פרשת שלח: המלחמה ביצר והמתקתו

הזונה והציצית

 

מסופר בתלמוד על אדם אחד ששמע על זונה מפורסמת בעיר רחוקה מעבר לים. יצרו גבר עליו, והוא נסע להיפגש אתה. המשך הסיפור צפוי: אותו אדם נסוג ברגע האחרון מן החטא בזכות הקפדתו על מצוות ציצית. אך בזאת לא מסתיים הסיפור. סוף הסיפור מפתיע, והוא מלמד אותנו על היחס ליצר וליצריות. הנה הדברים:

מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית,

שמע שיש זונה בכרכי הים שנוטלת ארבע מאות זהובים בשכרה.

שיגר לה ארבע מאות זהובים וקבע לה זמן.

כשהגיע זמנו, בא וישב על הפתח... אמרה היא: יכנס, נכנס.

הציעה לו שבע מטות, שש של כסף ואחת של זהב, ובין כל אחת ואחת סולם של כסף ועליונה של זהב, עלתה וישבה על גבי עליונה כשהיא ערומה, ואף הוא עלה לישב ערום כנגדה,

באו ארבע ציציותיו וטפחו לו על פניו,

נשמט וישב לו על גבי קרקע,

ואף היא נשמטה וישבה על גבי קרקע.

אמרה לו: גפה של רומי (רש"י: נשבעה בחיי מלך רומי), שאיני מניחתך עד שתאמר לי מה מום ראית בי?

אמר לה: העבודה (לשון שבועה) לא ראיתי אשה יפה כמותך, אלא מצוה אחת ציונו ה' אלהינו וציצית שמה, וכתיב בה "אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (במדבר טו מא) שתי פעמים, אני הוא שעתיד ליפרע ואני הוא שעתיד לשלם שכר, עכשיו נדמו עלי כארבעה עדים.

אמרה לו: איני מניחך עד שתאמר לי מה שמך ומה שם עירך ומה שם רבך ומה שם מדרשך שאתה למד בו תורה, כתב ונתן בידה.

עמדה וחילקה כל נכסיה, שליש למלכות ושליש לעניים ושליש נטלה בידה, חוץ מאותן מצעות, ובאת לבית מדרשו של ר' חייא.

אמרה לו: רבי, צוה עלי ויעשוני גיורת,

אמר לה: בתי, שמא עיניך נתת באחד מן התלמידים?

הוציאה כתב מידה ונתנה לו,

אמר לה: לכי זכי במקחך, אותן מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר. (מנחות מד ע"א)

בסופו של הסיפור באה הזונה לבית מדרשו של אותו אדם, אל רבו רבי חייא, בדרישה לגיירה. דרישה זו מתקבלת בחשדנות ובחשש מטוהר המניעים העומדים מאחוריה. רבי חייא מגלה שהאשה אכן "נתנה עיניה באחד התלמידים", אך המכתב שבידיה מביאו לשנות דעתו ולקבלה.

אין ספק כי לא רק הבחור עובר תהליך בסיפור, אלא גם הזונה. יתרה מזו: השינוי שעברה הזונה דרמטי ומשמעותי הרבה יותר מזה שעבר הבחור. כאשר הבחור עוזב אותה לבדה במיטתה, היא חוששת שהוא מצא בה פגם חיצוני שדוחה אותו. הבחור מנסה להרגיע אותה ואומר לה שאין לה ממה לחשוש, ואדרבה, "לא ראיתי אשה יפה כמותך". אולם תשובתו אינה מניחה את דעתה. בהיותה עדה להתנהגותו המרשימה של הבחור, שמוותר על סיפוקו מתוך הקשבה לקול נשגב יותר, הזונה קולטת שאף שאין בה מום חיצוני, משהו פנימי נעדר ממנה, משהו באורחות חייה חסר. היא מקבלת החלטה אמיצה לעזוב הכול ולהתחקות על עקבותיו של אותו בחור ולבסוף אף זוכה בו.

הציצית והמיטות

 

בעיניי, האלמנט המעניין ביותר בסיפור הוא היחס של הזונה ל'כלי העבודה' שלה – המיטות והסולמות. היינו מצפים שכאשר היא מחלקת את נכסיה היא תרצה קודם כל להיפרד מ'כלי העבודה' המסמלים את חייה הקודמים שטופי הזימה, ושלכל היותר תיקח אתה מיטה אחת שתשמש אותה. אך היא בוחרת לקחת אתה אל המסע את כל המיטות. היא לא היחידה שמעניקה חשיבות למיטות: גם הרב שהיא פונה אליו בבקשה להתגייר מעודד אותה להשתמש במיטות במסגרת נישואיה עם תלמידו. המפתח למסר של הסיפור טמון, לדעתי, במיטות האלה.

ראשית כל, יש משמעות מיוחדת למספר המיטות (שבע) ולמספר הסולמות (שש). מספרים אלו יוצרים תקבולת בין המיטות לבין הציצית. סביב לכל אחד מחוטי הציצית כרוכות שלוש-עשרה חוליות, שבע מחוט תכלת – המסמל את הרקיעים, ושש מחוט לבן – המסמל את האוויר שבין הרקיעים (מנחות לט ע"א). המיטה העליונה עשויה זהב, והיא עומדת כנגד החוליה האחרונה של הציצית. לפי התלמוד, זו החוליה הקדושה ביותר (שם).

התקבולת הזו נועדה לכאורה להנגיד בין הדברים, בחינת "זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים" (קהלת ז יד). את התנועה לקראת הקדושה מסמלת הכריכה העליונה של הציצית המייצגת את הרקיע השביעי; מנגד, אצל הזונה, המיטה השביעית מסמלת את התנועה לקראת הטומאה. מפתיע אפוא היחס החיובי למיטות בהמשך הסיפור. בעזרת תורתו של הבעל שם טוב נראה שאפשר לעמוד על המסר של הסיפור. הבעל שם טוב מלמד שיש שלושה שלבים בעבודה הרוחנית על היצר: הכנעה, הבדלה והמתקה. שלושת השלבים הללו מופיעים בסיפור שלפנינו: ראשית כל יש כאן הכנעת היצר כפשוטו, אדם שהגיע לסיטואציה שבה הוא יושב במיטה אחת עם זונה ומצליח לעצור את עצמו. בשלב השני, שלב ההבדלה, חוזר התלמיד אל ספסלי בית המדרש, אך לפני שהוא נפרד מן הזונה הוא מוסר לה פתק: "כתב ונתן בידה". הניסוח של הגמרא מזכיר את לשון התורה בעניין גירושין: "וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ" (דברים כד א).

בשלב השלישי, שלב ההמתקה, התלמיד והזונה נישאים, ו"אותן מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר", כלומר היצריות באה לידי מימוש במסגרת הנישואין. הסיפור מלמד שהצד היצרי של האדם אינו רע כשלעצמו, אלא עלול להביא את האדם למקומות רעים כאשר הוא משתלט. המטרה אינה לעקר את היצר אלא לאפשר לו לבוא לידי ביטוי באפיק חיובי. זוהי המשמעות של המתקת היצר. גם הזיקה בין המילים 'יצר' ו'יצירה' מעידה על הפוטנציאל החיובי של יצר האדם.

היחס המורכב ליצר עולה גם בתגובה הראשונה של הרב לבקשת האישה להתגייר. לפני שהוא נתן את הסכמתו, שואל הרב בחשדנות: "שמא עיניך נתת באחד מן התלמידים?", הרב סבור שהרצון להתגייר כדי להתחתן אינו סיבה לגיטימית לגיור. ואכן, בסופו של דבר מתברר שחשדו היה מוצדק, שהרי הזונה נתנה את עינה באחד מתלמידיו. למרות זאת הוא מקבל את גיורה ומברך על השידוך. הרצון להינשא, כשלעצמו, אינו נימוק בעייתי לגיור, אלא שיש לתהות על המניע. כאשר הרב הבין שרצונה של הזונה להינשא לתלמידו נובע ממקום עמוק וכי מה שמושך אותה בו הוא עולמו הפנימי, שאף הוביל אותה אל חיק היהדות – הוא בירך על הקשר.

והייתם קדושים

 

לא במקרה הציצית היא שגרמה לנקודת המפנה בסיפור. תהליך הצמיחה הרוחנית של גיבורי הסיפור מקביל למבנה של פרשת ציצית:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם. אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. (במדבר טו לח–מא)

בפסוק ל"ט הצטווינו "וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם", ובפסוק שלאחריו "לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי". מה פשר הכפילות?

