה", מלמדים שנקודת המוצא היא שאין כמותה בעולם. הזוהר אף ממשיך: "'לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה'... לזאת ולא לאחרת". כאילו אמר האיש לאשתו: "בשבילי יש בעולם רק אישה אחת, וזו את". התורה תולה את השם 'אישה' בקשר הייחודי בינה ובין האיש: "לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת". מבחינת האיש, האישה היא זו שאִתה מתממש הקשר של "עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי". תובנה זו ביחס לטיבה של הזוגיות היא הסוד שחושף השועל בספר הנסיך הקטן. תחילתו של התהליך בגילוי של הנסיך כי ישנן בעולם עוד שושנים, נוסף על השושנה שלו:

זה היה גן שושנים פורח.

'שלום' אמרו השושנים.

הנסיך הקטן הסתכל בהן. כולן דמו לפרח שלו...

הוא היה אמלל מאוד. הרי השושנה שלו ספרה לו שאחת ויחידה היא בתבל. והנה יש עוד חמשת אלפים בדיוק כמוה, ובגן אחד! (אנטואן דה סנט-אכזיפרי, הנסיך הקטן, תל אביב תשס"ג, עמ' 57)

לכאורה, השושנה שהנסיך אוהב כל כך אינה מיוחדת, ויש אלפים כמותה. אך בהמשך הספר פוגש הנסיך את השועל ולומד ממנו כי טעה, וכי עצם הקשר בינו ובין השושנה שלו הופך אותה למיוחדת במינה:

'מה זה לאלף'?

'זה משהו שהוזנח יותר מדי' אמר השועל, 'לאלף זה לקשור קשר...'

'לקשור קשר?'

'כמובן,' אמר השועל, 'בשבילי אתה עדין רק ילד קטן, ילד כמו מאה אלף ילדים אחרים ואין לי צורך בך. וגם לך אין צורך בי. בשבילך אני רק שועל, שועל כמו מאה אלך שועלים אחרים. אבל אם תאלף אותי, נהיה זקוקים זה לזה. אתה תהיה בשבילי אחד ויחיד בעולם ואני אהיה בשבילך אחד ויחיד בעולם..."

"אני מתחיל להבין," אמר הנסיך הקטן. 'יש איזה פרח... נדמה לי שהוא אלף אותי...'. (שם, עמ' 59)

'לך לראות שוב את השושנים, ותבין שהשושנה שלך אחת ויחידה בעולם. תחזור להיפרד ממני ואז אתן לך סוד במתנה.'

 

...'שלום' אמר השועל. 'והנה הסוד שלי. הוא פשוט מאד. רק בלב אפשר לראות היטב. מה שחשוב באמת, סמוי מן העין... הזמן שבזבזת על השושנה שלך הוא שהפך אותה לחשובה כל כך'.

...'בני אדם שכחו את האמת הזאת,' אמר השועל, 'אבל לך אסור לשכוח אותה. אתה אחראי לתמיד למה שאלפת. אתה אחראי לששונה שלך'. (שם, עמ' 63)

 כמו האישה בגן עדן, גם השושנה של הנסיך הקטן מיוחדת הודות למערכת היחסים בינה לבין אוהבה.

אדם וחווה היו יחידים בעולם, וכך גם הנסיך הקטן והשושנה. האתגר בזוגיות הוא שגם בעולם המוני ופתוח יראה האיש את אשתו כאילו הייתה האישה היחידה בעולם.

עם זאת, אין לבלבל בין החזון לבין מימושו. החזון מתאר את הפוטנציאל שאפשר לממש, אך לשם לכך נדרשת עבודה קשה. הדבר השמח והמדויק ביותר שיש לכל זוג חדש לדעת הוא שהחתונה אינה פסגת הקשר, אלא תחילתו של מסע משותף.




[1] דוב ברקוביץ, שעשני גבר, תל אביב תשס"ח, עמ' 43.

Bookmark and Share