פרשת מסעי: דמו של כהן הגדול

רצח הוא ללא ספק התגלמות הרוע האולטימטיבי. רצח בדם קר ורצח מחמת רשלנות מעוררים אצלנו רגשות זעם עמוקים, ואנו מצפים שהצדק ייעשה והרוצח יבוא על עונשו. אך כאשר מדובר באדם שהרג אדם בשוגג, לעתים מתחלף הכעס כלפי הרוצח באמפתיה על כך שחייו לעולם לא יחזרו להיות כפי שהיו. האמפתיה נובעת לא מעט מהתחושה שגם לנו זה עלול היה לקרות, שבלי להתכוון אנו עלולים חלילה לפגוע באדם אחר. פרשת מסעי עוסקת ביחס של התורה לאדם שהרג בשוגג, ופותחת צוהר לחשיבה על האחריות שלנו למעשינו, גם כאשר הם לא נעשו בזדון.

היחס לרוצח בשוגג הוא מורכב, שכן אם נשפוט אותו על פי מניעיו – אין כאן כל כוונה להרע, ואין להגדירו כאיש רע. מאידך גיסא, תוצאות מעשיו מזעזעות: הוא שפך דם נקי ובשל כך גם התורה מכנה אותו 'רוצח'. יש אמת בכל אחת מנקודות המבט האלה, ואין בכוחה של אמת אחת לסתור את האמת השנייה.

ערי המקלט נועדו להתמודד עם שני פניו של הרוצח בשוגג. מטרתן בראש ובראשונה להגן על הרוצח מנקמת גואל הדם, קרובי משפחתו של הנרצח (במדבר לה יא–יב). אולם מתברר שיש מטרה נוספת לערי המקלט. הרוצח בשוגג חייב להישאר בעיר המקלט עד מותו של הכהן הגדול (פסוק כה), ואם הוא בורח קודם לכן מותר לגואל הדם להרוג אותו (כו–כז). כמו כן נאסר על הרוצח להמיר את שהייתו בעיר מקלט בתשלום כספי: "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן" (במדבר לה לב).

מהי מטרתן הנוספת של ערי המקלט? לכאורה התשובה פשוטה: זהו עונש שנועד להשיג כפרה, על פי העיקרון "גלות מכפרת על הכל" (סנהדרין לז ע"א). אולם העניין מורכב יותר. בפסוק הבא נאמר: "וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ". אין בהגליה לערי מקלט כדי לכפר על הרצח, שכן רק דם מכפר על דם. כדי להסיר את הכתם ולהיטהר ממעשה נורא כל כך, יש צורך במשהו בעל עצמה מקבילה, במטבע דומה, סוג של מידה כנגד מידה. גם מבחינה נפשית, הרוצח בשגגה יודע שכדי לחזור לחברה, משהו עצמתי צריך לקרות. כפי שנראה בהמשך, הגלות אינה תחליף לתהליכים הפנימיים של תשובה ועשייה חיובית, אלא תנאי נוסף להם.

במקרה של רוצח במזיד, דמו של הרוצח מכפר על הדם ששפך, שהרי התורה גוזרת עליו עונש מוות. אולם אם רק דם מכפר על דם, כיצד יתכפר עוונו של הרוצח בשגגה? הרי אנחנו לא רוצים במותו, אדרבה, אנו מגנים עליו כדי לשמור על חייו! נראה שהתשובה לכך נעוצה בפרק הזמן שנגזר עליו לשהות בגלות – עד מות הכהן הגדול. דמו של כהן גדול מכפר על הדם ששפך. יסוד זה, שדם של אדם אחד יכול לכפר על חטאו של הזולת, אינו מובן כל צרכו ודורש הסבר.

בשירו של מוטי המר 'רקמה אנושית אחת' שרה חוה אלברשטיין: "כשאמות, משהו ממני, משהו ממני ימות בך, ימות בך... כי כולנו, כן כולנו, כולנו רקמה אנושית אחת חיה. ואם אחד מאתנו הולך מעמנו, משהו מת בנו". כאשר חייו של אדם קשורים לחייו של הזולת, כשהוא שמח בשמחתו וכואב את כאבו, ההזדהות שהוא חווה עם הזולת גורמת לכך שבמותו, משהו בו ימות גם כן. מהותו של הכהן הגדול היא קרבה והזדהות עם האחר. הכהן מייצג את כלל הציבור לפני ה', בראש ובראשונה בתהליך הכפרה של יום הכיפורים. כדי שהתהליך יהיה משמעותי, נראה שההזדהות צריכה להיות דו-כיוונית – כשם שעל הכהן הגדול להזדהות עם הציבור ולייצג אותו, כך הציבור, מצדו, צריך להרגיש קשר עמוק כלפיו. כך הייתה מערכת היחסים בין העם לבין הכהן הגדול הראשון, אהרן. התורה מספרת על הבכי הממושך של "כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל" עם הידיעה על מותו (במדבר כ כט).

אם כפרתו של הרוצח בשוגג תושג רק על ידי מותו של הכהן הגדול, מדוע עליו להישאר בינתיים בעיר המקלט?

כדי להסביר זאת נערוך השוואה לתהליך התשובה של יום הכיפורים. ביום הכיפורים מייצג הכהן הגדול את הציבור ומכפר בעבורו על עוונותיו, אך העם צריך להשתתף בתהליך הכפרה. השותפות של הציבור היא בשני מישורים – בגוף ובנפש, כאשר האחד משפיע על האחר. הציבור מתענה ביום הכיפורים, אך הצום חייב להיות מלווה בתהליך פנימי של תשובה (משנה יומא א, ח–ט).

 

הכפרה במותו של כהן גדול על חטאו של הרוצח בשוגג מקבילה לכפרה שעושה הכהן עבור העם ביום הכיפורים. אולם כמו ביום הכיפורים, גם כאן חייב האדם לקחת חלק בתהליך. השותפות שלו היא בעצם היציאה לגלות, וכמו ביום הכיפורים, התהליך חייב להיות מלווה בחשבון נפש עמוק.

Bookmark and Share