פרשת עקב: התפילין שבראש – בין מידע למודעות

עידן האינטרנט מתאפיין בנגישות לאין-סוף מידע. אך כדי לעבור שינוי בחיים, לא די בהוספת ידע: נדרש שינוי תודעתי. דרך התודעה מתבונן האדם במציאות וחווה אותה. שינוי תודעתי נעשה מתוך עיצוב מחדש של היסודות המכוננים שדרכם תופס האדם את המציאות. ידע הוא אכן אחד האמצעים שדרכם אפשר לעצב את היסודות הללו, אולם נדרשת גם הפנמה עמוקה של הידע. זו המשמעות המקורית של המילה 'ידע': לא רק קליטת אינפורמציה, אלא גם חיבור אליה. ספר התניא מדייק בבחירת התורה במילה 'ידע' בתיאור יחסי אישות: "והדעת הוא מלשון 'וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה' (בראשית ד א), והוא לשון התקשרות והתחברות, שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד" (תניא פרק ג). רעיון זה משתקף גם בזיקה בין המילים 'ידע' ו'מודעות'. הקשר בין המילים אינו מובן מאליו, והוא ייחודי לשפה העברית. באנגלית, למשל, ידע הוא information או knowledge, ואילו מודעות היא consciousness.

דווקא זרימת המידע הבלתי פוסקת מקשה על היכולת להתרכז בדברים החשובים באמת. לרוב, במקום שהידע יביא לידי מודעות עמוקה, הוא מותיר את האדם עם עודף של מידע. אפשר להקביל זאת למציאות של יחסי האנוש בכפר הגלובלי – למרות כל הכלים והאמצעים המסייעים לשמור על קשר עם אנשים רבים כל כך, רוב בני האדם חיים בניכור זה לזה.

ידיעת הלב

 

פרשת עקב היא הפרשה הרביעית והאחרונה שמצוות תפילין מוזכרת בה, מצווה שמהותה היא החיבור בין ידע למודעות. ארבע הפרשיות שבתפילין כוללות את היסודות המכוננים של היהדות: האמונה באל אחד, אהבתו, המחויבות למצוותיו וזכרון יציאת מצרים. לא די להכיר את היסודות הללו – יש להפנים אותם, וכלשון הפסוק: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (דברים ד לט). מסופר על בחור שנעדר במשך שנים מביתו והלך ללמוד תורה אצל רב חסידי ידוע. כשחזר לביתו שאל אותו אביו מה הוא למד, והוא השיב שלמד שה' הוא האלוהים. האב התאכזב: "הרי הכול יודעים שה' הוא האלוהים, לשם כך נצרכו כל השנים הללו?!", השיב לו הבן: "הכול אומרים זאת, אך אני יודע זאת".

מטרת התפילין היא להפוך את המידע למודעות, להעביר את הידיעה אל תוך הלב והנפש: "וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם" (דברים יא יח). ברוח זו יש להבין את הפסוקים הנאמרים בעת כריכת רצועות התפילין סביב היד (הושע ב כא–כב): "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק... וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה'". יש ידיעה הנובעת מקשר עמוק המשול לאירוסין, ואת הקשר העמוק הזה לאלוהים מבטאות התפילין.

תפילין של יד ותפילין של ראש: לעשות ולהיות

 

לתפילין שני בתים, של יד ושל ראש. כפילות הבתים היא כנגד שתי תנועות בסיסיות של החיים שעסקנו בהן רבות: 'לעשות' ו'להיות'.

היד מבטאת את העשייה. מסמיכות הפסוק "וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם" לפסוק "וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם" מסיק התלמוד (מנחות לז ע"ב) שתפילין של יד צריכות להיות מכוונות כנגד הלב, ומכאן נגזר מיקומן על הזרוע. משמעות הדבר היא שהעשייה של האדם חייבת להישאב מן הלב.

הראש מבטא את המודעות, את ה'להיות'. כשם שיש הקבלה בין היד ללב, כך יש הקבלה בין תפילין של ראש לבין הנפש – "וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה... וְעַל נַפְשְׁכֶם... וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם". ביחס לתפילין של יד נוקטת התורה לשון פעולה, 'וקשרתם', ואילו ביחס לתפילין של ראש התורה נוקטת לשון הוויה – "וְהָיוּ".

תפילין של יד מכוונות את האדם להתמודד עם השאלה המעשית, "מה אני עושה?", ואילו תפילין של ראש מכוונות אותו להתמודד עם השאלה הקיומית, "מי אני?". ברצוני להעמיק בשאלה השנייה: מה התפילין מלמדות אותנו על מהות האדם?

התפילין של הקב"ה

 

"שלושמדרגות הן הנקשרות זו בזו", כותב הזוהר, "הקב"ה, התורה וישראל" (זוהר אחרי מות עג ע"א). הרמח"ל בפירושו לאדרא רבה מחדד את טיבו של הקשר העמוק הזה: "אורייתא, ישראל וקודשא בריך הוא חד הם". התפילין מצביעות על הזיקה האונטולוגית שבין האדם לבין הקב"ה והתורה.

על פי התלמוד, גם הקב"ה מניח תפילין (ברכות ו ע"א). בתפילין של ישראל כתוב "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו ד), ואילו בתפילין של הקב"ה כתוב "וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" (שמואל ב' ז כג). באגדה זו יש הדהוד לדברי הזוהר – ישראל מניחים תפילין וכך הם נקשרים לקב"ה, הקב"ה מניח תפילין וכך נקשר לישראל. יתר על כן, נראה שהתפילין אינן רק מבטאות קשר לאלוהים, אלא הן ביטוי להתגלותו של אלוהים בנו. על הפסוק "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" (דברים כח י) דורש התלמוד: "רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש" (מנחות לה ע"ב). משמעות הדבר היא שהמניח תפילין נדמה במראהו לקב"ה, שגם הוא מניח תפילין, ובכך רואים את שם ה' הנקרא עליו. בהמשך דורש התלמוד גם את הפסוק: "וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ" (שמות לג כג): "אמר רב חנא בר ביזנא אמר ר' שמעון חסידא: מלמד שהראה לו הקב"ה למשה קשר של תפילין" (מנחות לה ע"ב). רש"י על אתר קושר בין הדרשות: "והקב"ה מניח תפילין כדאמר לעיל דמשום תפילין של ראש יראו העובדי כוכבים כדכתיב 'וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ'".

התפילין נתפסות כחלק מהקב"ה, וראייתן הן כראיית כבודו. זו הסיבה שכל עמי הארץ יראים מפני ישראל: האדם המניח תפילין מידמה לקב"ה המניח תפילין. שם ה' נקרא על האדם המניח תפילין לא רק בגלל השם ש-ד-י, המופיע באותיות ובבתים, אלא גם משום שתפילין הן חלק מלבושו של הקב"ה.

תפילין ותורה

 

בהקשר אחר משווה התלמוד בין תפילין לבין ספר תורה, ומקיש את הלכות ספר תורה מהלכות תפילין (מכות יא ע"א). ביסוד הדרשה עומדת התפיסה שתפילין הן ספר תורה בזעיר אנפין – גם הן, כמו ספר התורה, כתובות בדיו על גבי קלף, וגם בהן כתובים חלקים מן התורה. התפילין קושרות את גופו של האדם אלהתורה. חידוד רעיון זה עולה מהמכילתא: "המניח תפילין כאילו קורא בתורה, וכל הקורא בתורה פטור מן התפילין" (מכילתא בא פרשה יז). במבט ראשון נראה שהיכולת של מצוות תפילין וקריאה בתורה להוציא זו את זו תמוהה. קריאה בתורהקשורה ללימוד ולהבנה, והיא מצווה שהאדם מקיים בשכלו. בתפילין, לעומת זאת, אין כל יסוד של לימוד. נראה שההסבר לכך הוא שלימוד תורה, כמו תפילין, נועד ליצור חיבור לתורה. במצוות תפילין החיבור איננו דרך השכל, אלא דרך הגוף. כאשר מניח האדם על גופו את התפילין המייצגות ספר תורה, הוא מתחבר לתורה באופן מוחשי ובלתי אמצעי.

אין סתירה בין התפילין כסמל של התורה והתפילין כסמל של שם ה'. התפיסה המיסטית רואה בתורה שמות של הקב"ה: "יש בידינו קבלה של אמת כי כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה" (רמב"ן בהקדמה לבראשית). מקורה של תפיסה זו בתלמוד (ברכות כא ע"א): "מנין לברכת התורה לפניה מן התורה – שנאמר: "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ" (דברים לב ג)". ללמוד תורה פירושו לקרוא בשם ה'.

תפילין ואדם

 

רצועות התפילין מקיפות את פלג הגוף העליון. על פי ההלכה, הרצועות, הבתים והפרשיות צריכים להיות עשויים מעור. כך ניתן לראות את התפילין כהרחבה של גוף האדם, כמין חלק מעורו. בימי חז"ל היו מניחים תפילין לאורך כל היום כולו, והן הפכו להיות חלק מהאדם. הזוהר כותב שאדם המעוטר בתפילין הוא אדם שלם, ורק אז הוא נקרא 'אחד' (זוהר קדושים פא ע"א). הקשר בין התפילין לגוף האדם מראה שהיסודות שהתפילין מייצגות אינם חיצוניים לאדם, הם חלק בלתי נפרד ממנו. התפילין, כשם ה', אינן אלא גילוי של המהות הפנימית של כל אדם שנברא בצלם אלוהים. התפילין משולות לספר תורה, ואחד הביטויים של קדושת האדם הוא שכל אדם הוא ספר תורה. תפיסה זו מהווה מקור להלכה שלפיה "העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע, הא למה זה דומה לספר תורה שנשרפה" (שבת קה ע"ב). התפילין לא נועדו לשנות את מהותנו, אלא לעורר את המודעות שלנו למהותנו האמתית.

תפילין שבראש

 

מסופר על רב שמשטרת הצאר נדרשה לעצרו. כאשר נכנסו השוטרים לביתו ראוהו מעוטר בתפילין, נרתעו ממנו והניחו לו לשלום. הרב הסביר את הצלתו על בסיס האגדה: "'וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ' (דברים כח י) – רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש" (מנחות לה ע"ב).

ראש השודדים של אותה עיירה שמע על הסיפור והחליט אף הוא להסתובב בתפילין כדי שגם בו לא תרצה המשטרה לגעת לרעה. אולם הדבר לא הועיל לו, והוא נתפס במהרה. הרב הסביר לו את טעותו: באגדה לא כתוב 'תפילין שעל הראש' אלא 'תפילין שבראש'.

 

עיקר התפילין הוא התפילין שבתוך האדם, המקום הפנימי באדם שבו מתקיימים היסודות, אותו באות התפילין לבטא.

Bookmark and Share