פרשת חקת: המטה והדיבור

חטאו של משה

 

הסוף קרב. ארבעים השנים שנגזרו על ישראל להיטלטל במדבר באות אל קצן. אפשר לדמיין את ההתרגשות של משה, רגע לפני שיאו של התהליך שבו החל בו לפני עשרות שנים – ההליכה לקראת הארץ המובטחת, ארץ זבת חלב ודבש.

אולם חלומו של משה נגוז פעם נוספת, לתמיד. פרשת חקת מספרת על רגע אחד שבגללו נגזר על משה למות במדבר.

אחרי שעם ישראל שב ומתלונן על מחסור במים, מצווה אלוהים את משה: "קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע" (במדבר כ ח). משה מכה את הסלע במקום לדבר אליו. אלוהים מגיב בחריפות לסטייה של משה מן ההנחיות: "לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ" (במדבר כ יב). קשה מאוד להבין את גודל החטא ואת עצמת העונש.

ידידי הרב אמנון דוקוב מסביר שלב העניין אינו חומרת החטא, אלא עניין מהותי יותר – טיב המנהיגות של משה.

סמל המנהיגות של משה הוא המטה שבידו. המטה מבטא כוח, יכולת לשלוט במציאות, לכוף אותה לרצונו – רצון בוראו – ולהנהיגה. המטה שינה סדרי בראשית במצרים והכניע את אויבי ישראל במלחמות שאחרי היציאה ממצרים. ואכן, בתחילת הדרך, אחרי קריעת ים סוף, כאשר נזקק העם למים, ציווה אלוהים את משה להכות במטה ולהוציא מים מן הסלע (שמות יז ו). אך הנה חלפו ארבעים שנים, ודור חדש ניצב בפתחו של עידן אחר. הפעם מצווה אלוהים את משה לדבר אל הסלע. הציווי החדש מבטא שינוי כיוון: מנהיגות המבוססת על דיבור, ולא על אותות ומופתים. הסלע מסמל את האטימות של המציאות, והדיבוראליו מבטא אמונה שמתוך דיבור ניתן יהיה לרכך אותו ולגלות את האוצר שבתוכו.

לא במקרה משה אינו מדבר אל הסלע, שהרי הוא כבר העיד על עצמו כי "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי... כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" (שמות ד י). משה מודה שאין לו את היכולת לתווך את עולמו הפנימי לזולת – אין לו יכולת לפתוח את הזולת על ידי הדיבור.

נראה שהרעיון של הרב דוקוב על המעבר מן המטה אל הדיבור מחזיר אותנו לדואליות שבין 'לעשות' ל'להיות', בין השגת המטרה מתוך פעולה על הסביבה לבין השגת המטרה על ידי התעוררות עולמו הפנימי של האדם. במעבר שבין החיים במדבר לבין החיים בארץ נחוץ ה'לעשות', ואילו כאשר מגיעים, בשלב המימוש, הדגש מוסב על 'להיות'.

משה והבודהא

 

מאלף להשוות את חיי משה לחייו של הבודהא. הדמיון בנקודת המוצא של שניהם ידוע: גם משה וגם בודהא היו נסיכים בארמון המלך, שניהם הפכו לימים למורים רוחניים, ושניהם עזבו את החיים האלה לאחר שפגשו בסבל ובכאב של החיים בחוץ. אך יש הקבלות נוספת בין חיי שניהם, המחדדות גם את ההבדל המהותי ביניהם.

בבודהיזם מסופר על 'ארבע מראות' (The Four Sights), רצף של ארבעה מפגשים שהיו לנסיך גאוטמה סידהרתא בדרך להארה, כאשר יצא מן הארמון והפך לבודהא. במפגש הראשון הוא פוגש באדם זקן, בשני הוא פוגש באדם חולה ובשלישי הוא נתקל בגווייה. מתוך הפגישות הללו הוא מגיע להכרה שההוויה האנושית רווייה סבל וכאב. לבסוף, פוגש סידהרתא אדם שמתמודד עם הסבל על ידי ההתנזרות, וממנו הוא שואב את התקווה שאפשר להתמודד עם בעיית הסבל. בעקבות המפגש הזה מקדיש סידהרתא את חייו לשיתוף אחרים בתובנותיו.

גם למשה יש רצף של ארבעה מפגשים ביציאתו מארמון פרעה. כמו בשלושת הסיפורים הראשונים של הבודהא, משה נפגש שלוש פעמים עם הסבל האנושי – מצרי מכה איש עברי, איש עברי מכה איש עברי ורועי צאן המונעים מן הבנות לגשת אל באר המים. אולם משה, שלא כבודהא, מתערב כדי לעשות צדק. בסיפור הרביעי, המקביל לפגישה של הבודהא עם הנזיר, מתגלה אלוהים למשה, גם כאן סביב נושא חוסר הצדק, ומשה מקבל עליו את השליחות לחזור לעמו ולהצילו, ומקדיש את חייו למנהיגות המבוססת על עשייה.[1]

מתוך עיון בפסוקים עולה שהמסר של הסיפור על חטאו של משה אינו הצורך בהחלפת המנהיגות של העשייה במנהיגות של דיבור, אלא הוספת המנהיגות של הדיבור על הממד הקיים. קרי, להכיל את 'להיות' עם 'לעשות' ולא להמירם זה בזה. להיות גם מנהיג הפועל ועושה וגם מורה דרך היודע לעורר את עולמם הפנימי של אנשיו. בד בבד עם הציווי לדבר אל הסלע, מצווה משה לקחת את המטה: "קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע... וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי ה' כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ" (במדבר כ ח–ט).

בערוב ימיו זוכה משה להגיע אל השלמות הזאת. אנו לומדים זאת מן המילים האחרונות של ספר דברים, המתארות את המתרחש שבוע לפני מות משה: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל".




[1] נציין שלכל מפגש ממפגשיו של הבודהא יש מצוות עשה בתורת משה – ביקור חולים, הדרת פני זקן וקבורת מת מצווה, שאפילו כהן גדול בדרך לבית המקדש ביום הכיפורים מצווה להיטמא ולהביא חלל לקבורה אם פוגש בו (רמב"ם הלכות אבל ג, ח).

Bookmark and Share