פרשת וישלח: הברכה מתוך הכאב

רחל רמן, רופאה בבית חולים ציבורי גדול בארה"ב, טיפלה מתוקף תפקידה בחולים שחלו במחלות קשות. היא עצמה הייתה אישה חולה מאוד שהתמודדה מאז צעירותה עם מצבים חשוכי מרפא. היכרות זו עם עולם הרפואה משני צדדיו עורר בה תובנות מעמיקות על נפש האדם. היא הבינה כי ההתמודדות הגופנית של החולה, קשה ככל שתהיה, אינה משתווה להתמודדות עם מצוקתו הנפשית של החולה. האתגר הרפואי השלם חייב לתת דעתו לא רק למכאובי הגוף אלא גם למכאובי הנפש – הפחד מן המוות, הקושי להשלים עם מוגבלות או עם אבדן וכדומה. בהיותה נכדתו של רב מקובל, אף שנפטר כשהייתה בת שבע בלבד, העמיקה רחל ליישם את תובנותיו הרוחניות. בספרה ברכות סבי היא מתארת את המפגשים שלה עם מטופליה. המוטיב המרכזי השזור בספר הוא שהחיים בשלמותם, לרבות הכאב שחווים בהם, הם ברכה. את המסר הזה היא לומדת מן הסיפור בפרשת וישלח:

וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. (בראשית לב כה–כז)

יעקב נאבק עם איש, שבהמשך מתברר שאינו אלא מלאך אלוהים. תוך כדי המאבק נפצע יעקב פציעה קשה, שבגינה נמנעים צאצאיו מאכילת גיד הנשה (שם לב לא–לב). בסופו של דבר מצליח יעקב להתגבר על המלאך, ובתום המאבק, למרבה הפלא, הוא מבקש ממנו ברכה.

אדם חולה חווה את חייו כמאבק, אך גם בבריאותנו כרוכים החיים ברגעים של כאב, פציעות ואבדן. מן הסיפור הזה אנו למדים עד כמה רגעים אלו יכולים להיות גם מכוננים בעבורנו – הם מעוררים אותנו לשאול שאלות מהותיות על החיים ולנסות להכיל את המציאות הקשה שנכפית עלינו. מסיפורו של יעקב אנו למדים שהקושי מכיל גם ברכה עבורנו ומסוגל להצמיח בנו כוחות ותובנות.[1]

רעיון דומה אנו מוצאים בבראשית רבה, במדרש המספר שלכל עשב ועשב יש מלאך המכה אותו ואומר לו צמח וגדל (בראשית רבה פרשה י, ו). לעתים המכות מובילות לצמיחה – הנה גם המלאך הממונה על הצמחים מכה אותם ומברך אותם בעת ובעונה אחת.

יעקב-ישראל: איש של מאבק

 

סיפור יעקב והמלאך מאיר באור חדש את דמותו של יעקב. במבט ראשון נראה שעשו, הצייד ואיש השדה החי על חרבו (בראשית כז מ), הוא החזק במשפחה, ואילו יעקב "אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" (שם כה כז), הוא הפסיבי והחלש יותר, ה'ילד של אימא' (שם כה כח).

אולם סיפור המאבק מציג תמונה שונה בתכלית. אמנם כבר בפרשה הקודמת למדנו על כוחותיו הפיזיים של יעקב, כאשר בבואו לחרן הצליח לגולל את האבן הגדולה שעל פי הבאר לבדו, פעולה שנדרשו לה בדרך כלל כל רועי הצאן באזור (בראשית כט ח– י), אך במאבקו עם המלאך מתגלים עוצמתו ויכולתו להיאבק במכשולים שלפניו ולהתגבר עליהם. ואכן, בעקבות המאבק מקבל יעקב שם חדש המבטא את היכולת הזו: "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (שם לב כט). הכוח שעליו מדובר כאן איננו רק כוח גופני – זהו כוח רצון, כוח הרוח.

לאמתו של דבר, גם משמו המקורי של יעקב, שניתן לו בשל המעשה שהספיק לעשות לפני שיצא מהרחם עולה דמות שנמצאת במאבק, במקרה זה לנסות ולהתגבר מעל הגורל "וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב" (בראשית כה כו).

שני השמות של יעקב מרמזים על תנועת חייו, חיי מאבק. נראה שהמציאות נוטה כמעט תמיד נגד יעקב, וכדי להתגבר אין לו מנוס מלהילחם. מכיוון שנולד שני, נאלץ יעקב לקנות את הבכורה, ומפני שאביו העדיף את עשו על פניו, היה עליו לקחת את הברכות במרמה. בשל כך הוא נאלץ לגלות מביתו לחרן, ורק כעבור עשרים שנה הוא חוזר. גם בחרן הוא נאלץ להיאבק: בעבור רחל הוא עבד ארבע עשרה שנים, ולא שבע כפי שתכנן, וכדי להתפרנס היה עליו להיאבק עם המעביד שלו: "זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה... בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי. זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים" (בראשית לא לח, מ–מא). בשובו סוף-סוף לארץ כנען מגלה יעקב שגם כעבור עשרים שנה ויותר לא פסק ממנו איום הרצח, והוא נאלץ להתמודד עם עשו שבא לקראתו עם ארבע מאות איש.

למרות כל זאת, יעקב מצליח לא רק לשרוד אלא להעמיד שנים עשר בנים שמהם יצאו שבטי ישראל. ואולם המחיר כבד. חייו האישיים מלאים כאב: "מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי" (בראשית מז ט). את משאלת לבו – "ביקש יעקב לישב בשלוה" (רש"י לבראשית לז ב) – לא זכה להגשים.

עשו – כאן ועכשיו

 

סיפורו של עשו, לעומת זאת, הוא הפוך. הכול בא לו בקלות: לו הבכורה, הוא הבן האהוב על אביו ולו הוא מייעד את הברכות. הוא בחור יפה (התיאור 'אדמוני', שנאמר על עשו בלידתו (בראשית כה כה) = י.נ. איך עושים סוגריים בתוך סוגריים? במקרא מתאר יופי)[2], ושלא כיעקב שנמצא בודד (הפסוק "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ" יכול להוות משל לחייו), עשו הוא כריזמטי, יש לו תכונות של מנהיג, ארבע מאות איש הולכים אחריו. אולם מה שבא בקלות נעלם בקלות – הבכורה הגיעה בלי מאמץ, והיא נמכרת תמורת נזיד עדשים ובסוף עשו נותר בלא בכורה ובלא ברכה. כאשר הייתה לו הבכורה מספר הכתוב שהוא בז לה (בראשית כה לד), ורק משאבדה לו יקרה בעניו. דווקא האבדן מביא אותו לצעוק "צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד" ולבכות (בראשית כז לד, לח). גם בסוף, כאשר יעקב ועשו אינם יכולים עוד לחיות יחד מרוב רכוש, עשו הוא שמוותר ועוזב את ארץ כנען (שם לו ו–ח).

במונחים של 'לעשות' ו'להיות', שינוי פני המציאות או קבלתה, איש השדה, לכאורה, הוא איש המעשה, ואילו יושב האוהלים הוא איש ההוויה. אולם עיון בפסוקים מלמד את ההפך – יעקב משנה את פני המציאות שעומדת מולו, ואילו עשו הוא דמות פסיבית שאחרים קובעים לה את גורלה.

גורל שני האחים בסופו של דבר קשה ומר. יעקב מצליח במאבקיו אך במחיר אישי גדול, ואילו עשו עוזב את ארץ כנען בלא בכורה ובלא ברכה. אולם לסיפורם של יעקב ועשו יש המשך. בפרשיות הבאות יתברר שישנה אפשרות להכיל את שתי הדמויות.

מה שבא לרחל בקלות

מול האחים עשו ויעקב מתוארות האחיות לאה ורחל. גם הן גדלות יחד וגם הן נבדלות מצד תכונותיהן – הבדלים מקבילים להבדלים שבין יעקב לעשו. אמנם אין בכוונתי להשוות בין עשו לרחל ברמה המוסרית (שהרי עשו היה איש דמים), אולם גם לרחל, כמו לעשו, הרבה דברים באו בקלות.

רחל היא האחות היפה, האישה האהובה על יעקב וזו המיועדת להיות אשתו. כפי שמעיר חוקר התנ"ך רוברט אלטר, גם הדברים הראשונים המצוטטים בשמה של רחל מזכירים את דברי עשו: רחל אומרת: "הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (בראשית ל א); ואילו לגבי עשו נאמר: "הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם... וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת" (בראשית כה ל, לב).

לעומת זאת, לאה, כיעקב, נאבקת במציאות: בליל הכלולות היא מתחזה לרחל כדי לגנוב את הקידושין, כפי שגם יעקב התחפש לעשו כדי לגנוב את הברכה; כמו שמכר עשו ליעקב את הבכורה תמורת נזיד העדשים, 'מכרה' רחל את התייחדותה עם יעקב תמורת הדודאים (בראשית ל טו), ולדעת רש"י (שם) זו הסיבה שבגינה לא זכתה רחל להיקבר לצד יעקב.

גם ללאה וגם ליעקב חשובה האהבה. לאה רצתה להיות אהובה, ויעקב היה אוהב. ואילו על עשו ועל רחל לא כתוב שהיו אוהבים.

בני זוג אינם צריכים להיות זהים זה לזה בתכונותיהם אלא להשלים זה את זה. על פי המדרש הייתה לאה מיועדת להינשא לעשו ואילו רחל ליעקב (תנחומא ויצא יב). משמעות הדבר, לאור הנאמר כאן, היא שכל אחד נועד להשלים את האחר.

ישראל: שרית עם אנשים ואלוהים

את השם החדש שקיבל יעקב מהמלאך נושאים אנו, צאצאיו. ואכן "התפוח לא נפל רחוק מהעץ", וסיפור עם ישראל מלווה באותו מוטיב הקיים לאורך כל חייו של יעקב. יש קללה סינית המאחלת "שיהיו לך חיים מעניינים", וחוששני שאצל עם ישראל קללה זו התממשה. עם ישראל נאלץ להילחם ולהיאבק במשך אלפיים שנות גלות על זכותו לחיות באמונתו ומורשתו, ורק לעתים רחוקות זכה לשקט ושלווה. והנה, סוף-סוף זכינו לחזור לארצנו, אך כמו יעקב, אף אנו גילינו שגם כאן לא פסק האיום הקיומי ונגזר עלינו מאבק בלתי פוסק. יחד עם זאת, למרות כל המכות והקשיים במהלך ההיסטוריה, לא נעלמנו. להפך, יצרנו יצירה רוחנית ענפה, והרבה חיים, שמחה ואהבה.

עשו אוהב את יעקב

 

יחסו של עשו כלפי יעקב אינו חד ממדי, ויש בו יותר מאשר רק שנאה. מתברר שלא רק אהבה יכולה להפוך לשנאה, גם שנאה עשויה להפוך לאהבה – ואולם ארוכה הדרך. רבקה מייעצת ליעקב לברוח כדי להינצל מיד עשו (בראשית כז מא–מג), מתוך תקווה שהזמן יעשה את שלו: "עַד שׁוּב אַף אָחִיךָ מִמְּךָ וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לּוֹ" (שם פסוק מה). אבל התקווה לא התממשה – גם כעבור עשרים שנה עשו לא שוכח ולא סולח. יעקב מבין שעשו וארבע מאות האנשים שעמו אינם באים כדי לקבל את פניו, אלא לממש את האיום: "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים" (שם לב יב). נראה שגורלו של יעקב הולך להיות דומה לגורלו של הבל, אך לבסוף מצליח יעקב לפייס את עשו. אז מתחולל מפנה בסיפור – עשו מתפייס וסר מתוכניתו להרוג את יעקב, ולא זו בלבד אלא ששנאתו מתחלפת ברגשות אהבה: "וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ" (שם לג ד). בספר התורה, באופן יוצא דופן, מסומנות נקודות מעל המילה 'וישקהו', ובמדרש מופיעה דעה שהנקודות נועדו להדגיש ש"נשקו בכל לבו" (בראשית רבה פרשה עח, ט).

גם כאן המקרא סוגר מעגל: יעקב חוזר לאביו יצחק (בראשית לה כז), וכאשר יצחק מת, בהגיע שעתו של עשו לבצע את זממו ולהרוג את יעקב על שגנב לו את הברכות (בראשית כז מא), אנו מוצאים את שני האחים משתפים פעולה וקוברים את אביהם יחד: "וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו" (בראשית לה כט).

ואלה תולדות עשו

 

בסופו של דבר יעקב ועשו נפרדים לשלום. סיבת הפרֵדה – בדומה לפרדתם של אברהם ולוט – היא הרכוש הרב שיש לכל אחד מהם: "וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם" (בראשית לו ז).

הפרשה מסיימת באילן היוחסין של עשו (פרק לו). מפתיעה האריכות ורמת הפירוט שהתורה מקדישה לנושא: ארבעים ושלושה פסוקים, שהם יותר מכל התיאור של שבעת ימי בריאת העולם!

העיסוק המפורט ברשימת מלכי אדום מלמד שאין בסיפור הזה מנצח ומפסיד – כל אחד מגיע למקומו. האדומי מגיע לאדום, והתורה אף מזהירה את ישראל שלא לפגוע בזכויותיו: "אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם... כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר" (דברים ב ה). יעקב, שהמורשת המשפחתית חשובה לו, זוכה לחיות בארץ מגורי אביו, ארץ כנען, כפי שמדגיש הפסוק בסוף רשימת תולדות עשו: "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (בראשית לז א).

נראה שיש כאן יסוד נוסף: התורה טורחת לציין את שמות מלכי אדום ואף להזכיר את העובדה שהם מלכו עוד לפני שהיה מלך בישראל. גם כאן אנו רואים את הניגוד בין יעקב, שכל דבר בא לו בקושי, לבין עשו, שהדברים באים לו בקלות – עם ישראל, למרות הברכה, צריך לעבור דרך ארוכה ומלאת ייסורים עד שהוא זוכה למלוכה, ואילו עשו מצליח להעמיד שושלת של מלכים "אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (בראשית לו לא).

לזרוק אלוהי נכר

עדיין קשה, עם זאת, לומר שהיה סוף טוב לסיפור. המאבק בין יעקב לעשו לא תם, והוא צרוב על בשרנו. קריאה בפסוקים מעלה שייתכן שהייתה החמצה של האפשרות להגיע להשלמה עמוקה יותר בין הצדדים. עשו חיפש את קרבתו של יעקב כמה פעמים, אך נדחה. לאחר המפגש ביניהם, כשעשו מחבק את יעקב ונושק לו, הוא מבקש להמשיך ללכת עם יעקב אך האחרון מסרב: "וַיֹּאמֶר [עשו] נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ. וַיֹּאמֶר [יעקב] אֵלָיו אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן" (בראשית לג יב–יג).

לא זו אף זו: ברשימה של ילדי יעקב העוברים את מעבר יבוק לא מופיעה דינה, בתו של יעקב. רש"י, על בסיס המדרש, מרחיב בביקורת על יעקב: "ודינה היכן הייתה? נתנה בתיבה ונעל בפניה שלא יתן בה עשו עיניו, ולכך נענש יעקב שמנעה מאחיו שמא תחזירנו למוטב" (רש"י לבראשית לב כג).

בסוף הסיפור נפתח עשו ליעקב יותר משיעקב נפתח לעשו. דבר זה מובן, שהרי יעקב חי את חייו בגלות בצל החשש לחייו ועסק במאבק הישרדות. גם הסבל הרב שחוו צאצאיו מעמים אחרים גורם להם לעתים שלא להיפתח לזולת – לקרבן קשה יותר לשנות את יחסו מאשר לתוקף. מובן שהחוויה של עם ישראל למוד הסבל היא של "עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן" (במדבר כג ט), אך עם זאת עלינו להיות פתוחים לניסיונות כנים ליצור מערכות יחסים חיוביות עם עמים אחרים. לעתים הסבל גורם לכך שהניכור עצמו הופך לאידיאל. את בקשתו של יעקב מבני ביתו "וְהָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם" (בראשית לה ב) דרש הרב קוק כדרישה לזרוק את הניכור (אורות הקודש, ג עמ' קמ). נסיים בפירושו של הנצי"ב. הנצי"ב מציין שהחיבוק והנשיקה בין עשו ליעקב מופיעים בלשון יחיד – כלומר פעולה מצד עשו, ואילו הבכי – בלשון רבים:

ויבכו – שניהם בכו. בא ללמד שגם יעקב נתעורר עליו לשעה זו אהבה לעשו. וכן לדורות בשעה שזרע עשו מתעוררים ברוח טהרה להכיר את זרע ישראל ומעלתם אז גם אנחנו מתעוררים ברוח טהרה להכיר את עשו כי אחינו הוא. וכמו שרבי [רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה] היה אוהב אמתי לאנטונינוס [קיסר רומא], וכן הרבה. (העמק דבר לבראשית לג ד)




[1] מבוסס על רחל רמן, ברכות סבי, בן שמן תשס"ב, עמ' 29–30.

[2] ראה תיאורו של דוד בשמואל א' טז, יב.

Bookmark and Share