פרשת במדבר: לכל איש יש שם

 

לכל איש יש שם

שנתן לו אלוהים

ונתנו לו אביו ואמו. (זלדה)

שירה של זלדה מזכיר לרובנו ימי זיכרון ממלכתיים. העיסוק בסטטיסטיקה של קרבנות ונופלים עלול לטשטש את הייחודיות של כל אדם ואדם, ושירה של זלדה מבקש לתת ביטוי לייחודיות הזו, לעובדה שלכל איש יש שם. בכל שנה, לפני הצפירה הפותחת את יום הזיכרון, אני בוחר באדם אחד מתוך האנשים הרבים מדי, לצערי, שהייתי רוצה לחשוב עליהם בזמן הצפירה, ומקדיש את מלוא תשומת הלב לחייו ולמותו. אינני מסוגל ברגע אחד להתבונן ביותר מאדם אחד.

ספירת העם נחשבת לחטא חמור במסורת היהודית, כפי שמעיד הסיפור על דוד המלך: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ [דוד] אֶל יוֹאָב שַׂר הַחַיִל אֲשֶׁר אִתּוֹ. שׁוּט נָא בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וּפִקְדוּ אֶת הָעָם וְיָדַעְתִּי אֵת מִסְפַּר הָעָם" (שמואל ב' כד ב). יואב, שר צבא דוד, מנסה להניא אותו מעריכת המפקד, אך ללא הועיל. לבסוף, דוד עצמו מתחרט על חטאו: "וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ אַחֲרֵי כֵן סָפַר אֶת הָעָם וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל ה' חָטָאתִי מְאֹד" (שם פסוק י). במקום אחר נאמר שספירת העם היא תועבה (דברי הימים א' כא ו) ועשיית הרע בעיני אלוהים (שם פסוק ז).

המפקד הופך את האדם למספר, לנתון סטטיסטי, האדם אינו חשוב כשלעצמו. דוד פקד את העם כדי לדעת כמה אנשים הוא מונה, כנראה כדי לבחון את עצמתו ואת גודלו, האדם הוא ביטוי לעצמתו של השליט ותו לא. מסופר על רופא אחד שעמד לבצע ניתוח מסוכן לילד. לפני הניתוח שאל הרופא את אביו של הילד אם זהו בנו היחיד. האב השיב בחיוב, והוסיף שבבית יש לו עוד ארבעה ילדים.

הראייה המתמטית ביחס לבני אדם הובילה לפשעים החמורים של המאה הקודמת. בספרו חושך בצהריים טוען ארתור קסטלר שזהו הבסיס לעיוותים של המשטר הקומוניסטי בברית המועצות – הלך מחשבה שהרג מיליונים בהווה כדי שייבנה עולם טוב יותר למיליארדים בעתיד. ההתייחסות לאנשים כאל מספר כרוכה גם בדה-הומניזציה. בשואה, למשל, נהגו לחרוט מספרים על זרועותיהם של האסירים היהודים. להבדיל, הסרט פאטץ' אדאמס מציג רופא הקובל על כך שהרופאים מתייחסים למטופלים כאל מספרים ("מיטה 7 צריכה אינפוזיה"), ודורש שיקראו למטופלים בשמם ("גברת שוורץ צריכה אינפוזיה"). ייתכן ששפת המספרים יעילה וחסכונית יותר משפת השמות, אך לא כל דבר בחיים נמדד על פי מידת יעילותו.

 

בין מפקד אנושי למפקד אלוהי

פרשת במדבר מספרת על מפקד שערך משה. מדוע המפקד של דוד נחשב כחטא, ואילו כאן הקב"ה עצמו מצווה על משה לפקוד את העם? הבדל אחד, לפי רש"י, נעוץ במניע. על המפקד בפרשתנו כותב רש"י: "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה" (רש"י לבמדבר א א). כלומר המפקד של משה נבע מתוך חיבתו של ה' לעם ישראל, ואילו מטרת המפקד של דוד הייתה מנהלית: בירור המספר הכולל של העם. בנוסף לכך בפרשתנו אופי המפקד שונה: "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם" (במדבר א ב). מילת המפתח כאן היא 'שמות', החוזרת בתיאור של כל אחד משנים עשר השבטים: "בְּמִסְפָּר שֵׁמוֹת לְגֻלְגְּלֹתָם". התורה מדגישה שאופן המפקד לא היה רק מספרי, אנונימי, אלא נעשה על פי שמו ועל פי שיוכו של כל אדם. המפקד נועד להביע את ייחודו וערכו של כל אדם, את שיוכו השבטי והמשפחתי. כך מפרש יחיאל מושקוביץ בפירוש דעת מקרא:[1]

הספירה הייתה בשמות. במפקד לא רק נקבע המספר הכולל של הנפשות בשבט, אלא כל אדם הוגדר והוצמד למשפחתו, לבית האב שלו ולשבטו. חלק של המספר לא היה מספר אלא כלל את שמו, ושייכות למשפחתם, לבית אבותם.[2]

גם המילים שבהן מתאר הכתוב את המפקד מלמדות שמטרתו הייתה להעצים כל אחד ואחד, לא לבטלו: "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". השימוש במילים 'שאו' ו'ראש' מצביע על כך שהספירה נועדה לרומם את האדם. ביטוי לדבר נוכל למצוא במשמעו של השורש פק"ד, שיש לו משמעות של זכירה, "וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה" (בראשית כא א), "וְלֹא יַעֲלֶה עַל לֵב וְלֹא יִזְכְּרוּ בוֹ וְלֹא יִפְקֹדוּ" (ירמיהו ג טז).

במפקד שבני אדם עורכים, מונים את המספר הסופי בלבד. אדם אינו מסוגל להכיל שמות של ציבור כה רחב. לא כן במפקד שאלוהים מצווה עליו. המספר של עם ישראל משול לכוכבים (בראשית טו ה), ובאשר לכוכבים נאמר: "מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא" (תהלים קמז ד). אלוהים מסוגל לא רק לספור את הכוכבים אלא גם לקרוא להם בשם. במפקד של אלוהים, האדם לא מבוטל אלא מובלט, יש תשומת לב לכל אחד ואחד, לכל איש יש שם. מתוך כך מתברר כמה השם האנגלי של ספר במדבר, 'Numbers', מחמיץ את רוח הדברים.

 

חריגה כרונולוגית

הבנת משמעותם של המפקד ושל סידור החנייה סביב המשכן יכולה לפתור חידה העולה מן הפרשה. התורה מציינת שהציווי על עריכת המפקד ניתן בראש חודש אייר (במדבר א ב). ספר ויקרא מסתיים בראש חודש ניסן, היום השמיני של חנוכת המשכן, תיאור חנוכת המשכן ממשיך בפרשה השנייה של ספר במדבר, נשא, שבה מפורטים שנים עשר הקרבנות שהקריבו נשיאי העם. טקס זה, כך מציינת התורה, החל ביום שבו הסתיימה ההתקדשות של המשכן וכליו (במדבר ז א), קרי מראש חודש ניסן ועד י"ב בניסן – יותר משבועיים לפני ראש חודש אייר, זמן הציווי על המפקד המופיע בפרשת במדבר! מדוע קטעה התורה את הרצף הכרונולוגי והסיפורי? נראה שהמוטיבציה לקטיעת הרצף היא הרצון לפתוח את הספר החדש, במדבר, בנושא המרכזי שבו – עם ישראל. זו הסיבה שהספר נפתח במפקד העם ובמקומות החנייה, כמבוא לספר במדבר שיעסוק הרבה בעם ישראל. הקדמת מפקד העם לפרשת הנשיאים מלמדת גם על יסוד דמוקרטי – הנשיאים אינם חשובים כשלעצמם, אלא בשל היותם נציגי הציבור.

 

נשיא אחד ליום

כאמור, פרשת נשא מתארת את קרבנות שנים עשר הנשיאים. לא פחות משבעים ושניים פסוקים מוקדשים לקרבנות הללו, וכל נשיא זוכה לשישה פסוקים המתארים במדויק את קרבנו. הפלא הוא שכל אחד מהנשיאים הביא את אותו קרבן. מדוע טרחה התורה לחזור על אותה יחידה שתים עשרה פעמים? ברוח הדברים שעסקנו בהם ניתן לומר שיש הבדל בין הקרבנות, הנובע מזהותו של המקריב. כאשר שני אנשים שונים נותנים מתנה, כל מתנה נחווית באופן אחר, על פי אישיותו של הנותן. המסר של התורה הוא שכל קרבן מיוחד בזכות מי שמקריב אותו. זוהי גם משמעות המשפט שאני רואה לאחרונה לא מעט על גבי חולצות: SAME SAME BUT DIFFERENT"". החזרה על תיאור הקרבנות וציון שם המקריב מלמדת אותנו שעלינו לשאול לא רק 'מה' אלא גם 'מי'.




[1] יחיאל מושקוביץ, דעת מקרא, ירושלים תשמ"ח, עמ' ד.

[2] לתורה חשוב לציין במפורש כל אחד ואחד מנציגי השבטים בשמו: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֵת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמוֹת" (במדבר א יז).

Bookmark and Share