פרשת מקץ: דיוקנו של יוסף

זיכרון לברכה

 

בפרשה הקודמת הגיע יוסף לנקודת שפל. הוא הושלך לבור ונמכר לעבדות, וגם לאחר שנראה שסוף סוף הצליח להשתקם, הוא איבד הכול והושלך לבית האסורים באשמת ניאוף. אולם בפרשת מקץ גלגלי החיים משנים כיוון, ובתוך זמן קצר יוסף עולה לגדולה ונעשה לאדם החזק ביותר במצרים אחרי פרעה. הוא מתחתן עם בחורה 'מיוחסת', בתו של כהן און, וזוכה לבנים. השמות שהוא בחר להעניק לבניו מלמדים רבות על יחסו לחייו הקודמים. לבנו הבכור הוא קורא מנשה, "כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי" (בראשית מא נא). פירושה של המילה 'נשני' הוא שכחה. יוסף מודה לאלוהים על שהצליח לשכוח "אֶת כָּל עֲמָלִי", כלומר את הקשיים שהוא חווה, "וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי". יוסף שוכח הכול – את הרע עם הטוב. הדחקת העבר מאפשרת לאדם שחווה אירוע טראומתי להתחיל חיים חדשים. דפוס דומה נמצא אצל ניצולי שואה רבים, שבחרו לא לספר לילדיהם על עברם באירופה – לא על המחנות ולא על החיים שקדמו להם, ואף לא על הוריהם ואחיהם, משום שכל זיכרון מן העבר עלול לפתוח מחדש צלקות ישנות.

עם לידת בנו השני משתנה יחסו של יוסף לעברו: "וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי" (בראשית מא נב). יוסף בוחר לזכור את הסבל שחווה, ולא זו בלבד אלא שהוא אף בוחר לראות את הטוב שפקד אותו "בְּאֶרֶץ עָנְיִי". בכך זוכה יוסף להגיע למדרגת אביו יעקב, שבמאבקו עם המלאך חיפש את הברכה מתוך הכאב. לאור זאת נוכל להבין מדוע העדיף יעקב, בסוף ימיו, לברך את אפרים על פני מנשה, אף שמנשה היה הבכור.

במדרש (תנחומא ויחי יז) מופיע סיפור המחדד את כוחו המיוחד של יוסף. המדרש מספר על תהלוכת הלוויה של יעקב שהתחילה בדרכה חזרה למצרים וחלפה ממש לפני הבור שאליו השליכו האחים את יוסף עשרות שנים קודם לכן. כאשר ראו אחי יוסף את הבור, הם פחדו שמא ב'זירת הפשע' ייכנע יוסף לרגשי הנקם ויפגע בהם. אולם שלא כמצופה, יוסף עמד מול הבור ובירך "ברוך המקום שעשה לי נס במקום הזה". סיפור זה, החותם את מדרש תנחומא לספר בראשית, מבטא את המקום הנפשי והרוחני שיוסף הגיע אליו – יוסף מסוגל להתבונן בכאב ולראות את הברכה שבו. כמו במדרשים רבים, גם כאן מתבסס המדרש על רעיון המפורש במקראות. הפסוקים מתארים את חששם של האחים מנקמה אחרי מות יעקב (בראשית נ טו), ואת תגובתו של יוסף שמרגיע אותם ומסביר להם שהכול חלק מתכנית אלוהית: "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב" (בראשית נ כ).

קר ובודד שם למעלה

 

יהיה זה פשטני לומר שלסיפור יוסף ואחיו היה סוף טוב. האירוניה בסיפור יוסף היא שאמנם יוסף לומד שמה שנראה רע יכול להתברר כדבר טוב, אך הוא גם לומד על בשרו שלעתים דבר שנראה טוב מתברר כדבר שאינו טוב כל כך. יוסף הנער חולם שהוא מעל הכול. הוא מספר בהתרגשות לאביו ולאחיו על חלומות שבהם כולם משתחווים לו. כשהחלומות מתגשמים והוא עולה לגדולה, מגלה יוסף שקר ובודד שם למעלה. אחרי מות אביהם, האחים מתחננים ליוסף שימחל להם, נופלים על פניהם ומציעים את עצמם לו כעבדים, אולם כשזה קורה ולמעשה – לכאורה שיא מימושו של החלום – יוסף לא חש סיפוק אלא פורץ בבכי (בראשית נ יז). כאשר יוסף משיג את מה שהייתה בנערותו משאלת לב, כל מה שהוא רוצה זה לשבור את קירות הניכור והריחוק בינו לבין אחיו ולהיות חלק מהם.

מסופר על הרב קוק שכאשר נפטרה אמו הוא בכה בכי מר ולא יכול היה להינחם. כשניסו להרגיעו ודיברו על לבו שזוהי דרכו של עולם, השיב להם הרב קוק: "אינכם מבינים. עד כה היה אדם אחד בעולם שקרא לי אברימל'ה, עכשיו אין אף אדם אחד".

אנו זקוקים למנהיגים שהבינו את מה שהבין יוסף, שהבחירה במנהיגות אינה כדי להיות מורמים מעם, אלא למרות זאת. אנו זקוקים למנהיגים שאינם בוחרים בשררה ממניעים של אגו, אלא מתוך תחושת שליחות.

בנם של יעקב ורחל

 

נראה שיוסף הוא בבואת הוריו, יעקב ורחל, ואם נבין זאת נוכל לפצח את דמותו המיוחדת. כבר מלידתו זכה יוסף ליופי ולחן של אמו ולאהבתו של אביו. אולם את כוחותיו של יעקב הטמונים בו גילה יוסף רק אחרי דרך קשה וארוכה. נקודת המפנה בחייו התרחשה בבית פוטיפר, כאשר הוא עמד בגבורה בניסיון שניסתה אותו אשת אדוניו. רש"י מביא את האגדה שיוסף הצליח לעמוד במבחן בזכות "שנראית לו דמות דיוקנו של אביו" (רש"י לבראשית לט יא). היכולת להיאבק בהצלחה עם היצר ולהתגבר עליו היא מורשת אביו, ומתברר שליוסף היו הכוחות ללכת בדרכי יעקב. בזכות השילוב הנדיר בין כוחותיו של יעקב וכוחותיה של רחל הצליח יוסף להגיע למקומות שאביו לא הגיע אליהם – השילוב של היכולת להיאבק ולעמוד בקשיים עם החן והיופי שניחן בהם, הפכו את יוסף למנהיג.

כוחו של השילוב בין שני הכוחות הללו עולה כבר מברכות נח לבניו: "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם" (בראשית ט כז). הברכה מבקשת לחבר את היופי של יפת לשם. אמנם בפסוק אין תיאור של תכונותיו של שם, אבל אם רואים ביעקב (שגם הוא היה יושב אוהלים) את ממשיכו של שם, הרי שהזיווג של יעקב ורחל ממוש את הברכה הזו.

עשו ודוד

 

כפי שהצבענו כבר, התכונות החיובית של רחל משלימות את יעקב ומקבילות לתכונות הבולטות של עשו, ודמותו של יוסף משלבת את תכונותיהם של יעקב ורחל. אולם ישנו גיבור תנ"כי נוסף שיש בו, כך נראה, מתכונות עשו. אצל שתי דמויות בתנ"ך מודגש דבר היותן אדמוניות – עשו ודוד המלך. בסיפור המכונן של בחירת דוד למשיח ה' נכתב: "וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי וַיֹּאמֶר ה' קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי זֶה הוּא" (שמואל א' טז יב) עניין זה זכה לתשומת לבם של הקדמונים. המקובל ר' יוסף ג'יקטיליה בספרו שערי אורה (שער ב) זיהה בדוד תכונות של עשו. הצד המלחמתי של דוד, לדידו, הגיע מעשו, ואילו ה'טוב רואי' הוא תכונה של יעקב. ברצוני להציע שילוב הפוך: יופיו של דוד קשור דווקא לאדמוניות שלו ("וַיַּבֵּט הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּרְאֶה אֶת דָּוִד וַיִּבְזֵהוּ כִּי הָיָה נַעַר וְאַדְמֹנִי עִם יְפֵה מַרְאֶה" – שמואל א' יז מב). כמו לעשו היו גם לדוד יופי וכריזמה – הוא היה אהוב על מיכל, על יונתן ועל כלל ישראל.[1] אך לעומת זאת, כמו יעקב, הייתה גם לדוד העוצמה והיכולת להיאבק ולהילחם על דברים שחשובים לו, וגם הוא היה נרדף. בשילוב זה התהווה המנהיג האידיאלי של עם ישראל. אנחנו, גם כיום, מצפים למשיח בן דוד, למנהיג שיהיה בו שילוב התכונות המיוחד הזה.




[1] נוסף על האדמוניות אוסיף עוד תקבולת – עשו הלך לקראת יעקב וארבע מאות איש עמו (בראשית לב ז), וגם דוד רדף אחרי עמלק, צאצאיו של עשו, וארבע מאות איש עמו (שמואל א ל, י).

Bookmark and Share