נשמת המשנה תמיד א:ד - קידוש ידיים ורגליים: ייעוד מחדש


מִי שֶׁזָּכָה לִתְרוֹם אֶת הַמִּזְבֵּחַ, הוּא יִתְרוֹם אֶת הַמִּזְבֵּחַ,

אוֹמְרִין לוֹ, הִזָּהֵר שֶׁמָּא תִגַּע בַּכֶּלִי, עַד שֶׁתְּקַדֵּשׁ יָדֶיךָ וְרַגְלֶיךָ מִן הַכִּיּוֹר, וַהֲרֵי הַמַּחְתָּה נְתוּנָה בַמִּקְצוֹעַ בֵּין הַכֶּבֶשׁ לַמִּזְבֵּחַ בְּמַעֲרָבוֹ שֶׁל כֶּבֶשׁ.

אֵין אָדָם נִכְנָס עִמּוֹ, וְלֹא נֵר בְּיָדוֹ, אֶלָּא מְהַלֵּךְ לְאוֹר הַמַּעֲרָכָה.

לֹא הָיוּ רוֹאִין אוֹתוֹ, וְלֹא שׁוֹמְעִין אֶת קוֹלוֹ עַד שֶׁשּׁוֹמְעִין קוֹל הָעֵץ שֶׁעָשָׂה בֶן קָטִין מוּכְנִי לַכִּיּוֹר, וְהֵן אוֹמְרִים הִגִּיעַ.


קִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו מִן הַכִּיּוֹר, נָטַל מַחְתַּת הַכֶּסֶף וְעָלָה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, וּפִנָּה אֶת הַגֶּחָלִים הֵילָךְ וְהֵילָךְ וְחָתָה מִן הַמְאֻכָּלוֹת הַפְּנִימִיּוֹת, וְיָרַד.

הִגִּיעַ לָרִצְפָּה, והָפַךְ פָּנָיו לַצָּפוֹן, הָלַךְ לְמִזְרָחוֹ שֶׁל כֶּבֶשׁ כְּעֶשֶׂר אַמּוֹת. צָבַר אֶת הַגֶּחָלִים עַל גַּבֵּי הָרִצְפָּה רָחוֹק מִן הַכֶּבֶשׁ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, מְקוֹם שֶׁנּוֹתְנִין מֻרְאוֹת הָעוֹף וְדִּשּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וְהַמְּנוֹרָה:

מדי בוקר בבוקר היו הכוהנים רוחצים את ידיהם ורגליהם בכיור שבבית המקדש לקראת עבודתם במקדש.[i] בתורה פעולה זו נקראת "רחיצה""ורחצו... את ידיהם ואת רגליהם", ואילו המשנה שלנו קוראת לפעולה זו "קידוש ידים ורגלים".[ii] שינוי זה אינו מקרי. את המונח "רחיצה" היה אפשר לפרש כפעולה של הסרת לכלוך או טומאה, ברם השימוש של חז"ל במונח "קידוש" מרחיב את הפעולה להאצלת תוכן חיובי על הידיים.

מהי משמעותה של ההקדשה היומית של הכוהנים? אהרון ובניו, כדי להיות לכוהנים הראשונים, עברו טקס ובו טבלו, לבשו בגדי כהונה והוקדשו בשמן המשחה.[iii] מדי יום ביומו הכוהנים משחזרים את שלשת המרכיבים של טקס המעבר המקורי: הם משכימים וטובלים, לובשים את בגדי הכהונה, ולבסוף מתקדשים במי הכיור. מכיוון שהרחיצה משמעותית כל כך לתפקידם של הכוהנים, כוהן שעובד או אפילו נכנס להיכל ה' בלי שהתקדש דינו כזר שנכנס או עבד שנכנס, שעונשם מוות.[iv]

מדוע על הכוהנים לשוב ולהתקדש בכל יום, שהרי כפי שממשיך שם המקרא[v] המעמד שקיבלו אהרון ובניו תקף לעולם? לשם הבנת העניין, יש להבין שהקדושה מעניקה לאדם מעמד חדש מתוך שהיא מייעדת אותו לתפקיד מיוחד. הקדשת אהרון ובניו הפכה אותם לכוהנים על ידי שייעדה אותם לכהן לה' ("...וכהן לי"). לפיכך אי אפשר לנתק בין מעמד האדם וקדושתו לבין ייעודו. אלו שני גורמים המזינים זה את זה. הייעוד מכוון את האדם לאופן שהוא צריך לחיות בו את חייו ואילו המעמד מלמד אותו מה ייעודו בחיים. הקדשת הכוהנים לקראת הקמת המשכן היא אירוע חד-פעמי, והיא המכוננת את מעשיהם מאז. אבל כדי לקיים את הייעוד הזה במודעותו של כל כוהן בכל יום צריך לשחזר את אותה הקדשה. בכל בוקר, כאשר האדם נולד מחדש, כאשר הכוהן מגיע לעבודת המקדש, הוא צריך לשוב ולקבל את ייעודו.

אך קידוש הידיים בבוקר אינו מיוחד לכוהנים בלבד. מדי יום ביום, עם ההשכמה, על כל אדם מישראל לרחוץ את ידיו. יש הסוברים כי נטילת הידיים של שחר היא גלגולה של מצוות קידוש הידיים של הכוהנים:

לפי שהאדם כאשר קם ממטתו שחרית הוא כמו בריה חדשה לעבודת הבורא יתברך שמו,

לכן צריך להתקדש, וליטול ידיו מן הכלי, כמו כהן שהיה מקדש ידיו בכל יום מן הכיור קודם עבודתו.

קיצור שולחן ערוך ב, א[vi]

עם ישראל הוא "ממלכת כוהנים וגוי קודש" (שמות יט, ו) אך מעמד זה תלוי במימוש הייעוד, שבשמירת הברית עם אלוהים (שם יט, ה). אם כל אדם בישראל הוא כמו כוהן, הרי שכל העולם שהוא חי ופועל בו יכול להיות כמקדש. כאשר הוא נוטל את ידיו בבוקר, עליו לזכורשיש לו ייעוד ושליחות בחיים, יש לו ייעוד ושליחות היום.

 



[i]    שמות ל, יט-כא.

[ii]    כך גם תרגם אונקלוס על אתר.

[iii]   שמות מ, יב-יג.

[iv]   רמב"ם, הלכות ביאת מקדש ה, א; ט, א.

[v]    שמות מ, יד.

[vi]   על בסיס תשובת הרשב"א חלק א, קצא.

Bookmark and Share

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן