פרשת ויצא: אנכי לא מסתדר עם עצמי

לילה אחד במהלך המסע לחרן, חולם יעקב אבינו על סולם שראשו מגיע השמיימה ומלאכי אלוהים עולים ויורדים בו. החלום מביא את יעקב להארה: "וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי" (בראשית כח טז), ועבורנו, בניו הממשיכים לחפש את הדרכים להתעורר, יכול העיון בפסוקים ללמד על שיטות בעבודה רוחנית. ספרו של הרב לורנץ קושנר מציג בצורה מרשימה את העוצמה שיש באופן שבו מפרשים שונים לפסוק זה מייצגים דרכים שונות בעבודה רוחנית. בפרק זה אני מבקש ללכת בדרכו.[1]

 

חיים ללא מודעות אינם חיים

את המילים "וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי" שבפסוק המצוטט לעיל מפרש רש"י: "שאילו ידעתי, לא ישנתי במקום קדוש כזה". כדרכו, מחפש רש"י את ההסבר הפשוט לפסוק: יעקב לא היה מודע להימצאותו של ה' במקום, שאם לא כן, כיצד יכול היה לישון? בבסיס פירושו של רש"י טמון רעיון שנוגע לכל אחד מאתנו: כשם שאלוהים היה שם ולא 'ידעתי', כך אלוהים נוכח במקומות אחרים ואיני מודע לכך. האתגר הוא לפתח את היכולת להיות מודעים לחיים שלנו, ולנוכחותו של אלוהים בהם. בשלב ראשון עלינו להיות מודעים למעשינו ולא לפעול כ'טייס אוטומטי': להקשיב לחיים הסובבים אותנו, לשים לב לפרטים הקטנים ולהגיב אליהם בשמחה, בחוויה של הכרת תודה. להעריך ולהוקיר את הבריאות שלנו, את משפחתנו ואת האנשים שאנו באים אתם במגע, ובהדרגה, כפי יכולתנו, להבחין גם ברובד העמוק של כל דבר. ניתן להבחין בנוכחות ההשגחה והליווי האלוהי בחיינו גם בתוך היום יום, לא רק בזמנים של תפילה או התרוממות רוח מיוחדת.

ההכרה בנוכחות האל, שנקראת בשפתנו 'התעוררות', נלמדת כאן ממציאות שבה מתעורר יעקב משינה. יכול אדם להעביר את כל חייו בשינה, עד שהוא מתעורר ומכיר את הרובד הרוחני שבחייו, שעד כה היה רדום. רבי נחמן לימד ש"יש שמספרים סיפורים כדי להרדים אנשים, ואילו אני מספר סיפורים כדי להעיר אותם". סיפור יכול לעורר אצלנו מודעות לחיים, פירוש נאה לפסוק יכול להציע זאת גם כן, אולם שער הכניסה למודעות רוחנית הינו תמיד היכולת שלנו להיות נוכחים בהווה, להימצא בו. הרבי מקוצק לימד על הפסוק "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם" (שמות כד יב), שלא די לעבור את הדרך ולהגיע אל היעד, אלא צריך גם להיות נוכח בה!

 

כשהאני גדול מדי, אין מקום לאלוהים

הרב פנחס הורביץ, מתלמידי המגיד ממזריטש, מביא פירוש נוסף על הפסוק שבו פתחנו. הוא מפנה את תשומת לבנו למילה 'אנוכי'. ה'אנוכי', האגו שלנו, הוא זה שעלול לחסום בעד היכולת שלנו לראות את אלוהים בחיינו. כל כך גדול הוא הקושי שלנו להבין שיש משהו מעבר לעצמנו, שיש סיפור גדול יותר שאנחנו חלק ממנו, שמה שמכוון את המציאות הוא לא "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי" (דברים ח יז), אלא ריבון העולמים. הקושי הזה נובע מתחושה חזקה של עצמיות. אנחנו חווים את עצמנו כמנותקים מן הסביבה, ויותר מכך: אנו חווים את עצמנו, בטעות, כמרכז העולם. למעשה, אנחנו חלק מרקמה אנושית שלמה, חלק ממרקם ביולוגי, היסטורי ואפילו קוסמי. רק אם נפתח את עצמנו להבנה הזו, נזכה לחיים מלאי אהבה, נתינה וקבלה. נוכל למצוא משמעות בעשייה שמכוונת כלפי הכלל ולא רק כלפי עצמנו. כל זה טמון בפסוק שלנו: כיצד להגיע ל'מקום הזה', המקום שבו נוכח האלוהים? על ידי צמצום של ראיית עצמנו כמרכז. "וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי", הוא המפתח – הבעיה והפתרון. ה'אנוכי' מנע ממני בתחילה לדעת שיש משהו מעבר לי, ואם אלמד להקטין את מקום העצמי במכלול ראייתי, אז אדע שיש אלוהים במקום הזה.

בספר דברים, כאשר משה מתאר את מעמד הר סיני, הוא אומר לבני ישראל: "פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ה' וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר ה'" (דברים ה ד–ה). משה הוא המתווך והמקשר בין עוצמת ההתגלות האלוהית לבין העם העומד בתחתית הר סיני. הרבי מקוצק, בדרך הדרוש החסידי, הפך את תיאורו של משה לתורה של עבודה רוחנית: "אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ה' וּבֵינֵיכֶם" – האנוכיות, האגו, מפרידים בינינו ובין ה'. אגו מפותח מדי עובד את עצמו. ענווה, הקטנת העצמי, פינוי מקום לזולת, הם הדרך להגיע לקרבת אלוהים.

 

אנוכי לא ידעתי – לא הכרתי את עצמי

ראינו עד כה שהאגו הוא האויב הניצב בפני הכרת אלוהים. כעת נציע רובד נוסף בפירוש הפסוק: "יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי" – לא ידעתי למצוא את אלוהים,[2] משום שלא ידעתי מי הוא 'אנוכי'. הכרה קיומית ונרגשת בנוכחות האלוהים יכולה לנבוע רק מתוך חיבור מעמיק אל החיים שלי: עולמי הפנימי, סיפור החיים שלי, משפחתי, כשרונותי, האכזבות שלי, השמחות והאהבות שלי. רק בתוך החדר הפרטי שלי נמצא המפתח להגיע אל משמעות חיי ואל מציאותו של אלוהים בהם. כאשר אצליח להכיר את עצמי באופן אמתי, להיות מחובר אל עצמי, להיות אני בצורה מלאה – אמצא גם את נקודת החיבור לאלוהים. הזהות הפנימית העמוקה שלי היא המקום שלי בתוך המרקם של המציאות והיקום. זהו המסע שלי להגיע אל עצמי, לאהבת חיי, לילדיי, לעולם, לחיים ולקדוש ברוך הוא. כאשר אני לא מצליח להגיע לעצמי, זה משום שדברים רבים מונעים זאת ממני: חשש מ'מה יגידו', כלים לא מפותחים דיים למודעות עצמית, פחדים וחששות. עליי לרצות להגיע למקום מבורר ונקי יותר ולפתח מודעות, וכך, לבסוף, אזכה להגיע אליו.

על בסיס זה נוכל להציע פרשנות הפוכה לכאורה מזו של ר' פנחס הורביץ: "וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי" – ביטול האני אינו הדרך למציאת האלוהות, אלא להפך, הבעיה עלולה להיות אי היכולת של האדם להכיר את האני שלו. מי שאינו מכיר את עצמו אינו מסוגל לראות את אלוהים השוכן בתוכו, וכפי שמוסיף הרב קוק, בוודאי שלא יוכל לראות את הזולת: "וכיון שאין אני, אין הוא, וקל וחומר שאין אתה" (אורות הקודש, ג עמ' קמ).[3]

 

אני והאגו

בדיעבד, אני סבור שאין סתירה בין פירושו של הרב הורביץ לפירוש שהצענו, שהרי יש שני רבדים בזהותו של אדם: 'אני' ו'עצמי'.[4] הזהות הראשונה היא הזהות האמתית שאותה יש לטפח, ואילו הזהות השנייה היא הזהות שיש להשתחרר ממנה ולבטלה. האתגר הגדול של אדם העוסק בעבודה רוחנית הוא להכיר את ההבדל בין שתי הזהויות הללו ולהבחין מתי יש לבטל את האגו ומתי יש להאזין לקול הפנימי ולטפחו.

בדברים הללו טמונה סכנה גדולה. אדם עלול לרמות את עצמו, להוליך את עצמו שולל ולהעצים דווקא את הצדדים השליליים בתוכו, להביא לידי ביטוי את האגו, במקום לבטלו. ההצהרה כי 'אני עושה/לא עושה זאת, משום שזה מה שנכון לי/זו האמת הפנימית שלי' יכולה – במקום לשקף את קולה של נשמת האדם – לבטא את היצרים המתלבשים בשפה רוחנית. כך, במקום שהתובנה על קיומו של האני הפנימי תאפשר לאדם לנוע פנימה, היא מקפיאה אותו במקום.

באופן פרדוקסלי, דווקא אנשים המצויים בחיפוש רוחני נתונים לסיכון הגבוה ביותר. אלו שמתעסקים ברוחניות מתעסקים למעשה עם עצמם, וכאשר האדם שם את עצמו במרכז, בדרך כלל תהיה בתוכו הטיה לטובת האגו.

 

האגו כחיץ

ראשית, עלינו להכיר בכך שהמסע אל האני הוא מסע ארוך, מסע של חיים שלמים. כל עניינו הוא לא להתקבע ולקדש את המקום שבו אנו נמצאים כאן ועכשיו, אלא להיכנס פנימה, להתקדם לאט לאט.

שנית, סדר העבודה בעיניי צריך להתנהל על פי השלבים המופיעים בפסוק: "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב" (תהלים לד טו). בשלב הראשון, מוקד התנועה הוא שחרור מהזהות הלא רצויה, גילופם של האגו והיצרים. צעד זה מהווה פתח לשלב השני – חשיפה של הקול הפנימי, הזך והטהור, העצמתו וטיפוחו. תהליך זה מתבטא גם בדברי הרב קוק שלפיו: "המוסר הוא הפרוזדור, והקדושה הטרקלין" (שמונה קבצים, א, קלג).העמדת המוסר על כנו מסירה מן האדם את הפגמים כהכנה לקראת הקודש.

שלישית, כנגד הסכנה שהזהרנו מפניה – על העיסוק הפנימי שמביא להעצמת האגו – יש לשלב את העבודה הרוחנית כלפי פנים עם עבודה מעשית כלפי חוץ שבה המוקד יהיה הזולת.

לבסוף, חייב אדם להכיר את מאפייניה של כל אחת מן הזהויות, על מנת שלא לבלבל ביניהן.

האמונה כי אלוהים נמצא בנשמתי פנימה מלמדת אותי שיש בתוכי חיבור למשהו מעבר. חיבורי לשורש מאפשר לי לזהות גם את הניצוץ שבתוך האחר. כאשר הייחודיות שלי נמצאת בהרמוניה עם האלוהים, התורה והזולת, כאשר אני מכיר בכך שהענף המיוחד שלי יוצא מגזע רחב, שממנו מסתעפים אין-ספור ענפים אחרים – אז אדע שאני נוגע בנקודה פנימית.

לעומת זאת, האגו הוא זה שמפריד ויוצר חיץ ביני לבין המציאות ומה שמעבר לה.

כאשר אני כועס, מקנא ומתגאה, נחשף לי כמה שהחיץ הזה עוד קיים בי, כמה האגו עדיין שולט בי.

ההתקדמות אינה מותנית בכך שהאדם יהיה משוחרר מן המידות הרעות האלו, אלא שכאשר הן מתעוררות בתוכו – הוא יזהה אותן כביטוי של האגו. המודעות העצמית, המאפשרת לאדם להתבונן על מידות אלו מזווית ראייה חיצונית להן, יוצרת נתק בינו לבין רגשותיו השליליים. אני מתבונן על הכעס ואינני הכעס עצמו. נקודת מבט זו, שממנה אני מתבונן ברגשות האלו, היא עצמה ביטוי של המקום העמוק והטוב בתוכי שאליו אני חותר.

 

אהבה או ילדים?

היבט נוסף בפרשת ויצא הוא העיסוק במערכות יחסים זוגיות. הקשר בין יעקב לרחל היה שונה בתכלית מן הקשר בין יעקב ללאה. רחל הייתה אהובתו של יעקב ולאה הייתה אם ילדיו. הטרגדיה בסיפור היא שכל אחת מהן רצתה את מה שהיה לאחותה – רחל רצתה בנים ולאה רצתה אהבה: "וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (בראשית ל א). גם כאשר נולד לרחל בן, אין היא מצליחה לחוות מימוש. פניה מכוונת לעתיד, בתקווה לבן נוסף, כפי שמעיד השם שהעניקה לבנה: "וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר" (שם ל כד). אך כאשר נולד הבן המיוחל, רחל מתה בלידתו: "וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי" (שם לה יח). סיפורה של לאה הוא תמונת מראה לזה של רחל. גם היא מבטאת את דמותה ואת מאווייה בשמות שהעניקה לילדיה: "וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה ה' בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי... וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי... וַתֹּאמֶר לֵאָה זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ זְבֻלוּן" (בראשית כט לב, לד; ל כ).

בסופו של דבר, קיבלו רחל ולאה במותן את מה שהתאוו לו בחייהן. לאה קבורה במערת המכפלה ליד יעקב בעלה, ואילו רחל נחשבת אמם של ישראל וקבורה בדרך אפרתה, כדי שכאשר בניה יוצאו אל הגלות, היא תוכל לבקש עליהם רחמים (בראשית רבה פרשה פב, י):

"כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ. כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (ירמיהו לא יד–טז).

 

מימוש עצמי דרך זוגיות

שני ביטויי הקשר הזוגי – קשר של אהבה וקשר של גידול ילדים – מאירים שני צדדים הקיימים באדם ונוגעים למהות החיבור בין איש לאישה. בסיפור הבריאה הראשון מתואר קשר זוגי למטרות ילודה: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" (בראשית א כח), ואילו בסיפור השני הקשר האינטימי בין האיש והאישה הוא ערך לעצמו: "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ... וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (שם ב יח, כד. כתב על כך באריכות הרב סולוביצ'יק בספרו אדם וביתו, אלון שבות, תשס"ב).

סיפורן של רחל ולאה מלמד אותנו על הצד הטרגי של קשר זוגי שיש בו רק אחד מן המרכיבים. לאור זה מובנת הברכה שבירך הקהל את רות ובועז בעת שנישאו: "וַיִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל" (רות ד יא). הקהל מברך את בועז ורות שהקשר ביניהם יכלול את שני המרכיבים גם יחד. כפי שהאירו לי תלמידיי, זכתה רות והברכה נתקיימה בה, שאכן זכתה לאהבתו של בועז, ואף זכתה שמהקשר ביניהם יצא דוד המלך (שהיה נינהּ). זוגיות שיש בה שני היסודות הללו יוצרת הוויה אחדותית שבה כל פן של הקשר מעמיק את הפן האחר שלו והופך להיות חלק ממנו: השותפות בחיים, ביצירה כלפי חוץ, הולדת הילדים וגידולם יחד הם היוצרים את הקרבה העמוקה בין בני הזוג ומהווים חיבור במערכת היחסים שלהם; ומן הצד השני, כשם שתורמים הילדים לקשר בין בני הזוג, כך תורמת האהבה בין בני הזוג לילדים – אין מתנה גדולה יותר לילדים מלגדול בבית שהאהבה והקרבה בין ההורים שורה בו.

 

הזוגיות – מסע בעולם פנימי

על הפסוק "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב כד), מפרש רש"י ש'בשר אחד' הוא הוולד שנוצר מהקשר בין האיש והאישה. נראה שבדורנו, אולי יותר מכול, מתמקד האתגר של חיים בעלי משמעות ביכולת לקיים זוגיות של אהבה ושל צמיחה. כולנו שואפים לקיים מערכת זוגית שבה נחווה את האהבה שלנו כמחברת אותנו לבשר אחד – לבשורה של אחד. האהבה היא המפתח שלנו לצאת מעצמנו. הכמיהה בקשר הזוגי היא ששניים יהיו לאחד. בקרבה הגופנית מתממש יסוד אחד של הכמיהה הזו, בילדים ובגידולם המשותף מתממש יסוד נוסף, ובכל זאת זוגות רבים מתמודדים עם תחושה שהם לא מצליחים להגיע מבחינה נפשית לקרבה הגדולה שהם כמהים אליה.

היידי שלייפר, מטפלת זוגית ומומחית לשיטת אימאגו, מסבירה שבבסיס משחקי הכוח המקשים על זוגות להעמיק את הקשר שלהם עומדת טעות בתפיסה: כל אחד יודע שכזוג 'אנחנו אחד', אבל לעתים כל אחד מבני הזוג חושב לעצמו 'אני הוא האחד'. כשם שאגו יכול להפריד בין אדם לאלוהים, יכולה טעות בתפיסת הזוגיות להפריד גם בין בני זוג. היכולת לקיים זוגיות של תמיכה, כבוד וצמיחה, היא בהכרה שכזוג אנחנו שניים. על מנת להתבגר בקשר עליי לקבל וללמוד את שפתו של בן הזוג שלי, לבקר בעולמו הפנימי וכך לבנות את האחד שלנו משני עולמות שנפגשים. שלייפר מלמדת כיצד לברוא חלל משותף שבו מתקיים המפגש. כדי ליצור מרחב שכזה צריך כל אחד לצמצם את עצמו ולהכיר בקיומו של הזולת. זולת שלא נועד לשרת אותי או להאיר אותי, זולת שקיים בזכות עצמו, זולת שלם. זוג שהתנסה בזוגיות שלמה כזו, ללא מחסום האגו החוצץ בין השניים, יכול להעתיק את מודל הקשר שהוא מקיים בתוכו כלפי שמייא. כאשר אנו מפנים את המרחב, המיקוד אינו עליי בלבד ולא על האלוהים בלבד, אלא על המפגש בינינו. אז נזכה לחיות בצורה מלאה את החוויה: 'אכן יש אלוהים במקום הזה – וידעתי!'

 

 



[1] "God was in this place and I, I did not know" - Finding Self, Spirituality and UltimateMeaning, Vermont 1993. פירושם של רש"י, הרבי מקוצק והרב פנחס הורוויץ מצוטטים שם.

[2] ראה דברי הרב קוק שהובאו לעיל בתחילת פרשת לך לך.

[3] בשיחה שהעברתי הצגתי את שלושת הפירושים הללו. אחד התלמידים והציע לפרש כך את המשנה בפרקי אבות: "הוא [הלל] היה אומר: אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשיו אימתי" (אבות פ"א מי"ד). "אם אין אני לי מי לי" – האדם חייב לטפח את האני הפנימי ולהיות נאמן לו (ברוח פירושו של הרב קוק). "וכשאני לעצמו מה אני?" – יש לבטל את ה'עצמי', את האגו (ברוח דבריו של הרב פנחס הורביץ). "ואם לא עכשיו אימתי" – האדם צריך לחיות בהווה (ברוח פירושו של רש"י).

[4] כפי שאמר אקהרט טולי: "אני לא מסתדר עם עצמי" (ראה לעיל עמ' 19).

Bookmark and Share