פרשת שופטים: התמימות השנייה

"תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים יח יג).

התם, כך לפי מילון אבן שושן, הוא "פשטן מופלג, חסר ערמומיות, נאיבי... פלוני תם ובלתי בקי בהוויות העולם".

מההגדרת המילון עולה שתמימות היא ההפך מחשיבה ביקורתית ומתחכום. ואכן, ישנם מקורות המעמידים את התם בניגוד לחכם. בסיפורו המפורסם של רבי נחמן מברסלב 'מעשה מחכם ותם' מוצגות שתי דמויות מנוגדות – התם והחכם. גם בהגדה של פסח מסופר על ארבעה בנים, אחד חכם ואחד תם. התלמוד הירושלמי אף קורא לבן התם בשם 'טיפש'.

אבן שושן מביא הגדרה נוספת למילה 'תם', ולפיה התם הוא השלם. כך גם מתרגם אונקלוס בפסוק שבו פתחנו. לכאורה יש סתירה בין שתי ההגדרות, שכן התמימות היא שלמות המאפיינת את התורה והתורה מחכימה דווקא, כפי שנאמר בתהלים: "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי" (יט ח).

יתרה מזו: המדרש רואה בתמימות תכונה אלוהית שיש להידבק בה:

מבקשים אתם שיהא הקב"ה עמכם? תפסו תמימות... שהתמימות יפה לפני הקב"ה, שנאמר "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים יח יג) – כמו שהוא תמים, שנאמר: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ" (דברים לב ד), ותורתו תמימה, שנאמר: "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה" (תהלים יט, ח). (מדרש תהילים קיט)

מהי אפוא התמימות – החכמה או היעדרה? הנשגב והעמוק, או שמא הרדוד והשטחי?

בין התמימות הראשונה לשנייה

 

המשמעות הקבלית של 'תם' מאירה על הזיקה שבין שתי המשמעויות:

ובזכות אברהם שזכה למדת חסד, זכה יצחק למידת פחד, והואיל וזכה יצחק למדת פחד זכה יעקב למדת אמת שהוא מדת שלום. ומדד לו הקב"ה כמדתו דכתיב "וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" (בראשית כה כז), ואין תם אלא שלום דכתיב: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ" ומתרגמינין "שלים תהא". ואין תם אלא תורה. (ספר הבהיר פסקה קלז)

ספר הבהיר מזהה את התם עם השלום והאמת. המשמעות הקבלית של השלום והאמת, כפי שכבר ראינו,[1] היא ההרמוניה בין הצדדים השונים והמנוגדים של המציאות. ספר הבהיר מזהה את התכונה הזו עם יעקב, האיש התם, שמייצג את ההכלה ואת האיזון שבין צד ימין, תכונת החסד המאפיינת את אברהם, לבין צד שמאל, תכונת הדין או ה'פחד', המאפיינת את יצחק. התום של יעקב הוא השילוב של השניים.

מאיר אבן גבאי, המקובל בן המאה ה-16 ומחבר הספר תולעת יעקב,[2] מזהה את התמימות עם התורה שבעל פה דווקא, משום שהיא כוללת הכול. התורה שבעל פה היא רב ממדית ומכילה אין-סוף פירושים, ובזאת נעוצות שלמותה ותמימותה.

נראה שנוכל לתת להעניק לתם הגדרה שתהלום את שני הפירושים של המילה. התם הוא אדם חסר ציניות ותחכום, המסוגל להאמין ולקבל כל אדם וכל דבר. בכל יום הוא מביט בחיים מחדש ועומד מול המציאות בענווה ובהתפעלות.

התכונה הזו יכולה לנבוע משתי סיבות שונות. האחת תולדה של חוסר מורכבות, כפי שעולה מסיפורו של רבי נחמן על התם ומן המאפיינים שהפכו אותו לגיבור הסיפור. אך ההוויה הזו יכולה לנבוע ממקור אחר, והוא מה שמכנה הפילוסוף עקיבא ארנסט סימון בשם 'תמימות שנייה'. דווקא הכרה במורכבות של המציאות יכולה לאפשר לאדם להכיל ולקבל אותה באמת. הכרה בגדולתם ובעצמתם של החיים מולידה ענווה.

אם נשווה בין התמימות הראשונה לשנייה, הרי שבתמימות הראשונה האדם אינו רואה את החסרונות שיש בזולת, בחיים ובעולם, מכיוון שאין לו ראייה נוקבת על החיים. הוא מקבל את המציאות כפשוטה. בתמימות השנייה, לעומת זאת, הוא רואה את הבעיות, את הקשיים ואת הכיעור, אך הוא מסוגל להכיל אותם. יכולת ההכלה נובעת מן ההבנה שחסרונות ומגבלות הם חלק מובנה בעולם ובחיי האדם. לפיכך, התם אינו מתנשא על הזולת כאשר הוא מזהה בו חסרונות, שכן הוא יודע שהחסרונות הללו קיימים גם אצלו. הוא יכול לקבל את הזולת ולהעריך אותו, משום שהראייה השלמה שלו על המציאות מאפשרת לו לא להיתפס לדברים השליליים אלא לראות את הנקודות הטובות שבתוכם.

עבור התם הראשון, העולם והחיים הם מסתורין, מכיוון שהוא לא מסוגל לרדת לעומקם של דברים. אצל התם השני, לעומת זאת, המסתורין נובע מההפנמה העמוקה של מורכבותה של המציאות. הוא מבין שישנם דברים רבים שהוא לא יוכל לדעת את פשרם ואת מטרתם.

ארבעת הבנים

 

התם והחכם הם שניים מבין ארבעת הבנים בהגדה של פסח. ניתן לראות בדמויותיהם של ארבעת הבנים רצף של ארבעה שלבים בחיי האדם. בשלב הראשון, הבן אינו יודע לשאול. לאחר מכן הוא הופך לתם והוא מוכן, בתמימותו הרבה, לקבל תשובות פשטניות לשאלות הגדולות של החיים. תשובות אלו אינן מתמודדות באמת עם עומק הקושיות והקשיים, אך התם אינו מודע לכך: הוא חי בעולם הרמוני שבו הכול מסודר ומובן. יש חן ורוגע בתמימות הזו, אך בסופו של דבר מדובר באשליה. העולם והמציאות מורכבים, ויום אחד יגדל הילד ויבחין שלא הכול פשוט כל כך.

את השלב הבא בחיים מייצג הבן הרשע. בשלב זה מבין האדם שהשאלות שלו משכנעות יותר מהתשובות, דבר שעלול להוביל למשבר. הוא כועס על כל אלו שלדעתו הלעיטו אותו בשקרים. הוא מזלזל בכל אלו שעדיין מאמינים בהסברים שכעת נראים לו שטחיים וחלקיים, אם לא שקריים ממש. הוא מאבד את האמון בחברה שבה גדל ובתרבות הסובבת אותו. כשהיה תם הוא האמין בכל דבר, וכעת הוא אינו מאמין בשום דבר. אך לבסוף, הוא מתבגר ונהיה חכם. כמו הרשע, גם החכם מכיר במורכבותה של המציאות, אך תובנה זו מובילה אותו למסקנות אחרות לגמרי. העולם מורכב ומלא סתירות, והציפייה להסברים מוחלטים היא אשליה. מוגבלותם של ההסברים נובעת במידה רבה מטבעו של העולם. האפשרות הקלה ביותר היא להשליך הכול. קשה הרבה יותר לחפש את נקודות האור והאמת שנמצאות בכל מקום ובכל אדם ולהפוך אותן לבעלות משמעות. החכם עומד בפני העולם בענווה, מגלה את יופיו דווקא משום שהלא-נודע מסתתר בו. זו התמימות שאנו חותרים אליה, תמימות שהיא בגדר "מְשִׁיבַת נָפֶשׁ", תמימות שעליה אומר הפתגם החסידי: "גדולה התמימות מהחכמה, אבל כמה חכם האדם צריך להיות כדי להיות תמים".




[1] ראו במיוחד בפרשת חיי שרה ובפרשת קרח.

[2] בחלק שנקרא 'סוד השבת'.

Bookmark and Share