פרשת מטות: חניכה רוחנית במדבר

בפרשת מטות יוצאים בני ישראל מהמדבר. כשהמסע מגיע לגבולותיה של ארץ ישראל, נחלת שבטי ראובן וגד, מסתיים פרק החניכה של עם ישראל. רבות דובר על חטאי העם בתקופת הנדודים, אולם תקופת המדבר בתולדות עם ישראל הצמיחה גם בגרות רוחנית. ניתן להבין זאת בנקל אם נתבונן במסעות רוחניים של אנשים בני זמננו, שעוברים דרך מקומות ואתרים המיועדים לצמיחה רוחנית. כזה הוא סיפורו של הרב דוד זלר.

בספרו האוטוביוגרפי של הרב זלר, מסע בשביל הלב, הוא מספר באריכות על חייו כסאדהו, נזיר הודי שחי בלא רכוש. התובנות שזלר הנזיר-ההודי מגיע אליהן משמעותיות לחייו ולקשר בינו לבין אלוהיו. התהליכים שהוא עבר בהודו קירבו אותו ליהדותו, והוא הפך בסופו של דבר לרב בישראל. זלר מציין שהוא יצא למרחקים רק כדי לגלות ש"האוצר טמון בבית שלי" (עמ' 188). להלן נעיין בכמה מסיפוריו.

 

משמעות המזון

זלר מתאר מבחן שעבר כסאדהו:

למדתי לבטוח באל שיספק את צרכיי תמיד... יום אחד, בתקופה שבה עבדתי על הפנמת הגישה הזו, אכלתי במקדש שבו נתנו לנו, הסאדהו, ארוחה, והנחתי כמה צ'אפאטי עודפים בתיק שלי, "על כל מקרה". בהמשך היום הוזמנו לסעודה מיוחדת במסגרת פולחן דתי, שבה הייתה כמות גדולה של מזון טעים ומובחר, הרבה יותר מכפי שיכולתי לאכול. לא היה כל צורך לאגור מזון בבוקר. היה צריך רק לבטוח בהשגחה האלוהית.[1]

את התובנה הזאת למדו ישראל במדבר בכל יום מחדש: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא" (שמות טז ד). הקב"ה מצווה את בני ישראל לאסוף בכל יום רק את מה שנחוץ להם לאותו יום. התורה מספרת על אלו שלא עמדו במבחן וניסו לאגור מזון, שמלבד הקצף שקצף עליהם משה התמלא האוכל שאגרו תולעים ולא היה ראוי למאכל (שם פסוק כ). מהו אפוא טעמו של הניסיון? בפסוק כאן נאמר שבכך נבחן העם אם יקשיב לדבר ה'. ואולם בסוף הדרך, בתום ארבעים שנה של ירידת המן, מתברר שיש משמעות נוספת לניסיון של המן: "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם" (דברים ח ג).

זלר מספר על חוויה נוספת הקשורה במזון:

בפעם אחרת, שלח אותי שרי פאד (המורה הרוחני שלי) לשיעור יוצא דופן שלימדני להתנתק מן התלות במזון. הוא ראה אותי מביט בשקיקה על עגלה חולפת שהייתה טעונה בגושי סוכר חום ענקיים, בגודל כדורגל, אשר נקראו 'גוּר'. 'אה', אמר, 'אתם רוצים קצת גור? אשלח אתכם למקום שבו מכינים אותו, ושם תוכלו לאכול כמה שתרצו!' בסופו של דבר הרגשתי בחילה בבטני, גדוש במנת יתר של סוכר בכל צורה שהוא יכול להופיע בה. איבדתי דברים רבים במהלך השבועות ששהיתי בוורינדוואן. באותו יום איבדתי את תאבוני לגוּר – סוכר חום.[2]

גם זו חוויה שחוו ישראל במדבר. בהמשך המסע מתאווים בני ישראל לבשר. דבריו של זלר יכולים להאיר על המשמעות של התגובה לבקשתם: אלוהים מחליט לספק להם את תאוותם, "עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם" (במדבר יא כ).

 

מי מכוון את הדרך

זלר מספר על ערב אחד שסימן נקודת מפנה ביחסו לחיים:

פעם אחת, בשעת לילה מאוחרת, הודיע שרי פאד לכמה מאתנו שעלינו לצאת מיד... שרי פאד החל לצעוד. היה חשוך כל-כך עד שבקושי יכולתי לראות צעד אחד לפניי. הליכה ללא נעליים בשעות היום היא קשה מאוד. אבל בלילה? תשכחו מזה! זה היה בלתי אפשרי. עשיתי כל שביכולתי לחדור במבטי את האפלה, וצמצמתי את עיניי כדי שאוכל להבחין בסלעים חדים או בקוצים. מדי פעם הבחנתי בסלע או בקוץ – או לפחות במשהו שדמה להם – ומדלג מעליו, ואז הייתי דורך על מכשול אמיתי, וזה כאב מאוד. או שהייתי מבחין בצורתו העגולה והכהה של 'מוקש' מגללי פרה. דילגתי מעל מהשהתברר כצל בלבד, ודרכתי על המוקש האמיתי! אם לא היה די בכך, כל המתח והפחד שלי התנקזו אל תוך קרסוליי, שהחלו להתנפח מן המאמץ. צעדיי נעשו כבדים יותר ורגליי פגעו בקרקע חזק יותר. לא יכולתי להחזיק מעמד עוד זמן רב. זה היה הלילה שבו למדתי להתפלל, 'בבקשה, אלי, עזור לי! אני לא יכול לראות היכן אני צועד. עשה שהוא (שרי פאד) יעצור למשך הלילה!'. כאילו כמענה מלמעלה, הבזיקה בי פתאום ההכרה שזה לא היה שונה כלל מהליכה בשבילי החיים במה שנדמה כאור יום בהיר. אני חושב שאני רואה דבר-מה מתקרב, ונוקט צעדים כלשהם כדי להימנע מלהיתקל בו, ואז כמעט תמיד אני מתנגש חזיתית בעצם הדבר שממנו התאמצתי כל-כך להתרחק. אין לי שליטה על המאורעות המתחוללים בחיי או בחירה בהם יותר משיש לי שליטה על תוצאות הצעד הבא שלי בחשכה... הבנתי שעליי להשתחרר מן השאיפה לשלוט בחיי, לצפות אותם ולכוונם, ואפילו מן השאיפה לשלוט בצעד הבא שלי בחשכה. היה עליי להפקיד את המושכות בידי אלוהים... אז במקום להסתכל למטה, הבטתי לפנים או למעלה. הקרסוליים שלי נרגעו וצעדיי הוקלו. הנחתי לרגליי לבצע את ההליכה, הפעם בקצב איטי יותר, טבעי יותר וזורם יותר.[3]

הסיפור הזה מדהים בישירותו ובכנותו, ומרמז על אחרית מסעו של דוד זלר, שעתיד להגיע לכל מיני מקומות שלא חלם להגיע אליהם.

ביחס למסעות במדבר נאמר "עַל פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה' יַחֲנוּ" (במדבר ט יח). מהתובנה של זלר נוכל לראות בפסוק זה יסוד רוחני מכונן. כמו שהמן מלמד את ישראל "כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם", המסעות מלמדים שהתנועה של האדם, התקדמות ועצירה כאחד, הם "עַל פִּי ה'".

סיפורי המדבר מאירים לנו את ייחודם של החיים במדבר עבור עם ישראל המחפש אחר זהותו, ערב הכניסה לארץ. איננו חיים היום בצל כנפי השכינה במדבר, ואף לאשרמים בהודו לא נגיע, אולם הסיפורים הללו שבהם אנו הוגים, עוסקים ולומדים, מכוונים אותנו להפנים את המסקנות והתובנות וקוראים לנו שלא לשקוט על השמרים, ולנסות וליישם את הדיוק הרוחני הזה בחיים שלנו.




[1] דוד זלר, מסע בשביל הלב, אפרת תשס"ח, עמ' 103.

[2] שם, 104-103.

 

[3] שם, 108-107.

Bookmark and Share