פרשת ראה: מה עניין אלוהים לצדק חברתי?

תורת ישראל עוסקת ביחסיו של אדם עם זולתו ועם אלוהיו. יש הסבורים שההיבטים האנושיים והחברתיים שבתורה הם העיקר, ויש הסבורים שההוויה הדתית היא שעומדת במרכז. בעיניי, הבשורה הגדולה של היהדות איננה שני ההיבטים הללו כלשעצמם, אלא החיבור העמוק ביניהם, ההבנה שמערכת היחסים של האדם עם אלוהיו מפרה את יחסיו עם רעהו, ולהפך.

מצוות השמיטה היא דוגמה להפריה הדדית כזו. שש שנים עובד האדם את אדמתו ובשנה השביעית הארץ שובתת. התורה מזכירה את מצוות השמיטה שלוש פעמים: בפרשת משפטים מוצג ההיבט החברתי של השמיטה, בפרשת בהר מוצג ההיבט הדתי שלה, ואילו בפעם השלישית, בפרשת ראה, משתלבים שני ההיבטים זה בזה. נעיין בפרשות הללו כדי להבין את שני ההיבטים ואת החיבור ביניהם.

 

משפטים – השמיטה החברתית

 

וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה... (שמות כג י–יא)

בשנה השביעית מרפה האדם את אחיזתו באדמה לטובת העניים. הוא נקרא להתחשב לא רק באחר אלא גם בבעלי החיים, שכן האוכל שמשאירים העניים בשדה הופך לנחלתן של החיות. בכך מקבילה השמיטה לחזון החברתי של השבת, המתואר בפסוק: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר". השבת דואגת לצרכים של השכבות החלשות – הגרים והעבדים – ולהבדיל, גם לצרכי בעלי החיים, השוורים והחמורים. בפרשה זו בולט שמו של הקב"ה בהיעדרותו, במיוחד בהשוואה לפרשת בהר.

 

בהר – שבת הארץ לה'

 

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ.. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'. (ויקרא א–ד)

בפתח הפרשה מדגיש הכתוב שהדברים נאמרו בהר סיני. על כך שואל רש"י: "מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני?". שאלת רש"י היא המקור לפתגם המפורסם "מה עניין שמיטה להר סיני", שתמה על הניסיון לקשור בין דברים שלכאורה אין ביניהם כל קשר.

אולם נראה שבמקרה זה יש לערער על עצם הנחת היסוד של השאלה. בפרשת בהר המילה 'שמיטה' לא מוזכרת כלל, ולשמיטה אכן אין עניין מיוחד בהר סיני. בפרשת בהר כתוב "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ", וכאשר השאלה היא "מה עניין שביתת הארץ אצל הר סיני", השאלה מאבדת מעצמתה. בהר סיני נכרתה הברית על הארץ,[1] ואם השבת היא הביטוי לברית בין ישראל לקב"ה, "ושָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם" (שמות לא טז), ממילא השביתה היא דרך הולמת לבטא את הברית שנכרתה בהר סיני בדבר הזכות על הארץ.

ברוח זו מסביר האבן עזרא שפרשות בהר ובחוקותי הן "סֵפֶר הַבְּרִית" שנזכר בפרשת משפטים (שמות כד ז). ובלשונו: "עתה כרת הברית הכתובה בפרשת ואלה המשפטים, והזכירה במקום הזה לחבר תנאי הארץ" (אבן עזרא לויקרא כה א). על ידי חזרת הארץ לידיו של הקב"ה אחת לשבע שנים, מפנים האדם את ההכרה שהארץ ניתנה לו מאת ה' ושימושו בה מותנה בקיום הברית. יצוין שבסוף השנה השביעית, כאשר הארץ חוזרת לבני האדם, מתכנס העם לטקס 'הקהֵל', שבו קוראים קטעים מן התורה. תיאור הטקס בתורה (דברים לא י–יג) רווי בתקבולות למעמד הר סיני, ויש בכך משום ביטוי למטרתו – חידוש הברית בין עם ישראל לארץ ישראל בסוף שנת השמיטה.

הפרת הברית, ובייחוד הפרת השבתון של הארץ, עלולה להוביל לידי איבודה, כפי שעולה מפרשת בחוקותי. מספר שנות גלות בבל נקשר, בסוף ספר דברי הימים, למספר השנים שלא שמרו ישראל את שנת השמיטה (דברי הימים ב' לו כא).

מן המשמעויות השונות שניתנו לשנה השביעית נגזרים גם הבדלים מעשיים. כך, על פי פרשת משפטים נועדה השמיטה לסייע לעניים, ולפיכך פירות השדה שמורים להם בלבד. לעומת זאת, בפרשת בהר הוויתור על האדמה מבטא הכרה בבעלותו של ה' על הארץ, ומכאן שהפירות ניתנו מאת ה' לכל בני האדם: "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ" (ויקרא כה ו).

במדרשי ההלכה ישנו פתרון מעשי לסתירה זו, המשלב בין שני הערכים, הרוחני והחברתי: "'וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ' – אין לי אלא עני. עשיר מנין? תלמוד לומר: 'וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה'. אם כן למה נאמר 'אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ' – רובה לעניים" (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי כג, יא).

 

ראה – שמיטה לה'

מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'. (דברים טו א–ב)

הביטוי הייחודי "שְׁמִטָּה לַה'" משלב את המינוח של פרשת משפטים עם זה של פרשת בהר.

כמו בפרשת משפטים, גם כאן יש 'שמיטה', כלומר הדגשה על האדם השומט, ואילו כמו בפרשת בהר מצוין שהשמיטה היא 'לה''. פרשת ראה מחברת בין החקיקה החברתית לבין התפיסה הדתית. לתביעה מהאדם לוותר על הלוואותיו ישנן שתי השלכות: מן ההיבט הכלכלי, היא מאפשרת לבעלי חוב להתחיל מחדש פעם בשבע שנים, ומן ההיבט החברתי, היא מבטלת את המצב הבעייתי שבו המלווים שולטים – מעשית ורגשית – בלווים, ולמעשה מפקיעה את השעבוד שלהם למלווים. הרגישות הזו נלמדת מלשון הפסוק: "לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו", שמשמעותו לא לדחוק את הרֵע ולא ללחוץ אותו.

מטרתה של מצוות שמיטה, אם כן, היא חברתית, אך נימוקיה מושתתים על תפיסה דתית.

אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה' בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ...

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא. נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ. (דברים טז ד, ט–י)

העזרה לאחר נגזרת לא רק מתוקף הציווי האלוהי, אלא מתפיסת מציאות שהתורה מציגה. האמונה שאלוהים נתן את הארץ וממשיך לכוון את החיים בה גורמת לאדם להתייחס אחרת לרכושו. מושג הבעלות נתפס בעירבון מוגבל כאשר האדם מכיר בכך שמה שיש לו ניתן לו מאת האלוהים ("בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ"), ולמעשה נותר שלו. הדבר בא לידי ביטוי בכך שהמשך קיומו של האדם על אדמתו מותנה בהתנהגותו ("הִשָּׁמֶר לְךָ...") ובכך שבשנה השביעית הארץ חוזרת לאלוהים (פרשת בהר). ההכרה בשייכות האדמה לאלוהים מקלה על שיתוף אחרים בפירותיה – ההכרה שמצבנו בעתיד הוא תולדה של ההתנהגות המוסרית שבהווה ("כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה'") מכוונת אותנו לפתוח את לבנו לאחר. העזרה לזולת איננה רק צו אלוהי – היא טבע אנושי.




[1]לאורך ספר דברים מודגש שעיקר הברית בהר סיני הוא הברית בין ישראל לארץ (ראו לדוגמה דברים ה ב-ג, ל; ו ג; ח א).

Bookmark and Share