פרשת חיי שרה: אלוהי אברהם – אבינו שבשמים או האין סוף?

מסע חייו של אברהם אבינו מגיע לסיומו בפרשת חיי שרה. כבר בשמו של אברהם נרמזת ההבטחה שהבטיח לו הקב"ה כי הוא יהיה "אַב הֲמוֹן גּוֹיִם" (בראשית יז ה). ההבטחה אכן נתקיימה בו, ורוב בני האדם – יהודים, מוסלמים ונוצרים – רואים באברהם דמות אב, שואפים ללכת בדרכיו וקוראים לבניהם על שמו.

המאפיינים הבולטים המשתקפים בדמותו של אברהם הם היותו האדם הראשון שהאמין באל אחד, ויחסיו הקרובים עם אלוהים (אצל המוסלמים הוא זכה לכינוי 'אל חליל' – הידיד, החבר). גם ביהדות מייצג אברהם מורשת רוחנית יותר משהוא מייצג מורשת אתנית. על פי ההלכה, גר, אף שנולד לא יהודי, אומר בתפילתו "אשר נשבע ה' לאבותינו", והרמב"ם מנמק: "שנאמר לאברהם 'אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ' (בראשית יז ה), הרי הוא אב כל העולם כולו שנכנסין תחת כנפי שכינה" (הלכות ביכורים ד, ג). אברהם הוא אביהן של דתות המערב. בעקבותיו נמחתה עבודת האלילים בכל הצד המערבי של כדור הארץ והושרשה האמונה באל אחד.

בביקורי בהודו הבנתי עד כמה המציאות הזאת אינה מובנת מאליה. כשהגעתי לאשרם שיבננדה ברישקיש שאלתי את סגן נשיא האשרם, הסוואמי נירליפטננדה, אם אי פעם יוכל ההינדואיזם להתקיים בלי פסלים. הוא השיב לי בשלילה, ונימק שבלי הפסלים לא יגיע ההמון לקרבת אלוהים.

אף שהפער בין דתות המזרח לדתות המערב בשאלת היחס לעבודת הפסלים הוא גדול, ישנם מקורות יהודיים המצביעים על נקודות דמיון בין היהדות לבין תורות המזרח, ולא זו בלבד אלא שדווקא דתות המזרח, לפי מקורות אלו, יונקות ממורשתושל אברהם אבינו. המקורות הללו מתבססים על פסוק ו בפרק כה, שבומסופר שאברהם נתן מתנות לבני פילגשיו שעברו לגור ב'ארץ קדם' (במקרא 'קדם' פירושו מזרח). לדעת הזוהר (וירא ק ע"ב) המתנות היו בתחום החכמה, וכביטוי לכך מספר הזוהר על רבי אבא שמצא ספר חכמה של 'בני קדם' והבחין בקרבה בין הכתוב בו לבין דברי התורה. עם זאת, רבי אבא מזהיר מפני הספרים הללו משום שיש בהם אלמנטים אליליים, ואף חושש שהקוראים בספר יטעו אנשים ויסטו מעבודת אלוהים. להלן אבקש לברר כמה נקודות יסוד באשר לשוני ולדמיון בין תפיסת האלוהות ביהדות לבין תפיסת האלוהות בחלק מדתות המזרח.

הדלאי-לאמה ותפילת הגשם

 

דתות המערב מבוססות בעיקר על דואליזם, כלומר על הפרדה ברורה בין אלוהים לבין העולם. הבורא והבריאה מתקיימים כל אחד בפני עצמו, והקיום העצמי הנפרד של כל אחד מהם מאפשר דו-שיח. אלוהים בורא את העולם, מכוון אותו ופועל בתוכו, ואילו האדם מצדו מדבר אל האלוהים ומתפלל אליו, מתבונן בדרכיו ומנסה ללמוד ממנו ולהקשיב לקולו. אפשר לנהל עם אלוהים מערכת יחסים של ממש, עם רגשי אהבה, יראה וכעס. על פי השקפה זו אלוהים נתפס במושגים אנושיים, כמו אב, אהוב, אח.

דתות המזרח, לעומת זאת, הן לא-דואליסטיות. לשיטתן, אלוהים והעולם הם אחד, ואילו החוויה הדתית היא הכרת האחד שמאחד את הכול (האחד בהינדואיזם הוא הברמאן, 'התפשטות אין-סופית', ואילו בבודהיזם האחד הוא 'האַיִן', emptiness).

כדי להמחיש את ההבדל בין התפיסות אספר אנקדוטה ששמעתי מידידי הרב מנחם פרומן ז"ל. בביקורו הראשון בישראל השתתף הדלאי-לאמה בכנס בין-דתי ליד הכנרת. אותה שנה הייתה שנת בצורת, והרב פרומן, שהוזמן גם הוא לכנס, קרא למנהיגי הדתות להצטרף אליו לתפילה על הגשם. יחד עמדו רבנים, שייח'ים וכמרים, והתחננו לגשם. הדלאי-לאמה לחש לרב פרומן בעדינות שאין הוא מאמין 'בדברים כאלה'. כאשר הכול הוא אחד, אמר, אין מקום לפנייה כזו. רק כאשר אלוהים הוא ישות נבדלת אפשר לפנות אליו בתפילה ובבקשה.

ההבדל בין שתי התפיסות מכוון להבדל הבסיסי שבין 'להיות' ל'לעשות'. במציאות שבה הכול הוא אחד, ייעודו של האדם הוא לגלות זאת, משום שלעין בלתי מזוינת נראה שהעולם מורכב מאין-ספור פרטים שונים. אולם כאשר אלוהים נתפס כמי שנמצא מחוץ לעולם ופועל עליו, האתגר של האדם הוא בעשייה ובחתירה לתיקון המציאות.

 

שני רבדים של האלוהות

בשאלה זו עוסק הרב קוק בספרו שמונה קבצים (א, סה). לדבריו, תפיסת האלוהות היהודית בנויה משני רבדים: ברובד הגלוי של המציאות, אלוהים והעולם נפרדים ומתנהלת ביניהם מערכת יחסים, ואולם ברובד הפנימי של המציאות הכול הוא אחד, הכול אלוהות. המקורות של היהדות ה'נגלית' – תנ"ך, תלמוד והלכה – עוסקים בעיקר באלוהים הפרסונלי, ואילו המיסטיקה היהודית – הקבלה והחסידות – עוסקת בפנימיות התורה, בגילוי האלוהות במציאות במלואה.

כדי להבין את היחס המורכב בין אלוהים לבין העולם ניעזר במשל האהבה שבין איש לאישה. כדי שתתקיים אהבה בין בני זוג, לכל אחד מהם צריך להיות מקום שבו הוא נבדל בהוויתו ובאישיותו מן הזולת. מתוך המרחב שביניהם יכולים בני הזוג לצאת החוצה, להיפתח זה אל זו, לקיים מערכת יחסים ולאהוב. עם זאת, השאיפה היא להרגיש גם בתוך החלל הזה את המקום שבו השניים הופכים לאחד וחווים את המציאות יחד. הסיפור המפורסם על רבי אריה לוין שהלך עם אשתו לרופא ואמר לו ש"הרגל של אשתי כואבת לנו" ממחיש זאת היטב.

אפשר לומר שאהבה היא המתח הפורה שבין להיות שניים יחד לבין להיות אחד יחד. ברובד הנגלה, האיש והאישה הם שניים ומודעים לקיומו של הזולת, אך בפנים הם אחד – "עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי" (בראשית ב כג) כלשון אדם הראשון בגן עדן. כך הוא היחס שבין אלוהים לעולם.

מתח זה עולה מן האגדה על בריאת האדם. בתחילה נברא האדם כישות אחת בעלת שני צדדים – צד אחד זכר וצד אחר נקבה. במצב כזה לא הייתה מודעות לקיומו של הזולת, והחיבור ביניהם היה, בשפה קבלית, 'אחור באחור'. לאחר מכן הפריד אלוהים בין הצדדים והם היו לשניים, איש ואישה, ולבסוף הם התאחדו שוב – "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב כד). בקבלה מכונה החיבור הזה 'פנים בפנים': שניהם רואים זה את זו, אוהבים זה את זו.

אוֹם ושלום

 

'יוגה' פירושה אחדות ההוויה. בקרב מתרגלי היוגה נהוג לסיים את השיעור בהגיית 'אוֹם', להתפשטות האין-סוף ולאחדות ההוויה על פי המסורת ההודית. היה לי מורה יהודי שהיה מסיים כל שיעור יוגה ב'שלום'. בלי שהיה מודע לכך, הוא נגע ברעיון עמוק. הדמיון בין 'אוֹם' ל'שלום' אינו מקרי[1] והוא משקף את הדומה והשונה בין היהדות לבין תפיסות רוחניות שמקורן במזרח הרחוק.

ראשית, גם 'אום' וגם 'שלום' מתייחסות לאל: כאמור, 'אום' בהודית פירושה אין-סוף, ולדעת הזוהר (וירא קח ע"ב) הוא גם אחד משמותיו של הקב"ה, וגם 'שלום', על פי המדרש, הוא משמותיו של הקב"ה (ויקרא רבה פרשה ט, ט).

נקודת דמיון נוספת היא השימוש בשתי המילים לשם סיכום וסיום – 'אוֹם' משמשת לחתימת טקסים ויצירות ספרותיות מקודשות, כמו האופנישדות (חלק מכתבי קודש של ההינדואיזם). גם המילה 'שלום' חותמת תפילות רבות – ברכת המזון ("ה' יברך את עמו בשלום"), תפילת עמידה ("המברך את עמו ישראל בשלום"), קדיש ("עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל") וברכת כוהנים ("וישם לך שלום"). בספרות התלמודית חותם השלום את המשנה ומסכתות רבות של התלמוד.

גם 'אום' וגם 'שלום' הוראתן אחדות והרמוניה. במרכזו של ספר יצירה, אחד מספרי הקבלה הקדומים ביותר, עומדת האמונה שלשפה יש כוח לא רק לתאר את המציאות אלא אף לפעול עליה, לעצבה וליצור בתוכה. ביסוד השפה ישנן שלוש אותיות המכונות 'אִמוֹת' – אל"ף, מ"ם ושי"ן. כל אחת מן האותיות הללו מסמלת אחד מיסודות ההוויה: מ"ם כנגד המים, שי"ן כנגד האש ואל"ף כנגד האוויר (ספר יצירה ג, ד). שלושת היסודות האלה משקפים את הדיאלקטיקה שבין האש ובין המים, ואת האוויר שמסמל את האיזון ביניהם (ספר יצירה ב, א).

ספר יצירה אף מתאר את הצלילים של האותיות הללו: "שלש אמות אמ"ש, מ"ם דוממת שי"ן שורקת אל"ף אויר רוח מכריע בינתים" (שם). הראב"ד בפירושו לספר יצירה מגלה לנו סוד: "מ"ם דוממת – פירוש קול דממה דקה". המונח 'קול דממה דקה' מתייחס למה ששומע אליהו בהתגלותו של הקב"ה אליו בהר האלוהים, הר חורב, כשנמלט מפני רודפיו (מלכים א' פרק יט). קולה של הדממה באות מ"ם דומה במיוחד לצליל הדומם 'אום', שנחשב למשקף את האחדות הרוחנית של ההוויה.[2] כפי שראינו לעיל בספר יצירה, המ"ם הדוממת מסמלת את המים. גם בתרבות המזרח אנו מוצאים קשר הדוק בין האוֹם לבין המים. ביטוי מוכר לכך הוא התמונה בסוף ספרו של הרמן הסה, סידהארתא (המגולל מעין גרסה של תולדות הבודהא), כאשר הנזירים החיים על יד הנהר זוכים לשמוע את קולו – 'אוֹם'.

מזרח מים, מערב אש

 

המים והאש מייצגים את תרבות המזרח והמערב. המים מסמלים את הרוגע. בספר הבסיסי של הטאו, דאו דה צ'ינג, המים מושווים לטאו עצמו (האין-סוף שאי אפשר להגדירו ואשר מוליד את ההוויה ומקיימה), והספר מהלל את המים ואת תכונתם – אין רך וגמיש כמותם אך יש בהם הכוח לגבור על הנוקשה ולהמס אותו. הטאו אף דוגל בפסיביות ביחס למציאות, באי-פעולה (ווּ-וֵי). גם ברבות מן התפיסות המזרחיות האחרות מושגת ההארה באמצעות קבלת המציאות ו'זרימה' לתוכה, תהליך שמתרחש בעיקר בתודעת האדם ולא נגזר ממעשיו. מהמים נשמע קולו של ה'אוֹם'.

את האש, לעומת זאת, ניתן להציג כיסודו של העולם המערבי. לוח השנה במערב נקבע על פי השמש, והיום הקדוש בעולם הנוצרי הוא Sunday, יום השמש. על פי המיתוס היווני, שהוא מבחינות רבות המיתוס המכונן של המערב עד ימינו, ראשיתה של הציוויליזציה – האפשרות ליצירה והתקדמות – בפרומתאוס, שגנב את האש מהאלים ונתנה לבני האדם. האש היא סמל לכוח האקטיבי הפועל המציאות. הדינמיות, הרצון לפעול בעולם ולשנותו והרצון להתקדמות – אלו היסודות שתרבות המערב מושתתת עליהם.

שלום – חיבור בין אש למים

 

במילה שלום יש את הצליל 'אוֹם' ונוסף עליו ש"ין. רבי נחמן מברסלב, בעקבות הזוהר הקדוש, מדמה את השלום לחיבור בין אש למים:

ומה הוא השלום? שמחבר תרי הפכים, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה (זוהר ויקרא יב ע"ב) בפסוק: "עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו" (איוב כה ב), כי זה המלאך מאש, וזה ממים, שהם תרי הפכים, כי המים מכבה אש, והקב"ה עושה שלום ביניהם ומחברם יחד. (ליקוטי מוהר"ן, תורה פ)

ברקע דרשת הזוהר נמצא השורש המשותף של המילים 'שלום' ו'שלם'. המציאות מורכבת ורבת פנים והשלום הוא השלם שמכיל את הכול, גם את הפרטים שנראים הפוכים וסותרים. ואכן, מספר יצירה עולה שהשורש של"ם עצמו מכיל את ההפכים – מ"ם של המים ושי"ן של האש.

היהודים, כידוע, הם 'שֵׁמים', מצאצאיו של שם. ההכלה של יסודות האש והמים במסורת היהודית מעניקה משמעות חדשה לכינוי הזה, שאף מסבירה, כך נדמה, את גילויי האנטישמיות הרבים שחווה עם ישראל לאורך הדורות. יש שתוקפים אותנו על שום יסוד המים שבנו, יש שתוקפים אותנו על שום האש שבנו, ויש שתוקפים אותנו על שום התעוזה לחבר ביניהם.

עיר של חברות

 

פרשת השבוע מעוררת לא רק את שאלת היחס לעמים מרוחקים אלא גם את שאלת היחס לעמים הקרובים אלינו. בפרשה מתואר תהליך קניין מערת המכפלה בחברון וקבורתה של שרה במערה. מדי שנה בשנה בפרשת חיי שרה מתכנסים רבבות יהודים במערת המכפלה בחברון כדי להתפלל ולפקוד את קברי האבות. המקום הקדוש הפך לסלע מחלוקת בסכסוך היהודי-ערבי. בין הזוועות הרבות שנעשו בחברון בולט הטבח של שנת 1929, שבו רצחו ערביי העיר את שכניהם היהודים והביאו לקיצו של היישוב היהודי בחברון, ומן הצד האחר נחרתו בלב רבים זוועות הטבח במערת המכפלה בשנת 1994, שבו טבח יהודי בעשרות מוסלמים מאמינים בשעה שהתפללו במערה.

בשיח הפנים הישראלי הפכה שאלת הזכות על העיר חברון לנפיצה. בפרשה שלנו מתברר שיש אפשרות אחרת. למרות המתח בין שני בני אברהם, יצחק וישמעאל, שניהם הגיעו למערת המכפלה כשמת אברהם אבינו ואף קברו אותו יחד: "וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו. וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֶל שְׂדֵה עֶפְרֹן בֶּן צֹחַר הַחִתִּי אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא" (בראשית כה ח-ט).

הפסוק בוחר במילים "וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו" כדי לתאר את מותו של אברהם, ונראה שבכך רומז על רגע של פיוס במשפחתו של אברהם. עוד טורח הפסוק לציין שיצחק וישמעאל הם בניו של אברהם. עובדה זו פשוטה וידועה, אך אפשר שהמקרא חוזר עליה כדי להזכיר שאין כאן עובדה ביוגרפית בלבד אלא קשר מהותי. השייכות שלי לקברי אבותיי אינה צריכה לשלול בהכרח את שייכותו של הזולת, שאבותיי הם גם אבותיו. כבוד גדול הוא לאברהם כשכל בניו באים לפקוד את קברו ומתפללים לאלוהיו, אלוהי אברהם.

ברוח זו נהג לפעול ידידי הרב מנחם פרומן ז"ל, כשארגן תפילות משותפות ליהודים ולמוסלמים במערת המכפלה. חברון, כך היה הרב פרומן אומר, נקראת בערבית אל-ח'ליל, כלומר 'החבר', ואף יש מדרש שהשם חברון הוא מלשון חבר. יהי רצון שתשוב חברון להיות עיר של חברות, ושמורשת העבר תקרב ותשרה שלום בינינו לבין שכנינו.




[1] כפי שמחדד התעתיק האנגלי – Om ו- – Shalom אין זה דמיון פונטי בלבד: המילה האחת כלולה ברעותה. יש שציינו שקיים גם דמיון חזותי בין סמל ה'אום' לבין המילה 'שלום'. הסמל אום נראה כצירוף האותיות שי"ן ומ"ם כשמעליהן ו"ו.

[2] בפירושו לספר יצירה מציין הרב אריה קפלן כי "הדמיון שבין זה ['דוממת'] ל'אוֹם' הוא בוודאי יותר מצירוף מקרים" (אריה קפלן, ספר יצירה: עם פירוש וביאור, תל אביב תשע"א, עמ' 97).

Bookmark and Share