פרשת לך לך: לך לעצמך

מרבותיי למדתי שארבע הפרשיות הראשונות של ספר בראשית מצביעות על הדרך להגיע להארה רוחנית. תחילה, ב'בראשית', על האדם להגיע למצב 'נח', מצב של רוגע ושלווה, ומתוך כך הוא יוכל להמשיך ל'לך לך'. כפילות המילים מלמדת שהמסע שנדרש האדם לעשות הוא המסע אל עצמו, ומתוך התהליך הזה יזכה להגיע ל"וירא אליו ה'", להארה. בעיוננו בפרשת השבוע 'לך לך' נתבונן על שלב ההליכה בדרך.

המסע אל עצמי

 

בתחילת הפרשה אלוהים קורא לאברהם ללכת: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ" (בראשית יב א). הזוהר דורש שכפילות הלשון היא למעשה דרישה מהאדם לצאת למסע אל עצמו: "לך לך לעצמך... לדעת ולתקן עצמך" (לך לך עז ע"ב – עח ע"א, תרגום). בקטע מופלא באורות הקודש מלמד הרב קוק שכאשר יגיע האדם לעצמו הוא יגלה את האלוהים:

"ואֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה" (יחזקאל א א), האני הפנימי העצמי... חטאנו עם אבותינו, חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת 'איכה', מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו... וכה הולך העולם וצולל באבדן האני של כל אחד... "רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ ה'" (איכה ד כ)... איננו מבחוץ לנו, רוח אפינו הוא, את ד' אלהינו... נבקש... את האני שלנו נבקש, את עצמנו נבקש ונמצא... אני ה'. (אורות הקודש, ג עמ' קמ–קמא)

בהצהרתו הביוגרפית של יחזקאל "וַאֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה" מזהה הרב קוק אמירה קיומית. ה'אני', הזהות האמיתית שלי, נמצא בגולה, מחוץ לעצמי. זהו חטאו הבסיסי של האדם: הניכור מעצמו. החברה שלנו שופעת ניכור בין אדם לזולתו, אך הניכור הראשוני, לדעת הרב קוק, הוא הניכור שבין האדם לעצמו, וכתוצאה ממנו אין האדם מסוגל להשיב לשאלת האלוהים 'איכה?'. מכאן מגיע הרב קוק לאמירה נועזת ומדהימה – כאשר נבקש את 'האני' העצמי ונמצא אותו, את עצמנו, נגלה ש'אני ה'', נגלה שאלוהים שוכן בתוכנו. כאשר אני נאמן לעצמי אני מגלה שהמציאות שמעבר, הקודש, מקור החיים – כל אלה מתגלים בי. אלוהים קיים בתוכי ואני קיים בתוכו.[1]

המורה הרוחני אקהרט טולי (מחבר הספר כוחו של הרגע הזה) מספר על הארה שהגיע אליה מתוך התסכול המתבטא במשפט "אני לא מסתדר עם עצמי". לפתע הבין טולי שיש 'אני' ו'עצמי' והם אינם רק ביטוי של השפה אלא שני רבדים באדם המתנגשים זה עם זה. לטענתו, אחד מהשניים הוא הזהות האמתית והשני הוא זהות שממנה האדם רוצה להשתחרר.

הרב קוק מציג תפיסה דומה אך מנקודת מבט דתית, כאשר הוא רואה בזהות האותנטית הפנימית את האלוהות. הרב קוק מושפע מסיפור בריאת האדם בספר בראשית, שם מסופר כי האדם נברא 'בצלם אלוהים' (בראשית א כו–כז),[2] ומזהה בין 'האני הפנימי' של האדם ובין הזהות האלוהית. תשוקתו של הרב קוק לגילוי האני הפנימי המזוהה עם האלוהות היא גם משאלת הלב העיקרית של האופנישדות, כתבי הקודש ההינדיים. על פי האופנישדות, ייעודו של האדם הוא להכיר כי 'אטמן', האני הפנימי, ו'בראהמן', האין-הסוף – חד הם.

נקודת הדמיון הזו מחדדת דווקא את השוני בין היהדות לבין הדתות שצמחו מהאופנישדות. הפער נעוץ, בעיניי, בתפיסת משמעות נוכחותו של האדם בעולם המוחשי. מהאופנישדות עולה כי האדם מסוגל להשתחרר מכוח החומר – שאינו אלא אשליה ('מאיה') – על ידי המודעות העצמית. מי שאינו מצליח 'להשתחרר' מאשליית ה'מאיה' חוזר בגלגול אחר אל המציאות כדי לנסות את מזלו פעם נוספת. האדם בא לעולם על מנת להשתחרר ממנו. היהדות, לעומת זאת, רואה את ירידת הנשמה לעולם כשליחות. על האנושות מוטלת אחריות כבדה לתקן את המציאות ולשפר אותה. שלוש פעמים ביום מבטיח היהודי בתפילתו לנסות ולתקן עולם במלכות שדי. הדברים עולים בדרשה נוספת של הזוהר (לך לך עז ע"ב) המבין את המילים 'לך לך' כקריאה של הקב"ה אל הנשמה. הנשמה, ממרום מושבה, נדרשת לעזוב את מקומה הטבעי ולרדת אל המציאות הארצית. הקב"ה מוסר לנשמה את היכולות לקיים את שליחותה המוגדרת – לעבוד, לשמור ולתקן. עם השליחות מבטיח אלוהים לנשמה ברכה. והנה, הפסוק אחרי הציווי 'לך לך' הוא "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה" (בראשית יב ב).

שני הפירושים של 'לך לך' שבים ומעמידים אותנו מול שאלת היחס בין 'להיות' לבין 'לעשות', בין התנועה פנימה לתנועה החוצה. נראה לי שהפתרון לשאלה הזו נובע מן ההכרה שעשייה מביאה לידי הוויה ולידי מפגש עם המציאות. הנתינה היא לעולם דו-צדדית, אף שלכאורה היה אפשר לחשוב שהיא רק כלפי חוץ. בפרפראזה על האמירה ש"האדם הוא מה שהוא לובש", ניתן לומר שהאדם הוא מה שהוא עושה. האדם מגלה את עצמו ומתקן את עצמו דרך המפגש עם החיים והמציאות ולא על ידי התנתקות מהם. הוא מגלה את עצמו דרך עמלו היום-יומי לפרנס את משפחתו, דרך גידול ילדיו ומעשיו הטובים ומאמציו לכונן חברה מתוקנת. ניכר לעין שלא תמיד מביאה העשייה לידי מודעות פנימית. טיבה של עשייה שהיא מסיטה את מבטו של האדם אל העולם שבחוץ, עולם המעשה. על מנת להסיק מסקנות מן הפעולה המעשית ולהפנימן בעולם הנפש, נדרש האדם לכוון למודעות עצמית. ידידי ארז ניר הסביר פעם שבגן עדן נטועים 'עץ הדעת' ו'עץ החיים' – היהדות מאמינה שהמצב השלם הוא חיבורו של עץ הדעת, דהיינו המודעות, עם עץ החיים.

 

כשאברהם פגש את בראמה

 

בביקורי הקודם בהודו נסעתי לעיר הרווידוור שבצפון המדינה, שם שוכן האשרם של אנאנדמוי-מה, מהגורואים הגדולים של המאה הקודמת. נשיא האשרם באותה תקופה היה ויג'יאנאנדה, גורו מבוגר בן 92. ויג'יאנאנדה לא היה שמו המקורי, הוא נולד בשם אברהם יעקב ווינטרופ, בנו של רב שחי בדרום צרפת. כאברהם המקראי עמד גם אברהם-ויג'יאנאנדה לפני צומת הדרכים של 'לך לך'. לפני שהגיע להודו תכנן ויג'יאנאנדה לעלות לישראל. בזמן מלחמת העצמאות הוא ניסה להתנדב לארגון 'ההגנה' אולם נדחה (התברר שאחד מחברי משפחתו היה אחראי לגיוס בצרפת וחשש לשאת באחריות לסכנה). אף שאברהם הצעיר גדל בבית דתי, הוא היה אתיאיסט. יום אחד הוא נתקל בספר על פילוסופיה הודית שתיאר את היכולת "לגלות את אלוהים בתוך עצמך". הרעיון שבה את לבו והוא החליט לנסוע להודו וללמוד עליו. הוא הגיע לאשרם של אנאנדמוי-מה, ואף שבדרך כלל לא קיבלו באשרם תלמידים מן המערב, המורה חשה כי לפניה אדם מיוחד, ועוד לפני שביקש קבעה אתו פגישה וצירפה אותו לשורות תלמידיה. ברבות הימים היא אף הסמיכה אותו לממשיכה. בחמישים וחמש השנים האחרונות חי ויג'יאנאנדה באשרם, ולא יצא מהודו. שתי האפשרויות היו לפניו בתחילת מסעו, והן מתאימות לשתי הפרשנויות של הזוהר: 'לך לך' כפשוטו, לארץ ישראל, להילחם עבור עמך, או 'לך לך' במשמעות של חיפוש של עולמך הפנימי.

נכנסתי לחדרו הצנוע. בארון הספרים הבחנתי בכמה ספרים יהודיים – תנ"ך, תניא, שפת אמת, סיפורי חסידים של שמחה רז וביוגרפיה של אריאל שרון. ויג'ינאנדה מרגיש שמעולם לא עזב את היהדות, והפילוסופיה ההודית של הוידנטה שנמשך אליה אינה עומדת עמה בסתירה. אחת מתלמידותיו סיפרה לי שפעם נשאל אם נכון הדבר שהוא היה פעם יהודי. ויג'יאנאנדה הזדקף בגאווה ואמר "אני יהודי!". אף שמעולם לא ביקר בישראל, הוא חש חיבור עמוק למתרחש בארץ. הוא היה מנוי על הג'רוזלם פוסט, וכמה מתלמידיו שגרים בישראל מתקשרים לעדכן אותו מדי פעם בנעשה בארץ. הוא שר לי בהתרגשות את 'ירושלים של זהב' של נעמי שמר. שאלתי אותו אם יוכל להשיא לי עצה מניסיונו לחיפוש הרוחני, וויג'יאנאנדה השיב: "יש הרבה שבילים לפסגת ההר, אבל מי שעובר משביל לשביל באמצע הדרך לעולם לא יגיע למעלה. על האדם לדבוק לחלוטין בדרך אחת על פי המסורת שלו". להתעניינות בדרכים רבות ומגוונות יש ערך – כך אפשר לראות את הטוב בזולת ומתוך כך לכבד אותו. הכרת מגוון הדרכים עשויה גם לסייע למחפש בדרכו שלו, אך בד בבד חייבת להיות לו דרך אחת שבה הוא דבק. אם לא יעשה כן, המידע הרב לעולם יישאר חכמה מועטה.

אחרי הפגישה הרהרתי בעצה שהשיא לי ויג'יאנאנדה. קשה לומר על מי שנשאר חמישים וחמש שנים באשרם כי הוא איננו דבק בדרך אחת. אך מה בדבר ההצהרה שדרך זו צריכה להיות "על פי המסורת שלך"? האם בכך הביע צער על הדרך שבה לא בחר? ואולי, אילו ידע מוקדם יותר שאותן תפיסות רוחניות שהביאו אותו בזמנו להודו נמצאות גם ביהדות, היה בוחר אחרת? לפתע אני מדמיין את מה שיכול היה להיות: האדמו"ר אברהם יעקב, מוקף נכדים ותלמידים, שאור תורתו מנחה רבבות בעם ישראל. אני מתעצב – הן על הזקן שמהר מאוד התאהבתי בו, והן על עם ישראל שלא זכה להתעשר מאדם שניחן בנשמה גדולה. אני חש שעליי לחזור אליו, לשוחח עמו עוד פעם. בביקורי השני נתקעה המונית בפקק ונותרו לי דקות ספורות עד לרכבת לניו דלהי. ברגע הפרידה הבטנו זה בזה, ושנינו הבנו שזו פגישתנו האחרונה. אני עומד לצאת וויג'יאנאנדה מבקש ממני: "כשתגיע לכותל תתפלל עלי". בחול המועד סוכות עליתי לירושלים, וכשהגעתי לכותל המערבי קיימתי את בקשתו של אברהם יעקב והתפללתי עליו.

ארבע שנים לאחר מכן הוא הלך לעולמו, ובניגוד למקובל בהודו – ובמיוחד בקרב אנשי קודש – הוא ביקש שגופתו לא תישרף אלא תיקבר באדמה. אנשי האשרם החליטו לכבד את בקשתו החריגה, שנבעה, ללא ספק, מרצונו להיקבר על פי המסורת היהודית. בעקבות כך הועברה גופתו לקבורה בצרפת בנוכחות משפחתו היהודית שאף אמרה 'קדיש' על קברו.




[1] רמז לרעיון של הרב קוק מצאתי בתהלים (כז ח): "לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי אֶת פָּנֶיךָ ה' אֲבַקֵּשׁ". הפסוק פותח בקריאה של לב האדם לחפש את פניו ("אָמַר לִבִּי: 'בַקְּשׁוּ פָנָי'"), ולבסוף האדם מגלה שהחיפוש אחר פני לבו אינו אלא החיפוש אחרי פני ה' ("אֶת פָּנֶיךָ ה' אֲבַקֵּשׁ").

[2] את ספרו לנבוכי הדור פותח הרב קוק באמירה: "שהאדם נברא בצלם אלוהים זה הוא יסוד התורה".

Bookmark and Share