פרשת וישב: פגישה עם מלאך

כל אדם הוא מלאך

 

פרשת וישב מגוללת את סיפור יוסף ואחיו. יעקב שולח את יוסף לראות את שלום אחיו, משימה שתשנה את חייו מן הקצה אל הקצה. יוסף מתקשה למצוא את אחיו, אולם בדרך הוא פוגש בדמות אלמונית שמסייעת לו להתחקות על עקבותיהם:

וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר מַה תְּבַקֵּשׁ. וַיֹּאמֶר אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים. וַיֹּאמֶר הָאִישׁ נָסְעוּ מִזֶּה כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים נֵלְכָה דֹּתָיְנָה וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן. (בראשית לז טו–יז)

מדוע מתעכבת התורה על האנקדוטה הזו? מה יש בה בפגישה עם עובר אורח אלמוני שהופך אותה לראויה לציון? הרי ניתן היה להשמיט את האירוע הזה ולתאר מיד את פגישת יוסף עם אחיו בדותן. על דרך הפשט, עולה מכאן שיוסף מתאמץ למלא את רצון אביו. בקלות יכול היה 'להקטין ראש' ולחזור הביתה בלי שמצא את האחים. על דרך הדרש, המדרש בבראשית רבה (פרשה פד, יד) כותב שאותו האיש היה מלאך ה'. בצמתים קריטיים בחיים, מלמד המדרש, הקב"ה יוצר התערבות מכוונת על מנת לממש את תוכניותיו. פגישה זו איננה אקראית כלל, היא שינתה את כל מהלך ההיסטוריה – יוסף מצא את אחיו, הם מכרו אותו ונסללה הדרך לירידת עם ישראל כולו למצרים. דבר זה אומר המדרש, קרה ברצון השם, בידי שליחו שניטע שם. הרמב"ן מעניק למדרש פרשנות קיומית נפלאה: "זימן לו הקב"ה מורה דרך שלא מדעתו להביאו בידם... שלא על חנם היה כל הסיפור הזה, להודיענו כי עצת ה' היא תקום" (רמב"ן לפסוק טו). אותו אדם – אדם רגיל היה. הרמב"ן מסכים עם המדרש בדבר ההשגחה המכוונת את חיינו, אבל המלאכים שאנו פוגשים הם אישים בשר ודם, לא שרפי-קודש. אתה יכול להיות שליח ההשגחה עבורי, ואני אוכל להיות שליח ההשגחה עבורך.

ההשגחה, ולא יד המקרה, היא שמכוונת את המציאות. ההבנה הזו יכולה להטעין את כל מאורעות חיינו במשמעות: אם הכול הוא מקרה, אנו עלולים להיסחף למחשבות מתסכלות ומייאשות: "אילולא הייתי עושה...", "אילו זה לא היה קורה...". לעומת זאת, ההרגשה שאלוהים מתבונן בי וקשוב אלי ומכוון את האירועים הקורים לי כדי שאממש את יכולותיי, את כישוריי ואת ייעודי, עוזרת להכיל את הקשיים שבחיים ולקבל אותם. תפיסה זו אף מחייבת לקרוא את החיים כסיפור, לחפש את משמעותו ולשאול עליו שאלות נוקבות.

תפיסה כזו לחיים יכולה גם לעורר אצל כל אחד מאתנו את השאלה: "כמה פעמים בחיי פגשתי מלאך?". באופן אישי, אני מרגיש שזכיתי 'לפגוש מלאכים' שהדריכו אותי בכל אחד מן הצמתים החשובים בחיי, החל מעלייתי ארצה, במציאת בת זוג ומקום עבודה, ועד לתנועות הפנימיות שהפכו להיות משמעותיות עבורי.

הנס והמעשה

 

האם ההבנה שחיינו אינם מקריים אלא מובלים ביד ה' אינה מסירה מעלינו את האחריות האישית המוטלת על כל אחד ואחד מאתנו? האם הגברת מקומו של אלוהים בעולם לא באה על חשבון מקומו של האדם? אם כל כך הרבה דברים בחיי אינם תלויים בי ואין לי שליטה עליהם, אז מי אני ומה אני?

אחד הפרקים המרשימים ביותר בספרו של פרופסור אוריאל סימון, בקש שלום ורדפהו, מתמודד עם שאלה זו. סימון מראה בפירוט רב בסיפורי יוסף ואחיו ש"ההשגחה והגמול לא זו בלבד שאינם נוגדים זה בזה אלא באורח מופלא הם תומכים זה בזה".[1] מבִּתו, אשתי מיכל, למדתי כיוון דומה, אך בשפה אחרת. מיכל לימדה אותי את תפיסת 'הנס והמעשה'. בחיים יש 'ניסים', מצבים שהאדם חווה בהם הכוונה מלמעלה, אולם בלעדי המעשה של האדם לא תהיה לנס משמעות. לדוגמה, ייתכן ששני אנשים נפגשים 'בדרך נס' – רצף אירועים שנראה בלתי סביר לחלוטין – אולם הפגישה ביניהם משמעותית רק בזכות 'המעשה', הדברים שקדמו לפגישה, העבודה שכל אחד עשה כדי להפוך את עצמו למי שהוא.

על פגישה כזו סיפרה לי דליה, אמו של דביר עמנואלוף ז"ל, החייל הראשון שנהרג במבצע עופרת יצוקה. כמה חודשים אחרי נפילת בנה הייתה דליה בהופעה של מאיר בנאי. ילד קטן התקרב אליה והתחיל לשחק אתה. ההורים של הילד קראו לו לחזור ל'אבא, לאימא ולדביר'. לפתע ראתה דליה שלזוג ההורים יש תינוק בן כמה חודשים ושמו, כך הסיקה, דביר. דליה ניגשה להורים ושאלה בן כמה התינוק, ומתוך התשובה התברר לה שהתינוק נולד זמן קצר אחר נפילתו של בנה שלה, דביר. "למה בחרתם לתת לו את השם דביר?", המשיכה דליה לשאול. ההורים הסבירו לה שהם התרשמו מאוד מסיפור חייו של דביר עמנואלוף ולכן החליטו להעניק לבנם את שמו. כאשר דליה הזדהתה כאמו של דביר התקשו ההורים ההמומים להאמין לה. למחרת שלחה שירי, אמו של דביר התינוק, מסרון לדליה: "אלוהים לא מפגיש סתם אנשים". אמנם נדרש נס להפגיש ביניהם, אבל רק הבחירה של ההורים לכבד את זכרו של דביר הפכה את הפגישה למשמעותית.

לעתים, כמו בסיפור של יוסף ואחיו, הסדר בין הפעולה האלוהית לפעולה האנושית מתהפך, כלומר 'הנס' קודם ל'מעשה'. אלוהים מאתגר אותנו ושולח אותנו לצומת מסוים, אבל בידינו לבחור את הדרך. אלוהים והאדם שותפים בהכוונת המציאות. בעיניי, התחושה שאלוהים שותף בהתהוות סיפור החיים שלי מעצימה את משמעות הבחירות והמעשים שלי ולא מערערת אותה.

נראה שגם בחיי יעקב באה לידי ביטוי שאלת היחס בין מקריות להשגחה, בין מעשי האדם להכוונה אלוהית. הקשיים בחייו של יעקב נובעים במידה רבה מהעובדה שנראית מקרית לחלוטין: יציאתו מרחם אמו דקות ספורות מאוחר מדי. עקב כך הוא נאלץ לקנות את הבכורה, לקחת במרמה את הברכות ולברוח לעשרים שנות גלות. כמו השיר 'בגלל מסמר' התולה את התבוסה במלחמה בהיעדר מסמר בפרסה של סוס, גם כאן נראה שהכול קורה ליעקב בגלל העובדה הזניחה שלא הוא יצא ראשון מרחם אמו. אולם כפי שראינו בפרשת וישלח, בסיפור מאבקו של יעקב עם המלאך, המאבק אינו מקרי אלא קשור לעצם מהותו ומתוך הסיפור הזה הוא מקבל את שמו ישראל "כִּי שָׂרִיתָ [=נאבקת] עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית לב כט).

ירידה לצורך עלייה

 

בסופו של דבר, למרות ניסיונותיו של יעקב להעניק ליוסף חיים קלים יותר ממה שהיו לו, נאלץ יוסף להתמודד עם קשיים דומים לאלה שחווה אביו – איומים ושנאה מצד אחיו, וגלות שנמשכת עשרות שנים.

מתברר שיעקב הוריש ליוסף לא רק את הגנים שלו אלא גם את סיפור חייו. גם לבן, כמו לאב, חיים קשים וגדושי התמודדויות קשות ובחירות שמביאות אותו ליעדו.

סיפורו של יוסף נקטע באמצע, והתורה מגוללת את סיפורו של יהודה. יהודה הוא שיזם את מכירתו של יוסף, והמדרש דורש את הפסוק "וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו" (בראשית לח א) שיהודה איבד את מעמדו בקרב אחיו משום שהם האשימו אותו במכירת יוסף (רש"י שם). נראה שירידתו של יהודה מקבילה לירידתו של יוסף למצרים, ושתי הירידות הללו מטרימות את הרגע הדרמטי בפרשת ויגש שבו מתעמתים יוסף ויהודה, ונראה שזה טעם מיקומו של הסיפור כאן. כמו אצל יוסף, גם ירידתו של יהודה תתברר בסופו של דבר כחלק מתהליך צמיחתו.

יהודה יורד לא רק במעמדו החיצוני אלא גם בחייו האישיים. שני בניו הראשונים, ער ואונן, מתים, ועל השכול נוספת מבוכה כאשר יהודה מסרב להשיא את בנו השלישי לתמר, אלמנתם של ער ואונן (על פי עיקרון הייבום, כאשר אדם מת בלא ילדים מצווה על אחיו להתחתן עם אלמנתו ולהעמיד לו זרע). היא מתחפשת לזונה כדי להרות מיהודה (כנראה שלפני מתן תורה גם אביו של המת יכול היה לייבם). יהודה מפקיד אצל תמר את חותמו, פתילו ומטהו (בראשית לח יח), וכאשר ה'זונה' נעלמת עם חפציו האישיים, הוא חושש שהסיפור ייחשף והוא יהיה 'לבוז' (בראשית לח כג). חותם, פתיל ומטה מבטאים את מעמדו האישי של האדם, ואיבודם מסמל את איבוד מעמדו. כאשר מתברר לו כי כלתו תמר בהיריון, ידו קלה על ההדק והוא גוזר עליה גזר דין מוות ומצווה לשרפה באש. אולם נקודת השפל הזו היא נקודת המפנה, ומכאן מתחילה עלייתו של יהודה. כאשר תמר מוציאה את החותם, הפתיל והמטה של יהודה ומוכיחה ליהודה שהיא הרתה ממנו, היא מוכיחה למעשה את חפותה, ואילו יהודה מודה בטעותו ואומר: "צָדְקָה מִמֶּנִּי" (שם לח כו). ירידתו של יהודה הפכה הזדמנות לצמיחה. בהמשך הסיפור מעניקה לו גם פגישתו הדרמטית עם יוסף את ההזדמנות להשתנות.

פרץ וזרח

 

סיפור יהודה ותמר משמעותי לא רק בגלל חשיבותו בתהליך ההתפתחות של יהודה אלא יש לו, מצד עצמו, השלכות מרחיקות לכת: תמר יולדת ליהודה תאומים, פרץ וזרח. מזרעו של פרץ יצאה מלכות בית דוד, וספר רות נחתם בתיאור שושלת בית דוד שמתחיל ב"וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ" (רות ד יח). סיפור לידת התאומים עצמו רווי משמעות, ומתברר שאינו מכוון רק לבנות את העתיד אלא גם לתקן את העבר.

וַיְהִי בְּעֵת לִדְתָּהּ וְהִנֵּה תְאוֹמִים בְּבִטְנָהּ. וַיְהִי בְלִדְתָּהּ וַיִּתֶּן יָד וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת וַתִּקְשֹׁר עַל יָדוֹ שָׁנִי לֵאמֹר זֶה יָצָא רִאשֹׁנָה. וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ וְהִנֵּה יָצָא אָחִיו וַתֹּאמֶר מַה פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פָּרֶץ. וְאַחַר יָצָא אָחִיו אֲשֶׁר עַל יָדוֹ הַשָּׁנִי וַיִּקְרָא שְׁמוֹ זָרַח. (בראשית לח כז–ל)

על פי הקבלה, דרך מצוות ייבום מתאפשר גלגול נשמתו של הנפטר (גלגול נשמות בקבלה מופיע בהרחבה בזוהר פרשת משפטים ובאר"י הקדוש שער הגלגולים). שני הבנים שנולדו לתמר הם כנגד ער ואונן, שני בני יהודה שמתו. אך לדעתי יש תיקון ראשוני יותר בסיפור לידתם של פרץ וזרח, תיקון של סיפור שהתרחש עוד לפני שער ואונן נולדו. כשלמדתי את הסיפור הזה עם בני יונתן, הוא העיר שיש דמיון בין סיפור לידת התאומים כאן לבין סיפור לידת יעקב ועשו. בשני הסיפורים ההיריון היה כרוך בקושי – העקרות של רבקה, האלמנות של תמר; בשני הסיפורים מתוארת לידה דרמטית שבה שני התינוקות נאבקים ברחם מי יצא ראשון. יש גם דמיון בשמות – זרח נקרא על שם חוט השני שקשרה המיילדת על ידו, שהוא בצבע אדום (בדומה לזריחת השמש), וזהו גם כינויו של עשו: "עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם" (בראשית לו א). זרח הוא גם שמו של נכד של עשו (בראשית לו יז) ושמו של אחד מאבות מלכי אדום (שם לו לג). פרץ לעומת זאת מרמז ליעקב. הברכה ליעקב היא "וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה" (בראשית כח יד), ועל יעקב נאמר "וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד" (בראשית ל מג).

אמנם יש דמיון גדול בין הסיפורים, אבל הסוף שונה. כמו עשו בסיפור הראשון, זרח מתחיל לצאת ראשון. אך בשונה מיעקב, שהצליח רק להיאחז בעקבו של עשו, פרץ מצליח לדחוף את עצמו החוצה ולזכות בבכורה. ההבדל הזה מוטבע בשמותיהם של יעקב ושל פרץ: בשמו של יעקב מוטבע המאבק, האחיזה בעקב, בשמו של פרץ מוטבעת הפריצה, ההצלחה.

כאן אנו רואים מה היה קורה אילו הצליח יעקב, כמו פרץ, לדחוף את עצמו החוצה ראשון. מתבקשת השאלה: מהי מטרתו של הגלגול הראשון, שבו יעקב יצא שני, עובדה שלא רק גרמה קשיים ליעקב אלא הייתה, יש לשער, אחד הגורמים להשחתה של עשו?

נראה שרק בזכות הסיפור הראשון אפשר היה להגיע לסיפור השני. כפי שראינו, יעקב היה חייב לעבור את התהליך שעבר כדי להפוך למה שהוא. גם בניו של יעקב, יוסף ויהודה, היו צריכים לעבור תהליכים קשים ומורכבים. הסיפור של זרח ופרץ נותן תקווה שלא תמיד צריכים להתחיל מנקודת האפס. יש דברים שדורות ההמשך יכולים לבנות על בסיס השגי אבותיהם, ולמה שיעקב קיווה שיהיה מנת חלקו של יוסף, שלא יצטרך לעבור את מה שעבר הוא כדי לזכות בבכורה, זכה פרץ, דור אחד אחר כך.




[1] אוריאל סימון, בקש שלום ורדפהו, תל אביב תשס"ב, עמ' 58.

Bookmark and Share

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן