נשמת המשנה תמיד ד:ב - גילוי הלב

 

לֹא הָיָה שׁוֹבֵר בּוֹ אֶת הָרֶגֶל, אֶלָּא נוֹקְבוֹ מִתּוֹךְ עַרְכּוּבוֹ וְתוֹלֶה בוֹ.

הָיָה מַפְשִׁיט וְיוֹרֵד עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לֶחָזֶה.

הִגִּיעַ לֶחָזֶה, חָתַךְ אֶת הָרֹאשׁ וּנְתָנוֹ לְמִי שֶׁזָּכָה בוֹ.

חָתָךְ אֶת הַכְּרָעַיִם וּנְתָנָן לְמִי שֶׁזָּכָה בָהֶן.

מֵרַק אֶת הַהֶפְשֵׁט. קָרַע אֶת הַלֵּב וְהוֹצִיא אֶת דָּמוֹ.

חָתַךְ אֶת הַיָּדַיִם וּנְתָנָן לְמִי שֶׁזָּכָה בָהֶן.

עָלָה לְרֶגֶל הַיְמָנִית, חֲתָכָהּ וּנְתָנָהּ לְמִי שֶׁזָּכָה בָהּ, וּשְׁתֵּי בֵיצִים עִמָּהּ. קְרָעוֹ,

וְנִמְצָא כֻלּוֹ גָּלוּי לְפָנָיו.

נָטַל אֶת הַפֶּדֶר וּנְתָנוֹ עַל בֵּית שְׁחִיטַת הָרֹאשׁ מִלְמַעְלָן.

נָטַל אֶת הַקְּרָבַיִם וּנְתָנָן לְמִי שֶׁזָּכָה בָהֶם לְהָדִיחָן.

וְהַכֶּרֶס מְדִיחִין אוֹתָהּ בְּבֵית מְדִיחִין כָּל צָרְכָּהּ.

וְהַקְּרָבַיִם מְדִיחִין אוֹתָן שְׁלֹשָׁה פְעָמִים בְּמִעוּטָהּ, עַל שֻׁלְחָנוֹת שֶׁל שַׁיִשׁ שֶׁבֵּין הָעַמּוּדִים:

 

נָטַל אֶת הַסַּכִּין וְהִפְרִישׁ אֶת הָרֵיאָה מִן הַכָּבֵד,

וְאֶצְבַּע הַכָּבֵד מִן הַכָּבֵד, וְלֹא הָיָה מְזִיזָהּ מְמְּקוֹמָהּ.

נָקַב אֶת הֶחָזֶה וּנְתָנוֹ לְמִי שֶׁזָּכָה בוֹ.

עָלָה לְדֹפֶן הַיְמָנִית, הָיָה חוֹתֵךְ וְיוֹרֵד עַד הַשִּׁדְרָה, וְלֹא הָיָה נוֹגֵעַ בַּשִּׁדְרָה, עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לִשְׁתֵּי צְלָעוֹת רַכּוֹת. חֲתָכָהּ וּנְתָנָהּ לְמִי שֶׁזָּכָה בָהּ, וְהַכָּבֵד תְּלוּיָה בָהּ.

בָּא לוֹ לַגֵּרָה, וְהִנִּיחַ בָּהּ שְׁתֵּי צְלָעוֹת מִכָּאן וּשְׁתֵּי צְלָעוֹת מִכָּאן. חֲתָכָהּ וּנְתָנָהּ לְמִי שֶׁזָּכָה בָהּ, וְהַקָּנֶה וְהַלֵּב וְהָרֵיאָה תְּלוּיִים בָּהּ.

בָּא לוֹ לְדֹפֶן הַשְּׂמָאלִית, וְהִנִּיחַ בָּהּ שְׁתֵּי צְלָעוֹת רַכּוֹת מִלְמַעְלָן וּשְׁתֵּי צְלָעוֹת רַכּוֹת מִלְּמַטָּן. וְכָךְ הָיָה מַנִּיחַ בַּחֲבֶרְתָּהּ. נִמְצָא מַנִּיחַ בִּשְׁתֵּיהֶן שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם מִלְמַעְלָן וּשְׁתַּיִם שְׁתַּיִם מִלְּמַטָּן. חֲתָכָהּ וּנְתָנָהּ לְמִי שֶׁזָּכָה בָהּ, וְהַשִּׁדְרָה עִמָּהּ, וְהַטְּחוֹל תָּלוּי בָּהּ, וְהִיא הָיְתָה גְדוֹלָה, אֶלָּא שֶׁל יָמִין קוֹרִין גְּדוֹלָה, שֶׁהַכָּבֵד תְּלוּיָה בָהּ.

