פרשת בלק: עם לבדד ישכון

 

"הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כג ט).

המילים הללו של בלעם מכוננות אצל רבים אמירה יסודית בכל הקשור ליחסים בין ישראל לכלל האנושות. במבט ראשון נראה שבין ישראל לשאר העמים שוררים יחסי ניכור והיבדלות, כאילו הבידוד של ישראל בזירה הבינלאומית – ואולי גם האנטישמיות בכללותה – הם גזרת גורל. אכן, מצוות התורה יוצרות בידול מסוים. הקפדה על כשרות ושבת מקשה על האכילה והבילוי עם מי שאינו יהודי ויוצרת תחושה של ריחוק ממנו. הדבר בא לידי ביטוי אפילו בעברית המדוברת: העולם שלנו נחלק לשניים – 'ישראל' ו'חוץ-לארץ', כאשר ל'חוץ-לארץ' יש קונוטציה שלילית. מי שמהגר לישראל נקרא 'עולה', ואילו המהגר ממנה נקרא 'יורד'.

התבוננות בתולדות עם ישראל מראה שגם ההפך נכון, ועם ישראל בולט גם בחיבורו לכלל האנושות. היהודים נמצאו תמיד באינטראקציה עם העמים, ואפשר לומר ששררה ביניהם מערכת יחסים של הפריה הדדית. במשך אלפי שנים היו היהודים מפוזרים בכל רחבי העולם. יש הרואים בכך קיום של הייעוד היהודי להיות 'אור לגויים'. הנצי"ב כותב: "ועיקר סיבה זו שיהא רוב חיותנובגלות, דהקב"ה גילה לאברהם אשר נוצרו בניו להיותלאור גויים,וזה אי אפשררק כשהם מפוזרים בגלות" (העמק דבר לבראשית מז כח).

מקור המונח 'אור לגויים' בספר ישעיהו (מב ו), אך הנצי"ב קושר אותו לבחירה באברהם שמופיעה בספר בראשית, שם הכתוב מציין את ייעודו של אברהם ואת יחסיו עם כלל האנושות: "וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ" (העמק דבר לבראשית יח יח).

מהי הברכה? הפסוק הבא מנמק את הבחירה באברהם: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט". הנבואה אכן התממשה: ערכי היסוד המקראיים של צדקה ומשפט – ובכלל זה קדושת החיים, עיקרון האדם הנברא בצלם, עיקרון השוויון בין בני האדם, היחס לאחר – הפכו לנכסי צאן ברזל של כלל האנושות.

יתר על כן: יהודים רבים לאורך הדורות השתלבו בצמרת המדעית, הטכנולוגית והפילוסופית. אישים יהודים כגון מרקס, איינשטיין, פרויד וצוקרברג עמדו מאחורי מהפכות כלל עולמיות שעיצבו את תודעת האנושות, אף שבסופו של דבר התרומה של חלקם הייתה שלילית. גם מִספר היהודים שזכו בפרס נובל (אשר גדול בעשרות מונים משיעורם היחסי בכלל האוכלוסייה בעולם) יעיד על מעורבותם הרבה של היהודים בגורל האנושי.

 

חיבור מתוך ייחוד

כלום המתח הזה בין פרטיקולריזם לאוניברסליזם מבטא סוג של סכיזופרניה בזהות הלאומית? נראה שלא, שכן אין סתירה בין התופעות הללו, להפך – להפך הן משלימות זו את זו.

התורה אינה פותחת בהתהוות עם ישראל אלא בבריאת העולם ובראשיתה של האנושות. לאחר פרשת המבול מספרת התורה על הברית שנכרתה בין אלוהים לכלל האנושות (בראשית ט ח–יז), וסיפור מגדל בבל מלמד שאלוהים רוצה בריבוי אומות בעולם. התנ"ך מציין שאלוהים אינו רק אלוהי ישראל אלא אלוהי העולם כולו: "כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה כִּי גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם" (מלאכי א יא).

הבחירה בעם מסוים אין פירושה הזנחה של האנושות. הבחירה בעם מעניקה ייעוד לאותו עם, ייעוד הנוגע לכלל האנושות, כפי שראינו בנימוקים שניתנו לבחירה בנבואות אחרית הימים של ישעיהו.

אולם באופן פרדוקסלי, החיבור לכלל האנושות כרוך בממד כלשהו של היבדלות ממנה. מעמדו הייחודי של עם ישראל נובע מן הייעוד והשליחות שלו עבור כלל האנושות. משל למה הדבר דומה? לכהנים שתפקידם לברך את ישראל ולהיות שלוחיו לפני האלוהים בפולחן המקדש, ומשום כך הם נבדלים משאר הציבור. זהו תפקידו של עם ישראל בעולם: "וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט ה–ו). בפסוקים מפורש שסגולת ישראל אינה עניין של גזע מיוחד, אלא תלויה בעשייה של ישראל במסגרת בריתו עם אלוהיו.

אשר לדברי בלעם "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב", נראה שיש להבין את דבריו כמעודדים בידול הנובע מן הייעוד. שכן אם הדברים נאמרו מפיו של אדם הבא מן החוץ דווקא, שהפליג בשבח יכולת הבידול של ישראל, הרי שבוודאי לא הפליג בשבח הניכור אלא בשבח המסירות של היבדלות מתוקף התפקיד.

 

לב באומות

נראה שהגדרתו של רבי יהודה הלוי את היחס בין ישראל לעולם כ'לב באברים' (כוזרי ב, לו) הולמת מאוד את דברינו. ייחודו של הלב נובע מתפקידו המרכזי בגוף. הלב מחובר לכל האברים. הוא אינו יכול להתקיים לבד משום שהוא תלוי באברים האחרים, אך הוא זה שמעניק להם חיות.

הדימוי של עם ישראל ללב מתאים גם לאפיון השטח הטריטוריאלי שבחר אלוהים לעם ישראל. ארץ ישראל שוכנת בצומת שבין שלוש יבשות גדולות, ואך מתבקש שהיא תשמש מרחב לאינטראקציה. מתוך כך מובן מדוע שלח אלוהים את אברהם מארץ מולדתו בארצות המזרח אל מקום שמשמש מאז ומעולם מסדרון בין ציוויליזציות.

מרתק המשך הציטוט בספר הכוזרי על יחסי ישראל והאומות: "הוא רב חלאים מכולם ורב בריאות מכולם". עם ישראל הוא העם החולה ביותר והבריא ביותר בעת ובעונה אחת. לפי הכוזרי, זהו ביטוי לרגישותו הגדולה. משמעות הדבר היא שיש לישראל רגישות מיוחדת לקלוט את הטוב ואת הרע שבעולם. ביטוי לכך אנו מוצאים בהיסטוריה הקרובה. שלוש תנועות אידיאולוגיות במאה השנים האחרונות סיכנו את כלל האנושות וניסו להשתלט על העולם: הפשיזם, הקומוניזם והאסלאם הקיצוני. הראשונים לסבול משלוש התנועות הללו היו היהודים. האנטישמיות בעולם אינה נובעת מן ההיבדלות של ישראל מהעולם אלא דווקא מן החיבור שלהם אליו. לא פופולארי להיות שליח ולעורר שאלות מוסריות. אמירה המיוחסת להיטלר, לפיההמצפון הוא המצאה יהודית, תעיד על כך יותר מכל.

 

אין מזל לישראל

ההיסטוריון ארנולד טוינביה (1889–1975) קבע שיש חוקיות בעלייתם ובשקיעתם של עמים. על פי החוקיות הזו עם ישראל צריך היה להיעלם מזמן. העובדה שעם ישראל עדיין קיים בעולם לא גרמה לטוינביה לערער על אמתות התיאוריה שלו או לנסות לתקנה, אלא הביאה אותו לפסוק שעם ישראל הוא עם 'מאובן'. טוינביה היה אנטי-ציוני והתנגד למתן זכויות לאומיות ליהודים. אולם בדבר אחד נראה שהוא צדק: תולדות עם ישראל הם מעל לחוקי הטבע המכוונים את ההיסטוריה. תובנה זו משתקפת גם במסכת שבת, שם נאמר ש"אין מזל לישראל" (שבת קנו ע"א) ופירוש הדבר שהחוקיות המכוונת את העולם, שבעבר האמינו שהכוכבים והמזלות הם שמניעים אותה, אינה תקפה בישראל.

 

ישראל והאנושות

הרב אליהו בן-אמוזג (1900-1823), רב ומקובל איטלקי, מציג בספרו ישראל והאנושות את תפיסתו באשר ליחסי ישראל והעמים. לדידו, היהדות היא מקור ובסיס לדת עולמית שצריכה להיבנות על העקרונות של שבעמצוות בני נח, הכוללות את הדרישה לקיים מערכת משפט, ואיסורי האלילות, העריות, הרצח והגניבה. במידה רבה חלק מהיסודות הללו הגיע לאנושות מן היהדות דרך הנצרות והאסלאם. הרב אליהו בן אמוזג פירש את הפסוק החותם את ספרי הנביאים: "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם" (מלאכי ג כד) כאילו הוא נסוב על היחסים העתידיים שישררו בין הדתות הללו.[1]

כדי שעם ישראל יצליח לממש את ייעודו בעולם עליו לשמור על זהותו, שאם לא כן, "הטיפה הקטנה של הדם הישראלית היתה נבלעת בעורקיה הגדולים של האנושות. נשימתם של ישראל היתה נחנקת ושליחותו לא היתה יוצאת לפועל. כדי לקיים אומה זו היה צריך, להפך, לנקוט אמצעי זהירות, ואמנם מצוות רבות, אם גם אינן מכוונות ישר למטרה זו, יש להן תוצאה זאת".[2]

 

חזון אחרית הימים

עם קום המדינה נבחרה המנורה לשמש כסמל מדינת ישראל. אחת הסיבות לכך נעוצה בנבואות על אחרית הימים, שבה עתידים ישראל להיות אור לגויים.[3] אך לאחר קום המדינה נפגש החזון עם המציאות, שבה המצוי רחוק מהרצוי, והמושג 'אור לגויים' הפך בקרב חוגים רבים לבדיחה. אך נראה שגם אם נכיר בחסרונותינו, אל לנו להתייאש מן האחריות המוטלת עלינו. עם ישראל הצליח להרהיב את דמיונה של האנושות בחזונות הנביאים, בשאיפה לעולם עתידי מתוקן שבו יחיו העמים זה לצד זה בהרמוניה. כשם שהצלחנו לממש את חזון שיבת ציון למרות כל הקשיים, יש מקום להאמין שאם רק נתמסר לכך, נוכל להביא גם לידי מימוש חזונות אלו. ואולם הצלחתה של ישראל בעולם אינה תלויה אלא בכוח הרוח, הגשמת חזונה לעולם לא ייעשה באמצעים פוליטיים. בספר ישעיהו כתוב:

"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים... וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם... וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה". (ישעיהו ב א–ד)

מימוש החזון, על פי ישעיהו, יהיה על ידי הפצת תורה ודבר ה'. תורת ישראל אינה מתיימרת 'לעשות נפשות' ליהדות, אך זאת לא מתוך אדישות לגורלם של העמים האחרים אלא מתוך אמונה שכל אדם, גם מי שאינו יהודי, יכול להגיע אל פסגת הקדושה. הד לכך נוכל למצוא בדברי התלמוד שלפיהם גוי העסוק בתורה דומה לכהן גדול (סנהדרין נט ע"א). גישה זו מאפשרת לפנות מקום לאחר, משום שהיא איננה מאיימת על זהותו הבסיסית אלא שואפת להעצים אותה.

אלפי שנים הייתה התנועה של העם היהודי מן החוץ כלפי פנים, מן הגלות לארץ ישראל. הצלחנו ליישם את השלב הזה ולשוב למקומנו. השלב הבא הוא שינוי הכיוון, מן הפנים כלפי חוץ, מישראל כלפי העולם. אמנם הדבר דורש שינוי מנטלי, אבל למעשה זהו המשך ישיר של שיבת ציון, שאינה ייעוד בפני עצמו אלא תנאי לאפשר את קיומו של הייעוד.

רבים בחברה הישראלית צמאים לשותפות בגורל המין האנושי, וחשים לא פעם שהיהדות חוצצת בינם לבין כלל האנושות. פיתוח הזיקה בין היהדות לבין מה שמתרחש מחוצה לה עשוי להשיב את אותם אנשים אל חיקה של היהדות, בחינת "וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (ירמיהו לא טז).




[1] אליהו בן אמוזג, ישראל והאנושות, ירושלים תשכ"ז, עמ' 37.

[2] שם, עמ' 54).

[3] ש' כהנא, 'המנורה סמל המדינה,' ישראל בגלגולי השנה, http://moreshet.co.il/kahana/tavnit2.asp?x=249&kod_subject=1300&kod_subjectm=1323&pg=.

 

Bookmark and Share