פרשת תולדות: המטרה מקדשת את האמצעים?

האימרה המקיאווליסטית הידועה לשמצה "המטרה מקדשת את האמצעים" מבטאת תפיסה שגרמה הרבה מן הרוע שידע העולם. תפיסה זו התגלמה, למשל, ביחסם של האינטלקטואלים מן המערב לקומוניזם במהלך המאה העשרים. אף שראו את עצמם אוהבי אדם והומניסטים, בחרו אינטלקטואלים אלה לתמוך בברית המועצות גם כאשר ידעו על הזוועות שביצע סטלין כנגד עמו, מתוך אמונה שזהו שלב הכרחי שעל האנושות לעבור בדרכה לעבר עתיד טוב יותר. הם בחרו לעצום עין לנוכח העוול, בהנחה שהדבר יצעיד את העולם למחוזות מתוקנים יותר. אך נשאלת השאלה: האם אפשר בכלל לנהוג אחרת בעולם הזה? המציאות מורכבת מטוב שיש בו רע ומרע שיש בו טוב. אם נמתין בכל התנהלות שלנו למצב מוחלט, לסיטואציה טהורה וחד משמעית, לא נוכל לפעול כלל. נדירה מאוד היא ההזדמנות לפעול כאשר אין מחיר שמישהו מסביבנו משלם. שאלה זו עולה במלוא עוצמתה, לרוע המזל, דווקא בתחומים המסובכים ביותר, הנוגעים לחיי אדם. הדוגמה המובהקת ביותר לכך בשיח הישראלי היא הצורך שלנו להגן על עצמנו גם כאשר אנו יודעים שההגנה כרוכה בפגיעה בחפים מפשע, בין בשורותינו בין בשורות אויבינו. כיצד נקבע מה מותר ומה אסור, וכיצד יש להתייחס לכאב ולמחיר שנגרם בעקבות פעולה בלתי נמנעת?

לרמות או לא לרמות

 

הדילמה המוסרית הזו עולה בפרשת תולדות. רבקה שומעת שיצחק מתכנן להעניק את ברכתו לבנם הבכור עשו. היא מעודדת את יעקב להתחפש לעשו ולרמות את אביו כדי לקחת לעצמו את הברכות. כיצד יש להתייחס להתנהגותה הבעייתית של רבקה בסיפור? האם יעקב עושה את הדבר הנכון כאשר הוא פועל בעצת אמו, או שמא נכון היה לו לוותר על הברכות למרות חשיבותן העצומה לעם ישראל?

הזוהר מפתיע כאן בכיוון ייחודי. הזוהר (וישב קפה ע"ב) סבור שחלק גדול מן הסבל שסבל יעקב בחייו היה עונש על גנבת הברכות. כשם שרימה יעקב את אביו על ידי שעטה על ידו ועל צווארו שער עזים כדי שיצחק ימשש אותו ויחשוב אותו לעשו (בראשית כז טז, כב–כג) –כך רימוהו בניו כשטבלו את כתונת יוסף בדמו של שעיר עזים (בראשית לז לא). יעקב נענש מידה כנגד מידה על לקיחת הברכות במרמה, ולכאורה ישנה מכאן הוכחה לכך שהוא לא פעל כשורה. מפתיעה אפוא טענת הזוהר שיעקב עשה את מה שהיה עליו לעשות, ואף אלוהים עצמו הסכים למעשהו, ולמרות זאת היה עליו להיענש: "ואף על פי שהקב"ה הסכים על ידו באלו ברכות הוא נענש" (זוהר תולדות קמד ע"ב, תרגום).

עולה מכאן שגם כאשר נאלץ אדם לעשות פעולה מוצדקת, עדיין עליו לשאת באחריות למעשיו ולא להתעלם מן ההשלכות של מעשיו. אדם חייב לחיות את מורכבותה של המציאות – אחריותו למעשיו והמחיר שהוא משלם עליהם צריכים לעמוד לנגד עיניו. ההכרה במחיר ובחובה לקחת אחריות עלולה להרתיע את האדם מלפעול, אך תפיסה בוגרת של החיים מקבלת את המחיר ולא מתעלמת מן האחריות. אנו מכירים בכך שעצם קיומנו פוגע בכדור הארץ העמוס והצפוף מחמת היותנו צרכנים של משאבים אך אנו מבינים כי זוהי מהות החיים ועלינו לבחור לחיות. מוכרת ההגדרה לציניקן – שהוא אדם המכיר את מחיר החיים מבלי לדעת את ערכם.

 

מי שמרמה מרמים אותו

ועדיין נשאלת השאלה: מדוע היה חשוב לתורה להדגיש כל כך את עונשו של יעקב על מעשיו המוצדקים? נראה שהתורה רצתה שנבין שאנו נדרשים לשלם מחיר על הבחירות המוסריות שלנו, אף המוצדקות שבהן. כאשר אדם נדרש לשלם בגין מעשיו, חזקה עליו שיעשה רק את הנדרש ולא יותר. הוא יחפש אחר חלופות, וגם כאשר יגיע למסקנה שאין מנוס ושומה עליו לפעול, הוא ישקיע מחשבה ומשאבים כדי לצמצם ככל הניתן את הנזק, ואולי אף למצוא דרך לפצות עליו. במובן העמוק יותר, הכרת המחיר עשויה לגרום לאדם להיות פתוח יותר לשמוע דעות אחרות. אילו כל צד היה מודע יותר למחיר של הדרך שלו ולא רק לתועלת שבה, היה כל השיח הציבורי הופך פחות ארסי.

נחזור לפרשתנו. מבחינת פסיכולוגית, אפשר לראות בענישה של יעקב במידה כנגד מידה תוצאה טבעית של התנהגותו. ההתנהגות במרמה בחיק המשפחה עשויה להיות חרב פיפיות, בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים". הדור הצעיר לומד מן המבוגרים שאפשר לשקר ולרמות ובסופו של דבר גם הוא יבחר ברמאות ובשקר. עוד הוכחה לכך שמדובר בתכונה שעוברת במשפחה היא שיעקב פעל על פי עצת אמו, ומן המפורסמות הוא שלבן, אחי רבקה, לא היה איש אמת. אמנם רבקה נעזרת בתכונה זו למטרה חיובית, אך התכונה נשארת במשפחה ועוברת לדור הבא, נכדיהם של רבקה ושל לבן. אווירת הרמייה יוצרת חשדנות וחוסר ישירות, שרק הולכים ומתחזקים בדור בניו של יעקב.

 

אלוהים נמצא ברגישות

חידוש נוסף של הזוהר הוא הנימוק לעונשו של יעקב. יעקב נענש לא בגין החטא שחטא לאמת או בגלל הגנבה – "בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ" (בראשית כז לה), אלא בגלל הפגיעה הרגשית שפגע באביו – "וַיֶחֶרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד" (שם כז לג). הזוהר כותב ש"בגלל החרדה שגרם יעקב לאביו, נענש יעקב בעונש של יוסף, ש[יעקב] חרד חרדה כזו בשעה שאמרו לו [כאשר הראו לו את כתונת הפסים של יוסף מגואלת בדם] "זֹאת מָצָאנוּ" (בראשית לז לב) (זוהר תולדות קמד ע"ב, תרגום).

ברוח דומה מבאר הזוהר את סיבת מותה של רחל. כאשר יעקב בורח מלבן יחד עם משפחתו, גונבת רחל מאביה את התרפים (שהם כנראה סוג של אלילים). לבן רודף אחרי יעקב ומשפחתו ודורש מהם את התרפים בחזרה. יעקב, שלא ידע שרחל היא שגנבה אותם, בטוח בחפותו ואומר ללבן שאם אחד מבני ביתו גנב את התרפים "לֹא יִחְיֶה" (בראשית לא לב). לכאורה מותה של רחל הוא תוצאה של קללת יעקב, אולם הזוהר מדגיש שרחל נענשה על כך שפגעה ברגשותיו של אביה:

ואף על פי שרחל עשתה זאת [גנבה את התרפים] כדי לעקור מאביה עבודה זרה, נענשה שלא זכתה לגדל את בנימין ולא הייתה אתו אפילו שעה אחת משום שציערה את אביה, אף על פי שהתכוונה לטובה. (זוהר ויצא קסד ע"ב, תרגום)

הזוהר עקבי בגישתו: גם פגיעה ברגשותיו של עובד עבודה זרה גוררת אחריה עונש. בדומה ליעקב שנענש על גנבת הברכות, גם רחל נענשה על גנבה שנעשתה מתוך כוונות טובות.[1] הדור הבא נתבע גם הוא לגלות רגישות למצוקות הזולת: הזוהר (וישב קפט ע"ב, וכן במדרש) מסביר שהצרות שבאו על יוסף בבית פוטיפר היו משום שהיה 'מסלסל בשערו' בזמן שהיה אביו יושב ומתאבל עליו.

הזוהר מייחס משמעות רבה להתחשבות ברגשות הזולת, ובכך הוא הולם את רוח הדור. יותר ויותר אנשים מכירים בכך שההתבוננות בחיים מן הזווית השכלית בלבד היא התבוננות חלקית, ומגלים את הצורך לתת מקום ראוי לרגש. בכך גם עוצמתו הרבה של הזוהר. פעמים רבות בזוהר אנו מוצאים שרב אחד נשאל שאלה, ובתגובה היה הרב שנשאל "יושב שעה ובוכה" (זוהר פנחס ריח ע"ב, ועוד). בניגוד לשירו של אבנר גדסי "הגברים בוכים בלילה", גיבורי הזוהר יודעים לבכות לא רק בלילה, אלא גם ביום. בשונה מן הסטריאוטיפ המאצ'ואיסטי של הגבר המערבי, הגבר היהודי אמור להיות רגיש.




[1] לא אכחד שאני חש את התחושה המטרידה שעונשה של רחל היה גדול מחטאה. בהמשך כותב הזוהר בהקשר הזה שעם צדיקים מדקדקים כחוט השערה (זוהר וישלח קעה ע"א). מתוך הקטע נראה שלא המוות עצמו נגרם בגלל הצער שציערה את אביה, אלא רק העתוי שלו. רחל פגעה באביה ולכן נפטרה בשעה שילדה את בנה בנימין, ולא זכתה לקשור אתו קשר.

Bookmark and Share