בָּא לוֹ לָעֹקֶץ, חוֹתְכוֹ וּנְתָנוֹ לְמִי שֶׁזָּכָה בוֹ, וְאַלְיָה וְאֶצְבַּע הַכָּבֵד וּשְׁתֵּי כְלָיוֹת עִמּוֹ.

נָטַל רֶגֶל הַשְּׂמָאלִית וּנְתָנָהּ לְמִי שֶׁזָּכָה בָהּ. נִמְצְאוּ כֻלָּן עוֹמְדִין בַּשּׁוּרָה וְהָאֵבָרִים בְּיָדָם.

הָרִאשׁוֹן, בָּרֹאשׁ וּבָרֶגֶל. הָרֹאשׁ בִּימִינוֹ, וְחָטְמוֹ כְּלַפֵּי זְרוֹעוֹ, וְקַרְנָיו בֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו, וּבֵית שְׁחִיטָתוֹ מִלְמַעְלָן, וְהַפֶּדֶר נָתוּן עָלֶיהָ. וְהָרֶגֶל שֶׁל יָמִין בִּשְׂמֹאלוֹ, וּבֵית עוֹרוֹ לַחוּץ.

הַשֵּׁנִי, בִּשְׁתֵּי יָדַיִם. שֶׁל יָמִין בִּימִינוֹ, שֶׁל שְׂמֹאל בִּשְׂמֹאלוֹ, וּבֵית עוֹרָן לַחוּץ.

הַשְּׁלִישִׁי, בָּעקֶץ וּבָרֶגֶל. הָעקֶץ בִּימִינוֹ, וְהָאַלְיָה מְדֻלְדֶּלֶת בֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו, וְאֶצְבַּע הַכָּבֵד וּשְׁתֵּי הַכְּלָיוֹת עִמּוֹ, הָרֶגֶל שֶׁל שְׂמֹאל בִּשְׂמֹאלוֹ, וּבֵית עוֹרוֹ לַחוּץ.

הָרְבִיעִי, בֶּחָזֶה וּבַגֵּרָה. הֶחָזֶה בִּימִינוֹ, וְהַגֵּרָה בִּשְׂמֹאלוֹ, וְצַלְעוֹתֶיהָ בֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו.

הַחֲמִישִׁי, בִּשְׁתֵּי דְפָנוֹת. שֶׁל יָמִין בִּימִינוֹ, וְשֶׁל שְׂמֹאל בִּשְׂמֹאלוֹ, וּבֵית עוֹרָן לַחוּץ.

הַשִּׁשִּׁי, בַּקְּרָבַיִם הַנְּתוּנִין בְּבָזָךְ וּכְרָעַיִם עַל גַּבֵּיהֶם מִלְמָעְלָה.

הַשְּׁבִיעִי, בַּסֹּלֶת.

הַשְּׁמִינִי, בַּחֲבִתִּין.

הַתְּשִׁיעִי, בַּיָּיִן.

הָלְכוּ וּנְתָנוּם מֵחֲצִי הַכֶּבֶשׁ וּלְמַטָּה בְּמַעֲרָבוֹ, וּמְלָחוּם. וְיָרְדוּ וּבָאוּ לָהֶם לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית, לִקְרוֹת אֶת שְׁמַע:

 


משניות אלו מתארות את ניתוח הבהמה השחוטה לאיברים. אפשר לראות בזה תיאור מאוס הממחיש את אופיו של המקדש כ"בית מטבחיים". אבל מהמשניות עולה אווירה אחרת לחלוטין. לשון המשנה רוויה דימויים של מסע או תהלוכה: "ויורד עד שהוא מגיע... הגיע... עלה... עלה... ויורד... מגיע... בא לו... בא לו... בא לו".[i] יתרה מזו, בחטיבת המשניות הזאת המשפט "ונתנו למי שזכה בו" חוזר ונשנהאחד עשר פעמים!סגנון המשפט מבטא את תפיסת המשנה שאין כאן עיסוק פחות ומאוס אלא זכות מיוחדת.

בפרק הקודם ראינו כיצד המשנה מעצבת אנלוגיה בין הקרבן המובא לקב"ה ובין דמותה של הרעיה משיר השירים. מתוך התובנות שעלו אפשר לראות פנים נוספות של האנשת הטלה המועלה לקרבן; במסכת תמיד שבעה פרקים. הפרק הרביעי הוא הפרק האמצעי, לב המסכת. השנייה מבין שלוש המשניות היא משנה ב, אמצעו של הפרק. ואכן, בלב המסכת, באמצע משנה ב, מופיע הלב:

קרע את הלב והוציא את דמו.[ii]

הטלה, המייצג את האדם, עולה בטהרה לשמים כשליבו קרוע, ויש בכך מעין מימוש סמלי של הפסוק "וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם וְשׁוּבוּ אֶל ה'..." (יואל ב, יג).

בהמשך המשנה מופיע:

קרעו ונמצא כלו גלוי לפניו.

הצורך לציין את היות הכבש כולו חשוף לעיני הכוהן החותך את גווייתו אינו מובן. נראה שהדגשה זו נועדה להבליט את המשמעות המסוימת של הקרבן כעמידה לפני ה'. הביטוי "הכל גלוי לפניו" משמש בספרות חז"ל ביטוי לידיעתו המוחלטת של הקב"ה, חופש לכל חדרי בטן:

...אם תאמר שאין הכל גלוי לפניו והלא כבר נאמ' ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו (תהילים עח, לו-לז).

תוספתא, בבא קמא ז, ט[iii]

בהקרבת הקרבן, מושגים מטפוריים כמו "קריעת הלב""גילוי הכל" לובשים צורה מוחשית והופכים לסמלים.

במשנה הראשונה של הפרק הנוכחי רמוז סמל רוחני נוסף:

לא היו כופתין את הטלה אלא מעקדים אותו.[iv]

הבחירה בלשון "מעקדים" רומזת כי הקרבת הקרבן היא מעין שחזור של עקדת יצחק. הבנה כזו מתקשרת למסורות שהמזבח ניצב במקום שהתרחשה בו עקדת יצחק.[v]

הקישור לעקדת יצחק יכול להתברר גם מתוך השוואה לדבריו של אברהם במדרש הבא, שלשונו רצופה ביטויים המשמשים גם בפרקנו:

גלוי וידוע לפניך בשעה שאמרת לי 'קח נא את בנך את יחידך' (בראשית כב) היה בלבי מה להשיבך.

ויקרא רבה פרשה כט

מתוך הכרה בידיעה זו של הקב"ה אברהם מבקש:

...אלא כשם שהיה לי מה להשיבך וכבשתי את יצרי ולא השבותיך... כך כשיהיו בניו של יצחק באים לידי עבירות ומעשים רעים תהא מזכיר להם עקידת יצחק אביהם ועמוד מכסא הדין לכסא רחמים ומתמלא עליהם רחמים...

שם

יהי רצון שבזכות הקרבנות תתקיים בקשת הרחמים של אברהם אבינו.

 



[i]    השווה לתיאור של המשנה את כניסת הכוהן הגדול לקודש הקדשים (יומא ה, א-ד).

[ii]    גם במסכת יומא ישנה משמעות מיוחדת למשנה האמצעית (ה, א) האירוע המרכזי של המסכת מתרחש בה, כניסת הכוהן הגדול לפני-ולפנים.

[iii]   ראה גם בהקשר של דם קרבן: וראה את הדם. היה ר' ישמעאל אומר והלא הכל גלוי וידוע לפניו? (מכילתא דרבי ישמעאל בא מס' דפסחא בא פרשה יא ד"ה וראה את).

[iv]   כך מופיע גם בברייתא שבתלמוד הבבלי ביחס למשנה זו: "תנא: יד ורגל כעקידת יצחק בן אברהם" (בבלי, תמיד לא ע"ב).

[v]           המזבח מקומו מכוון ביותר, ואין משנין אותו ממקומו לעולם, שנאמר זה מזבח לעולה לישראל, ובמקדש נעקד יצחק אבינו שנאמר ולך לך אל ארץ המוריה ונאמר בדברי הימים ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה אשר נראה לדויד אביהו אשר הכין במקום דויד בגרן ארנן היבוסי.

ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק...

(רמב"ם, הלכות בית הבחירה ב, א-ב).

Bookmark and Share

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן