פרשת קרח: מחלוקת והכלה

אף שהמילה 'מחלוקת' אינה מוזכרת בפרשה ולו פעם אחת, בכל זאת הצליחו אירועי הפרשה – ובעיקר ערעורם של קרח ואנשיו על מנהיגותם של משה ואהרן – להוציא למושג הזה שם רע. אך לא יהיה זה נכון להסיק מסיפור קרח ועדתו שיש להירתע ממחלוקות. במשנה המפורסמת בפרקי אבות משמשת המחלוקת של קרח דוגמה למחלוקת שלילית, אך לצדה מובאות דוגמאות למחלוקות חיוביות:

כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח וכל עדתו. (אבות ה, יז)

לא פשוט להבחין בין שני סוגי המחלוקות. ביטוי למורכבות האתגר נוכל למצוא בפירושו של מורי הרב עמיטל ז"ל לקביעה "מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים". הרב עמיטל פירש שכאשר יש ויכוח שבו כל צד בטוח שכל פעולתו היא אך ורק 'לשם שמים', אין סיכוי שאחד מהם יוותר, וממילא 'סופה להתקיים', כלומר המחלוקת הזאת תעמוד לעד. אדם יוותר אולי על דבר שהוא צורך אישי, אבל כאשר הוא מעניק לדבר זה אצטלה של קדושה ומתיימר לייצג את אלוהים, הוא יקדש את עקשנותו, לא יוותר ולא יתפשר.

לא ייתכן שהפתרון לכך יהיה בריחה מכל מחלוקת, שהרי הדיון והוויכוח הם מאפיינים מרכזיים של זהותנו. מה יותר יהודי וישראלי מאשר לדון, להתווכח ולחלוק? נכון שתכונה זו הפכה להיות מקור לאין-ספור בדיחות על יהודים ולעתים היא יכולה גם למרר את החיים, אך ויתור על הפן הזה כמוהו כוויתור על זהותנו. מסופר בתלמוד על רבי יוחנן, שחיפש מחליף לחברותא שלו, ריש לקיש, שהלך לעולמו. כל המועמדים אכזבו את רבי יוחנן, מכיוון שהם היו מביאים הוכחות וחיזוקים לכל דבריו, ואילו ריש לקיש היה חולק עליו בכל דבר, מה שאפשר לרבי יוחנן להעמיק בלימוד. רבי יוחנן לא הצליח למלא את החלל שהותיר מותו של ריש לקיש. מרוב תסכול הוא קרע את בגדיו, בכה ולבסוף יצא מדעתו ומת (בבא מציעא פד ע"א). המחלוקת היא מקור לתסיסה מחשבתית המביאה לידי יצירה ופוריות מחשבה. יש להתבונן ולהעמיק בתופעה של המחלוקת כדי לברר מתי היא מביאה חורבן ועלינו לברוח ממנה, ומתי היא מביאה ברכה ויש לחתור אליה.

כולם שווים, אך יש ששווים יותר

 

נעיין בסיפורו של קרח. קרח ואנשיו טענו כלפי משה ואהרן: "כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?" (במדבר טז ג).

לכאורה זו טענה מכובדת, המציגה חזון מרהיב של חברה שוויונית, המושתתת על התפיסה שכולם קדושים, כל אדם נברא בצלם ועם ישראל כולו הוא "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ".

משה, בתגובה לטענותיו של קרח, נופל על פניו וקורא לברר מי נבחר מאת ה' (במדבר טז ד–ה) לאחר מכן הוא קורא תיגר על קרח ועל חבריו ומכנה אותם רשעים וחוטאים (שם פסוק כו). מדוע קרח אינו זוכה לתשובה עניינית יותר?

ברור שיש למשה הרבה דברים לומר בנושא, ובמקומות אחרים נראה שהוא עצמו מסכים עם חלק מהטענות כלפיו.

משה בחר להתעלם מן הטענה של קרח משום שהוא הבין שקרח עצמו אינו מאמין בצדקתה, וכי מניעיו האמיתיים הם הפוכים – הוא חיפש כוח. הטענה נגד התנשאות נועדה לחפות על השאיפה להתנשא. קרח משתמש בדרישה הפופוליסטית לשוויון כדי לגייס את העם, כמו שבחוות החיות, ספרו הסאטירי של ג'ורג' אורוול על המהפכה הקומוניסטית, החזירים מגבשים סביבם את החיות בתואנה ש'כל החיות שוות', ועם הזמן, החיות לומדות בדרך הקשה שהמשך המשפט הוא 'אך יש חיות ששוות יותר'. הוכחה לכך שקרח עצמו לא האמין בשוויון נוכל למצוא בהקשר שבו העלה את טענתו. קרח ואנשיו הם כבר אליטה בתוך העם. כפי שמשה מציין, יש לקרח מעמד מיוחד והוא מובדל מההמון מעצם היותו לוי (במדבר טז ט). התורה מכנה את מאתיים וחמישים השותפים של קרח "נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם" (במדבר טז ב). אם אכן פועם בלבם ערך השוויון, הרי שהם היו צריכים לנסות לפנות אל ההמונים ולהעצים אותם (דימוי הגון לכך יכולה לשמש הסצנה בבריאן כוכב עליון, כשהגיבור פונה אל קהל מעריציו 'You are all individuals').[1]

לאור זאתמתבארת המשנה באבות, "ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים" – כאשר המחלוקת אינה לשם שמים אלא נובעת ממניעים אישיים, כלומר כאשר הטיעונים הגלויים הם רק כסות לאינטרס סמוי, והטוען בעצמו אינו מאמין בהם, לא יצא דבר מן המחלוקת.

מי אני?

 

אצל קרח המניעים האנוכיים גלויים, אולם בדרך כלל הסכנה במחלוקת היא עמוקה יותר. רבים מאתנו מוצאים את עצמנו מתרגשים וכועסים תוך כדי ויכוח, גם אם הנושא אינו אישי ובן השיח שלנו הוא אדם שאנחנו מעריכים ומכבדים. למרות זאת, הטונים בוויכוח עולים, העצבנות גוברת עד שלפתע האדם נבהל מעצמת רגשותיו ומרצונו העז לנצח בוויכוח, ולא ברור לו על שום מה.

את הפתרון לחידה הזו מציג לנו המורה הרוחני אקהרט טולי. טולי מסביר שאדם מזהה את עצמו עם דעותיו, והדבר עלול להביא לידי כך שגם אם הוא אינו מודע לכך, דעותיו הופכות להיות זהותו. מי אני? אני הוא מה שאני חושב. ממילא, כשמישהו מתווכח אתי ומתנגד לדעותיי, אני חווה את הוויכוח כאיום קיומי. אם דעותיי אינן מתקבלות משמע שלא מקבלים אותי, ואם דעותיי נפסלות הרי שגם אני נפסל. כך הופך הוויכוח למלחמת הישרדות, ולא פלא שהוא מלווה בסערת רגשות. בסופו של דבר גם מחלוקות כאלה מונעות ממניעים אישיים, וממילא אינן 'לשם שמים'. הצורך הפנימי הסמוי אפילו מאדם עצמו פוגע ביכולתו לנהל שיח אמתי בנושא המחלוקת.

בהתמודדות עם תופעה זו מציע טולי להעלות את המודעות לכך שהזהות המהותית שלי היא מעבר לדעותיי ולמחשבותיי ואיננה תלויה בהן.[2] יש הרבה אמת בכיוון שמציג טולי, אך מנגד צריך אדם להיזהר שלא להתנכר לדעותיו. יש דברים בעלי חשיבות קיומית, והתנתקות מהם היא התנתקות מהחיים.

אני מבקש להציג מודל שמכונן את המהותהפנימית מעבר לדעות ולמחשבות. ההכרה השורשית הזו מעניקה לי את הביטחון הקיומי הבסיסי שלי, ולפיכך הקיום שלי אינו מותנה בדעותיי ובמחשבותיי. עם זאת, המחשבות והדעות הן הדרך שבה אני פוגש במציאות, וממילא הן חשובות לי גם אם איני תלוי בהן. במילים אחרות, הסכנה היא כאשר התנועה היא מן החוץ פנימה, כשהמחשבות שלי מגדירות את המהות שלי. אני מציעלא להתנתק מן החוץ אלא לשאוף שהתנועה תהיה בעיקר מן הפנים אל החוץ.

ה'אמת' מכילה הכול

 

ההגדרה הראויה למחלוקת, בעיניי, היא זו של הרמב"ם. הרמב"ם מפרש 'לשם שמים' במובן של 'דרישת האמת' (רמב"ם, פירוש למשנה אבות שם). שני יסודות להגדרה זו: האמת והדרישה. ה'אמת' היא הדבר החשוב והמהותי, ולכן העיקר הוא הטענה עצמה ולא המניעים שבבסיסה, ואילו ה'דרישה' (בנוסח אחר: 'בקשה'), למיטב הבנתי, היא חיפוש. כלומר, כאשר כל אחד בטוח שהאמת אצלו וכל שעליו לעשות הוא לשכנע את חברו להצטרף אליו, יתקיים דו-שיח של חרשים. במחלוקת כזו אין תועלת, להפך – היא מעמיקה את העימות. אך כאשר אדם רואה את עצמו בתהליך של חיפוש והוא פתוח לשמוע את הזולת ולהקשיב לו, המחלוקת הופכת להיות בסיס לצמיחה. אין לצפות שבמהלך הוויכוח יוותר האדם על עמדות היסוד שלו, אלא שתיווצר פתיחות שתאפשר לו להעמיק את תפיסתו ולהעשירה, מתוך המפגש עם נקודת מבט אחרת.

התפיסה המורכבת של המושג 'אמת', המופיעה במקורות חז"ל ואשר פותחה בקבלה, חיונית לתהליך הזה. לאחר האמירה כי חותמו של הקב"ה הוא 'אמת', התלמוד הירושלמי (סנהדרין א, א) מפרש את המילה 'אמת' על ידי דרישת אותיותיה: אל"ף – תחילת האל"ף-בי"ת, מ"ם – אמצע האל"ף-בי"ת, ואילו תי"ו – מסיימת את האל"ף בי"ת. כוונת הירושלמי היא שזווית אחת של הדברים לעולם תהיה חלקית, ולכן אינה אמת. האמת מכילה הכול. כהשלמה לדרשת הירושלמי, ציין חותני, פרופ' אוריאל סימון, שהמילה 'שקר' מורכבת משלוש אותיות עוקבות, וכולן בקצה אחד של האל"ף-בי"ת.

יש דמיון בין תפיסת הירושלמי את ה'אמת' לבין התפיסה הבסיסית של הקבלה. בכל דבר יש ניצוץ אלוהי, והאמת היא האיזון הנכון שבין כל דבר ודבר. מעניין שלעתים קרובות המחלוקות הסוערת ביותר בישראל מוגדרות כמחלוקת בין ימין לשמאל, ולפיכך מתאימים במיוחד דברי ספר הקבלה העתיק, ספר הבהיר: אחרי שהוא פותח ואומר שגבריאל הוא המלאך של צד שמאל ומיכאל הוא המלאך של צד ימין, הוא קובע: "ובאמצע הוא האמת, הוא אוריאל" (ספר הבהיר פסקה קח).

אין הכוונה שהאמת צריכה להיות פשרה, שבה כל אחד מוותר על חצי. האמצע מבטא את המקום שבו מכילים את הנקודות הטובות והחיוביות שבכל צד. התבוננות כזו מביאה לחשיבה חדשה על בעיות שקודם הגיעו למבוי סתום. החשיבה הזו היא המתח המלווה את הספר הזה מראשיתו – הניסיון לשלב בין הרוחנית של המזרח ושל המערב, של 'להיות' ו'לעשות', של האנושי והאלוהי, של האלוהים האין-סופי עם האלוהים האישי.

הניסיון להכיל את דברי האחר הוא חיוני לשלב המחלוקת, לפחות במובן זה שלכל יסוד יש ביטוי מלא. המחלוקת מאפשרת דו-שיח שבו מתבוננים בערך של כל עמדה ובמחיר הכרוך בה, מתוך ניסיון לבנות משהו חדש הנובע מהחיבור בין שתי העמדות. המודל הקבלי הזה של ההכלה דומה למודל הפילוסופי של הגל על התזה, האנטי-תזה והסינתזה. בשלב הראשון יש עימות בין התזה לאנטי-תזה, אולם בסופו של דבר הם מתאחדים לכדי סינתזה.

האב-טיפוס למחלוקת חיובית, כפי שמציגה המשנה באבות, הוא המחלוקת שבין בית שמאי לבית הלל. הגמרא מספרת שיצאה בת קול מן השמים והכריזה "אלו ואלו דברי אלוהים חיים" (עירובין יג ע"ב). נראה לי שיש בכך כדי לאשש את הטענה שהצענו – מחלוקת פורה היא מחלוקת שיש אמת בשני הצדדים שלה. יתרה מזו: לפי הגמרא יש לנהוג כבית הלל, בשל יחסם לעמדה החולקת עליהם והכרתם בערכה. בית הלל היו "שונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן" (עירובין יג ע"ב). בית הלל, שלא כבית שמאי, מייצגים תפיסה המאמינה בהכלה. כפי שהגדיר זאת חברי, אילו הייתה הלכה כבית שמאי, לעולם לא היינו יודעים מה הייתה שיטת בית הלל.

מי שמייחס חשיבות לדעות האחרות סופו שדעתו תתקבל. בית הלל, גם לאחר הוויכוח עם בית שמאי, ראו לנכון למסור לתלמידיהם את דברי בית שמאי. האמת העמוקה יותר נמצאת אצל בית הלל.

האמור ביחס למחלוקות שמאי והלל מאפיין, במידה רבה, את תחום לימוד התורה בכלל. ספרות ההלכה – המשנה והתלמוד – בנויה על מחלוקות, והלומד מעמיק בכל הדעות, לא רק בזו שהתקבלה. פעמים רבות דעה שנדחתה בהקשר אחד מצליחה להשפיע בעיצוב ההלכה בהקשר אחר, ואפשר לדרוש ש'הלכה' אותיות 'הכלה'. זו הסיבה שמסכתות רבות של התלמוד, שכל כולן גדושות מחלוקות, מסיימות באמרה "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם" (ראו לדוגמה סוף מסכת ברכות). נראה שהספרות התלמודית – שתוכנה מחלוקת, וצורת הלימוד שלה היא בדרך כלל בחברותא, מסגרת המזמינה דיון וויכוח – לא צלחה למרות המחלוקת, אלא בזכות המחלוקת.

לשם שמים – לשם הכלה

 

המשמעות הקבלית של 'שמים' מולידה פירוש חדש למונח 'מחלוקת לשם שמים'. על פי הקבלה, ה'שמים' מייצגים את הספירה הקבלית של תפארת, המייצגת את השלום וההכלה של ימין ושמאל. כפי שכתוב בספר הבהיר:

מאי שמים? מלמד שגיבל הקב"ה אש ומים וטפחן זה בזה ועשה מהן ראש לדבריו וכתיב "רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת" (תהלים קיט קס), והיינו דכתיב שמים שם מים, אש ומים. "עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו" (איוב כה ב) – נתן ביניהם שלום ואהבה, יתן בינינו שלום ואהבה. (ספר הבהיר פסקה נט)

'שמים' הם הכלה של אש ומים. הכלה זו היא האמת, היא השלום והיא האהבה. הפסקה בספר הבהיר מסיימת בבקשה מאלוהים שכשם שהשכין שלום למעלה, ישכין שלום ואהבה למטה. דבר דומה מופיע בדרשת הזוהר: "מיכאל היסוד שלו ממים... גבריאל היסוד שלו מאש, והקב"ה עושה שלום ביניהם שכתוב 'עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו' (איוב כה ב)" (זוהר ויקרא יב ע"א).

מתוך כך מפרש הזוהר את המשנה בפרקי אבות על המחלוקת של קרח. הזוהר (בראשית א יז ע"א) מתבונן בתהליכים קוסמולוגיים במהלך בריאת העולם. בפרשת בראשית מסופר שביום השני נוצרה חלוקה ביקום על ידי הרקיע שהבדיל בין המים העליונים לבין המים התחתונים. המדרש האומר שאותו יום לא נחתם במילים 'כי טוב' מכיוון שנבראה בו המחלוקות (בראשית רבה פרשה ד, ו). אחת ההשלכות של המחלוקת הזו, של הפירוד בתוך ההוויה, היא הגיהינום. אך בתהליך הבריאה העולם השתכלל, ובעקבות זאת ירד הגיהינום למטה. שלא כמו בתהליך הקוסמולוגי, המחלוקת של קרח לא הייתה לשם שמים, היא לא הייתה לשם הכלה. כשאין הכלה, כשהמחלוקת אינה לשם שמים, היא נותרת בעינה ומחזירה את הגיהינום שלתוכו נפל קרח.




[1] האירוניה בסיפור היא שהאדם שהתורה מעידה עליו שהיה עניו מכל אדם (במדבר יב ג), האדם שאהב את העם ורצה להעצים אותו באמת, מותקף בטענה שהוא מתנשא על העם, כאשר תוקפיו הם אלה שמונעים מהרצון להיות מורמים מעם. כמה מתאים הוא עונשו של קרח – נפילתו אל מעבה האדמה כשהארץ פוערת את פיה לבולעו.

[2] עיקרון זה הוא אבן יסוד בתפיסתו הרוחנית המתוארת בספריו (שהבסיסי שבהם הוא כוחו של הרגע הזה).

Bookmark and Share