נראה שאין כאן כפילות אלא שני שלבים: השלב הראשון הוא בחזקת סור מרע, קריאה להתגבר על היצר הרע: "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". אחרי השלב הראשון, שבו מכוונות המצוות לביטול היצר, באה הקריאה השנייה, בחזקת 'עשה טוב', תנועה חיובית: "וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם". אם נחזור לסיפור שבו פתחנו, אפשר לומר שבשלב הראשון הציצית גרמה לאדם להפסיק לזנות אחרי לבו ועיניו, ואילו סוף הסיפור הוא השלב השני, "וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים", כאשר השניים נכנסים בברית הנישואין, "הרי את מקודשת".

המסר העולה ממבנה הפרשה הוא שבמסע אל הקדושה, אל האלוהים, צריך להתמיד בעבודה עצמית המכוונת פנימה, עבודה של שליטה עצמית. מן המקום הטהור הזה מצליח האדם לגעת בקדושה אותנטית. כאשר יש פגם באדם, הרוחניות עלולה לגרום לעיוות ולחציית הגבול הדק שבין עבודת אלוהים לעבודה זרה. כך הגדיר הרב קוק את היחס שבין המוסר לבין הקדושה: "המוסר הוא הפרוזדור, והקדושה הטרקלין [=הארמון]" (שמונה קבצים, א, קלג) המוסר עוסק בעיקר ב'סור מרע', התגברות על הצדדים השליליים שבאדם. שלילת הרע לבדה איננה קדושה, אך היא מאפשרת לאדם להגיע אל הקדושה.

לדברי הרב מרדכי יוסף ליינר בפירושו מי השילוח (חלק שני פרשת שלח), בשלב הראשון התייחסו למצוות בגוף שלישי, צורת נסתר: "אֶת כָּל מִצְוֹת ה'", ואילו בשלב השני התייחסו אליהן בגוף שני, צורת נוכח: "אֶת כָּל מִצְוֹתָי". את השלב הראשון, שלב היראה, מסמל חוט התכלת שבציצית ומחמת היראה נוקטים בו צורת נסתר. השלב השני, לעומת זאת, הוא שלב האהבה, ומסמל אותו החוט הלבן בציצית, ולפיכך נוקטים בו צורת נוכח.

פרשת ציצית מסיימת במילים "אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים". משעבוד מצרים יצאנו מזמן, אולם העבודה הרוחנית שהתורה מציעה מאפשרת לנו להשתחרר מן השעבוד הקשה יותר, השעבוד שנמצא בפנים, השעבוד ליצר ולתכונות הרעות. רק כאשר נשתחרר מן השעבוד הזה, נהיה בני חורין באמת.

כולם קדושים?

 

הפסוקים כאן מורים לנו כיצד להיות קדושים. רבים מציינים את הדמיון שבין הציצית לבגדי כהונה: לשניהם פתיל תכלת, בשניהם ארוגים זה בזה צמר ופשתן – שילוב האסור בכל בגד שאינו בגד כהונה או ציצית. המסר העולה לכאורה קולע לפסוק: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט ו). לאור זאת מובנת הטענה הפותחת את הפרשה הבאה, טענתו של קרח נגד אהרן ומשה: "כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?" (במדבר טז ג). אולם חלק מהתשובה הוא שאת הקדושה אפשר לממש רק על ידי עשייה, שהרי המעמד המיוחד נגזר לא מגזע אלא מעשייה. לא נכון יהיה להבין את "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט ו) בלי להידרש לפסוק הקודם לו: "וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים".

ישנם רבים שנמשכים לרוחניות ורוצים להגיע אל הקדושה, אך רק מעטים מוכנים להשקיע בעשייה, שהיא התנאי הנדרש כדי להגיע אליה.

פרשת ציצית עצמה מלמדת אותנו שההוויה, 'להיות' (Being) מותנה בעשייה, ב'לעשות' (Doing): "לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם". קודם 'ועשיתם' ורק אחר כך 'והייתם'. העשייה של האדם משפיעה לא רק כלפי חוץ אלא גם כלפי פנים, והיא תורמת לעיצוב זהותו. מעניין שגם אלוהים מייחס לעצמו את שני השלבים האלה, קודם העשייה: "אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם", ורק אחר כך ההוויה: "לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם".

 

Bookmark and Share

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן