נשמת המשנה - מסכת תמיד היא שיר השירים


 

בפירושו למשנה כותב הרמב"ם על מסכת תמיד: "שאין בה התבוננות ולא היתר ולא איסור, אלא סיפור היאך היה קרב התמיד, כדי לקיים זה לעולם".[1]

אופייה הסיפורי של המסכת שונה מן הסגנון ההלכתי והמשפטי של רוב מסכתות המשנה. מסכת תמיד מתאפיינת במיעוט מחלוקות וכמעט שלא נזכרו בה שמות תנאים. יתר על כן, הבבלי מציין, שלא כדרכו, כי כמה מפרטי הסיפור במשנה אינם עובדות היסטוריות אלא "גוזמא" ו"לשון הבאי".[2] ייחודיות זו ניכרת גם בסגנונה של המסכתלחלק מן המשניות סגנון פיוטי,[3] ובמקומות מספר אף אפשר למצוא שימוש בחריזה.[4]

ברצוני לטעון כי העיון במסכת, ובמיוחד בפן הרעיוני שלה ובעיצובה הספרותי, חייב לעמוד בזיקה אינטרטקסטואלית לשיר השירים, ובמיוחד לפרק החמישי המספר על הרעייה המחכה לדודה בחדרה בעת לילה ועל ההחמצה הטרגית עקב עצלותה. מסכת תמיד מציגה את עבודת המקדש כתמונת ראי של אותו הסיפורמימוש המפגש בין הדוד לרעיה.

במקורות אחדים בספרות חז"ל מופיעה התפיסה שהמקדש הוא מקום מפגשם של האהובים בשיר השירים. ביטוי בולט לרעיון זה מופיע בתלמוד הבבלי:

תניא נמי הכי ויראו ראשי הבדים יכול לא יהו זזין ממקומן, תלמוד לומר ויארכו הבדים. יכול יהו מקרעין בפרוכת ויוצאין, תלמוד לומר ולא יראו החוצה. הא כיצד, דוחקין ובולטין ויוצאין בפרוכת ונראין כשני דדי אישה, שנאמר "צרור המר דודי לי בין שדי ילין" (שיר-השירים א). אמר רב קטינא בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה.

בבלי, יומא נד ע"א

כך נרמז גם במשנה:

וְכֵן הוּא אוֹמֵר, (שיר השירים ג) צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלמה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ.

בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. אָמֵן.

תענית ד, ח[5]

בהקשר זה יש להביא את דבריו של רבי עקיבא, שלשם המחשת מעלתו של שיר השירים בוחר בדימוי מתחום המקדש דווקא "קודש קדשים":

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, חַס וְשָׁלוֹם, לא נֶחֱלַק אָדָם מִיִּשְׂרֵאֵל עַל שִׁיר הַשִּׁירִים שֶׁלּא תְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם, שֶׁאֵין כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי כְּיוֹם שֶׁנִּתַּן בּוֹ שִׁיר הַשִּׁירִים לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל הַכְּתוּבִים קדֶשׁ, וְשִׁיר הַשִּׁירִים קדֶשׁ קָדָשִׁים.

ידים ג, ה



קול דודי דופק


תמיד א, ב


מִי שֶׁהוּא רוֹצֶה לִתְרוֹם אֶת הַמִּזְבֵּחַ,

מַשְׁכִּים וְטוֹבֵל עַד שֶׁלֹּא יָבוֹא הַמְּמֻּנֶּה.

וְכִי בְאֵיזוֹ שָׁעָה הַמְּמֻנֶּה בָא, לֹא כָל הָעִתִּים שָׁווֹת,

פְּעָמִים שֶׁהוּא בָא מִקְרִיאַת הַגֶּבֶר, אוֹ סָמוּךְ לוֹ מִלְּפָנָיו אוֹ מִלְּאַחֲרָיו.

הַמְּמֻנֶּה בָא וְדוֹפֵק עֲלֵיהֶם, וְהֵם פָּתְחוּ לוֹ.

אָמַר לָהֶן, מִי שֶׁטָּבַל יָבוֹא וְיָפִיס. הֵפִיסוּ, זָכָה מִי שֶׁזָּכָה:


המשנה השנייה של מסכת תמיד מתארת את ראשית סדר היוםבמקדש בהשכמת הכוהנים המעוניינים ליטול חלק בעבודה הראשונה של היום, תרומת הדשן. מרבית המשנה עוסקת בתיאור זמן בואו של "הממונה", הפקיד הממונה על ניהול סדרי המקדש. פריט מידע זה מרכז סביבו עניין רב. המשנה, הידועה בהיותה מנוסחת בלשון קצרה, מקדישה לתיאור זמן הגעתו לא פחות מעשרים מילים. מלבד אריכות הדברים, גם סגנונה של המשנה יוצר מעין "מתח" סביב בואו של הממונה: ראשית, המידע מובא באמצעות שאלה ותשובה, "וכי באיזו שעה הממונה בא?", ועוד בטרם ניתנת התשובה המשנה מוסיפה הקדמה המעצימה את המתח ואת אי-הוודאות: "לא כל העיתים שוות". שנית, גם התשובה עצמה אינה חד-משמעית, כאילו אין הזמן קבוע כלל: "מקריאת הגבר", "מלפניו" או "מלאחריו"ובסופו של דבר כל האפשרויות הן סביב אותה נקודת זמן קריאת הגבר.[6] מה פשר המהומה סביב בואו של הממונה? על שום מה המשנה יוצרת כאן דרמה כזאת?

נראה שתמיהה זו יכולה להתפרש מתוך הזיקה לסיפור משיר השירים שהוזכר בהקדמה, סיפור הרעיה המחכה לדודה:

אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שראשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻּצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה: פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם: דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו: קַמְתִּי אֲנִי לִפְתּחַ לְדוֹדִי וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר וְאֶצְבְּעתַי מוֹר עבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל: פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלא מְצָאתִיהוּ קְרָאתִיו וְלא עָנָנִי:

שיר השירים ה, ב-ו

הרעיה שוכבת במיטתה ומצפה למפגש, "אני ישׁנה ולבי ער". היא שומעת את "קול דודי דופק", האהוב מגיע וקורא לה במילות חיבה: "פּתחי לי אחתי רעיתי יונתי תמתי". אך העצלות מכריעה את הרעיה. היא אינה רוצה לקום ממיטתה, ללבוש את כותנתה, ולטנף את רגליה, וכשכבר קמה לפתוח חלפה לה שעת הרצון, ואין היא מוצאת את דודה.

גם המשנה מספרת סיפור של מפגשבין הכוהנים לממונה. הכוהנים ישנים בתוך העזרה, והממונה קורא להם מן החוץ. אך הפעם המפגש מתממשהכוהנים השכימו עוד קודם בואו של הממונה והם מתכוננים לבואו. כאשר הממונה מגיע אין הוא צריך להמתין להם מעבר לדלת הנעולה, "הממונה בא ודופק[7] עליהם, והם פתחו לו".[8]

זוהי הסיבה לאריכות הדברים סביב בואו של הממונההמשנה מתכוונת להציג את זמן בוא הממונה, שהוא בעיקרו ידוע, כבלתי נודע. כך המשנה מעצימה את המתח ואת הזיקה לסיפור המפגש של שיר השירים שבו הרעיה מצפה לדודה בלי לדעת מתי עתיד הוא להופיע.

התבוננות במשנה הפותחת את מסכת תמיד מחדדת עוד יותר את התקבולת שמנגידה את שני סיפורי המפגש.

וְזִקְנֵי בֵית אָב יְשֵׁנִים שָׁם, וּמַפְתְּחוֹת הָעֲזָרָה בְּיָדָם. וּפִרְחֵי כְהֻנָּה אִישׁ כִּסְתּוֹ בָאָרֶץ. לא הָיוּ יְשֵׁנִים בְּבִגְדֵי קדֶשׁ, אֶלָּא פוֹשְׁטִין וּמְקַפְּלִין וּמַנִּיחִים אוֹתָן תַּחַת רָאשֵׁיהֶן, וּמִתְכַּסִּין בִּכְסוּת עַצְמָן.

שתי סיבות מונעות מהרעיה שבשיר השירים לקום ולפתוח לדודה. (א) "פשׁטתי את כתנתי איככה אלבשנה" (ב) "רחצתי את רגלי איככה אטנפם". כמותה גם הכוהנים כבר פשטו את בגדיהם, "לא היו ישנים בבגדי קדש, אלא פושטין...", וגם השכמתם כרוכה ברחיצה וטבילה, כפי שמתואר בתחילת משנה ב. אך בניגוד לרעיה, הם היו משכימים "עד שלא יבא הממונה", וכשהממונה דפק פתחו לו בלא שהות.[9]

שנתם של הכוהנים במשנה א היא מתוך דריכות וציפייה, "מפתחות העזרה בידן".[10] גם תוך כדי שינה אין הם מסיחים דעתם מזמן הפתיחה של העזרה.

סיפורה של הרעיה בשיר השירים ממשיך. לאחר שהדוד "חמק עבר" היא יוצאת לחפשו ומשלמת את מחיר עצלותה:

מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר הִכּוּנִי פְצָעוּנִי נָשְאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת:

שיר השירים ה, ו

סיפור זה משמש מקור השראה למשנה במסכת מידות, המספרת על עונשו של מי שנתעצל בשמירת המקדש:

אִישׁ הַר הַבַּיִת הָיָה מְחַזֵּר עַל כָּל מִשְׁמָר וּמִשְׁמָר, וַאֲבוּקוֹת דּוֹלְקִין לְפָנָיו, וְכָל מִשְׁמָר שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד, אוֹמֵר לוֹ אִישׁ הַר הַבַּיִת, שָׁלוֹם עָלֶיךָ. נִכָּר שֶׁהוּא יָשֵׁן, חוֹבְטוֹ בְמַקְלוֹ. ורְשׁוּת הָיָה לוֹ לִשְׁרוֹף אֶת כְּסוּתוֹ. וְהֵם אוֹמְרִים מַה קּוֹל בָּעֲזָרָה, קוֹל בֶּן לֵוִי לוֹקֶה וּבְגָדָיו נִשְׂרָפִין, שֶׁיָּשֵׁן לוֹ עַל מִשְׁמָרוֹ.

מידות א, ב

מנהגו של איש הר הבית מזכיר את השומרים הסובבים משיר השיריםהוא סובב ומחזר על המשמרות המופקדות על המקדש ומשגיח שימלאו את תפקידם. עונשו של שומר שנמצא ישן על משמרתו מזכיר את עונשה של הרעיה שנתעצלה וישנהאת השומר היו מכים ואת בגדו שורפים וגם את הרעיה היכו השומרים ונשאו את בגדה מעליה. אף מסכת תמיד, במסגרת זיקתה לשיר השירים, מזכירה את השומרים הסובבים בעירלאחר בחירת תורם הדשן הכוהנים סובבים לאורך חומות המקדש:

נָטַל אֶת הַמַּפְתֵּחַ וּפָתַח אֶת הַפִּשְׁפָּשׁ, וְנִכְנַס מִבֵּית הַמּוֹקֵד לָעֲזָרָה, וְנִכְנְסוּ אַחֲרָיו וּשְׁתֵּי אֲבוּקוֹת שֶׁל אוּר בְּיָדָם. וְנֶחְלְקוּ לִשְׁתֵּי כִתּוֹת, אֵלּוּ הוֹלְכִים בָּאַכְסַדְרָא דֶּרֶךְ הַמִּזְרָח, וְאֵלּוּ הוֹלְכִים בָּאַכְסַדְרָא דֶּרֶךְ הַמַּעֲרָב. הָיוּ בוֹדְקִין וְהוֹלְכִין עַד שֶׁמַּגִּיעִין לִמְקוֹם בֵּית עוֹשֵׂי חֲבִתִּים. הִגִּיעוּ אֵלּוּ וָאֵלּוּ, אָמְרוּ שָׁלוֹם, הַכּל שָׁלוֹם. הֶעֱמִידוּ עוֹשֵׂי חֲבִתִּים לַעֲשׂוֹת חֲבִתִּים.

תמיד א, ג

קבוצה אחת של הכוהנים פנתה לימין ואחרת לשמאל. יחדיו השלימו הכוהנים הקפה אחת של ההיכל מבחוץ כשהם "בודקין הולכין", בדומה לשומרי החומות שמצאו את הרעיה המבקשת את דודה. וכמו בסיפור הדפיקה על הדלת גם כאן ישנה דפיקה, אך שלא כמו השומרים בשיר השירים שבתום הבדיקה היכו את הרעיה, כאן הבדיקה מסתיימת באמירה "שלום, הכל שלום".


עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע


תמיד א, ד1


מִי שֶׁזָּכָה לִתְרוֹם אֶת הַמִּזְבֵּחַ, הוּא יִתְרוֹם אֶת הַמִּזְבֵּחַ,

אוֹמְרִין לוֹ, הִזָּהֵר שֶׁמָּא תִגַּע בַּכֶּלִי, עַד שֶׁתְּקַדֵּשׁ יָדֶיךָ וְרַגְלֶיךָ מִן הַכִּיּוֹר, וַהֲרֵי הַמַּחְתָּה נְתוּנָה בַמִּקְצוֹעַ בֵּין הַכֶּבֶשׁ לַמִּזְבֵּחַ בְּמַעֲרָבוֹ שֶׁל כֶּבֶשׁ.

אֵין אָדָם נִכְנָס עִמּוֹ, וְלֹא נֵר בְּיָדוֹ, אֶלָּא מְהַלֵּךְ לְאוֹר הַמַּעֲרָכָה.

לֹא הָיוּ רוֹאִין אוֹתוֹ, וְלֹא שׁוֹמְעִין אֶת קוֹלוֹ עַד שֶׁשּׁוֹמְעִין קוֹל הָעֵץ שֶׁעָשָׂה בֶן קָטִין מוּכְנִי לַכִּיּוֹר, וְהֵן אוֹמְרִים הִגִּיעַ.

קִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו מִן הַכִּיּוֹר, נָטַל מַחְתַּת הַכֶּסֶף וְעָלָה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, וּפִנָּה אֶת הַגֶּחָלִים הֵילָךְ וְהֵילָךְ וְחָתָה מִן הַמְאֻכָּלוֹת הַפְּנִימִיּוֹת, וְיָרַד.

הִגִּיעַ לָרִצְפָּה, והָפַךְ פָּנָיו לַצָּפוֹן, הָלַךְ לְמִזְרָחוֹ שֶׁל כֶּבֶשׁ כְּעֶשֶׂר אַמּוֹת. צָבַר אֶת הַגֶּחָלִים עַל גַּבֵּי הָרִצְפָּה רָחוֹק מִן הַכֶּבֶשׁ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, מְקוֹם שֶׁנּוֹתְנִין מֻרְאוֹת הָעוֹף וְדִּשּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וְהַמְּנוֹרָה:


[11]"תרומת הדשן" פירושה ניקוי המזבח משיירי קרבנות יום האתמול כדי להכינו לעבודת היום. לכאורה היה מקום לראות בתרומת הדשן עבודה פחותה, מעין פינוי הזבלים שהצטברו במקדש. אך לא כך הוצגה עבודתו של התורם במשנה. לפנינו סיפור רווי דרמה ומסתורין: בדידותו המודגשת של הכוהן בהליכתו, "אין אדם ניכנס עימו", "לא היו רואין אותו", האזהרה לפני יציאתו לדרך כאילו דרך מסוכנת לפניו, "אומרין לו היזהר שמא תיגע בכלי...", וכן המעקב הדרוך אחר הקולות שהתורם משמיע בהליכתו עד תחושת ההקלה בהגיעו לכיור, "והן אומרין 'הגיע'".[12]


כאן המקום להעיר כי בתקופות קודמות של עבודת המקדש לא הייתה תרומת הדשן נעשית בידי כוהן יחיד שנבחר מראש, אלא "כל הקודם... זכה" (יומא ב, א). את הגורל שבאמצעותו נבחר הכוהן תיקנו רק לאחר שנגרמה תקלה בשיטה המקורית.[13] כלומר מבחינה היסטורית, בדידותו של תורם הדשן אינה לכתחילה אלא בדיעבד, ולמרות זאת בחרה המשנה להעניק למעשהו של הכוהן הבודד מעטה של מסתורין, ויתרה מזושל אינטימיות. האינטימיות נרמזת מהדהודי הפסוקים של שיר השירים בלשון המשנה שלפנינו:

הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַוְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ: הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ: יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה:

שיר השירים ב, יב-יד

הביטויים המרכזיים בתיאור הכוהנים הממתינים לחברם תורם הדשן נראים כשאובים מפסוק יב: "הגיע", "קול" ו"נשמע", ומפסוק יד, "הראיני... השמעיני את קולך": "לא היו רואין אותו אלא שומעין את קולו, עד ששומעין קול העץ... והן אומרין הגיע".[14] דמיון נוסף לפסוקים מופיע במצלול של תיאור חתיית הגחלים"ופינה את הגחלים הלך הילך" המזכיר את "קומי לכי (לך) רעיתי יפתי ולכי לך".

שרשרת ההקבלות ששורטטה עד כה מציירת את תמונת תרומת הדשן בדמות המפגש הנכסף שבשיר השיריםמתיקון ההחמצה של עצלות הרעיה ועד שחזור קריאת הדוד לרעייתו על רקע האביב.

נוסף על ההקבלה בין שיר השירים לתרומת הדשן ישנה הקבלה פנימית בין תורם תרומת הדשן ובין תיאור המשנה את מעשה הקטורת שהייתה מובאת במקדש בשתי הזדמנויות בכל יום. כמו כן, ביום הכיפורים הייתה מובאת אל קודש הקדשים קטורת, ולשם הבאתה היה הכוהן נכנס לפני ולפנים. ההשוואות המובאות בהמשך מתייחסות לשני סוגי ההקטרה.

ראשית, כמו תרומת הדשן שבמהלכה "אין אדם ניכנס עימו", גם הקטרת הקטורת נעשית בבדידותעל עבודת הכוהן ביום הכיפורים נאמר "וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר בקדש עד צאתו" (ויקרא טז, יז) וגם המקטיר קטורת של כל יום לא עשה זאת עד אשר "פרשו העם" (תמיד ו, ג).

שנית, הן את המקטיר הן את התורם היו מזהירים לפני שהיו הולכים להם לבצע את עבודתם: לתורם הדשן "אומרין לו היזהר שמא תיגע בכלי עד שתקדש ידיך ורגליך מן הכיור", ולמקטיר "ומלמדים אתו הזהר שמא תתחיל מפניך שלא תכבה [= תכווה]".[15]

דמיון נוסף בין תרומת הדשן והקטרת הקטורת הוא תוכן הפעולהבשתי העבודות יש לקחת גחלים מעל מזבח העולה. יתרה מזו, בתיאור פעולה זו (שבעבודת הקטורת היומית אינה נעשית בידי המקטיר עצמו) חוזרת המשנה על עצמה כמעט מילה במילה. על תרומת הדשן נאמר:

נָטַל מַחְתַּת הַכֶּסֶף וְעָלָה לְראשׁ הַמִּזְבֵּחַ, וּפִנָּה אֶת הַגֶּחָלִים הֵילָךְ וְהֵילָךְ וְחָתָה מִן הַמְאֻכָּלוֹת הַפְּנִימִיּוֹת, וְיָרַד.

תמיד א, ד

וביחס לקטורת:

נָטַל מַחְתַּת הַכֶּסֶף, וְעָלָה לְראשׁ הַמִּזְבֵּחַ, וּפִנָּה אֶת הַגֶּחָלִים הֵילָךְ (וְהֵילָךְ) וְחָתָה. יָרַד...

תמיד ה, ה

להשוואה זו בין שתי העבודות משמעות מפתיעה, המשלימה את הזיקה למפגשים שבשיר השירים. עבודת הקטורת היא "פסגת" עבודת המקדשעבודה שבכל יום נעשית בפנים, וביום הכיפורים לפני-ולפנים. זוהי עבודה שכוהן אינו יכול לזכות בה יותר מפעם אחת
בחייו.
[16] בעיני חז"ל נחשבת הקטורת למפתח לגילוי השכינה.[17] אם כך, ההשוואה בין תרומת הדשן ובין הקטורת מעניקה גם לפעולת "פינוי הפסולת" חלק מהאיכות של העבודה הפנימית ביותר, המיוחדת להתקשרות בין האדם לבוראו.

לסיכום, דמותו של הכוהן התורם את הדשן מעוצבת במשנה באמצעות זיקה אינטרטקסטואלית כפולהשיר השירים מצד אחד והקטרת הקטורת מצד אחר. כל אחד משני ההקשרים הספרותיים הללו בנפרד ושילובם יחד מעצבים את תרומת הדשן כמפגש אינטימי עם הקדושה.[18]

התבוננות במשנה מעלה יסוד חשוב בעבודת ה'. פסגת הקשר עם הקב"ה, מימוש האהבה והאינטימיות המתוארת בשיר השירים, מושגת במשנה על ידי תרומת הדשן, פעולה יום-יומית שנראית כפינוי הזבל מעל גבי המזבח. משמעות זו, המוענקת לפעולה "פעוטה" כל כך, מלמדת אותנו כי יותר מהמעשה החיצוני והטקסים הנלווים לו חשוב הרגש העומד ביסודו, וכי "הקב"ה ליבא בעי" (בבלי, סנהדרין קו ע"ב). דרך זו למימוש חזון האהבה שבשיר השירים נראית לי נכונה גם בקשר שבין איש לאישהתשומת הלב לפרטים הקטנים של החיים וצרכי היום-יום של בן הזוג או בת הזוג היא הדרך להראות אהבה. וככל שהפרטים זעירים יותר, הם מעידים על גודלה של האהבה.



כתפוח בעצי היער

תמיד ב, ב


הֵחֵלּוּ מַעֲלִין בָּאֵפֶר עַל גַּבֵּי הַתַּפּוּחַ.

וְתַפּוּחַ הָיָה בְאֶמְצַע הַמִּזְבֵּחַ, פְּעָמִים עָלָיו כִּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת כּוֹר. וּבָרְגָלִים לֹא הָיוּ מְדַשְּׁנִין אוֹתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹי לַמִּזְבֵּחַ.

מִיָּמָיו לֹא נִתְעַצֵּל הַכֹּהֵן מִלְּהוֹצִיא אֶת הַדָּשֶׁן:


כתפוח

בעיצוב המשנה ניכרת מגמה לפאר את מראה המזבח באמצעים ספרותיים. כבר אמוראי בבל עסקו בדבר ומנו את הסיפור על התפוח שהיה באמצע המזבח בין העניינים שחכמים הגזימו בתיאורם:

אמר רבא גוזמא. השקו את התמיד בכוס של זהב אמר רבא גוזמא. אמר רבי אמי... דברו חכמים לשון הבאי הא דאמרן תפוח, והשקו את התמיד בכוס של זהב.

בבלי, תמיד כט ע"א

האמוראים עמדו על אופייה הסיפורי של המסכת. ציון נפחו העצום של תפוח האפר אינו אמירה הלכתית ולא תיעוד היסטורי שצריך לדייק בהם אלא גוזמה שנועדה לפאר את המקום והמעמד, כיאה לסיפור. המשנה גם נוקבת במספר טיפולוגי "שלש מאות כור", אותו מניין שמופיע גם בשתי הגוזמות המופיעות בהמשך הסוגיה:

אמר שמואל בשלשה מקומות דברו חכמים בלשון הבאי ואלו הן תפוח גפן ופרוכת... תפוח הא דאמרן. גפן דתניא גפן זהב היתה עומדת על פתח ההיכל... אמר ר' אלעזר ברבי צדוק מעשה היה ונמנו עליה שלש מאות כהנים לפנותה. פרוכת דתנן רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי שמעון הסגן פרוכת עביה טפח... ושלש מאות כהנים מטבילין אותה.

על רצון המשנה לפאר את מראה המזבח מעידה גם לשון המשנה עצמההתפוח הוא "נוי למזבח". לדעתי, לא רק נוכחותה של ערמת האפר בראש המזבח מייפה את המזבח, גם הבחירה בתפוח כדימוי למראהּ נועד לייפות את תיאור המזבח. מלבד ההיבט האסתטי שבבחירת הדימוי לתפוח נראה שיש כאן זיקה נוספת לשיר השירים, שבו מופיע התפוח כדימוי לדוד בפי הרעיה:

כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי:

שיר השירים ב, ג

המזבח שבמקדש הוא מקום החיבור בין שמים לארץ. החיבור נעשה על ידי הקרבת הקרבנות ובדרכים נוספות ובהם באמצעות התפוח, המסמל את הדוד. על פי הפרשנות של חז"ל לשיר השירים, שהדוד הוא הקב"ה, גם התפוח מסמל את הקב"ה, כפי שמפרש למשל רש"י:

כתפוחאילן של תפוחים כשהוא בין אילני סרק הוא חביב מן כולן שפריו טוב בטעם ובריח: כן דודי בין הבניםבין הבחורים הדוגמא כך הקב"ה מכל האלוהים נבחר לפיכך בצלו חמדתי וישבתי.

רש"י, שיר השירים ב, ג

אם כך, דימוי ראש המזבח לתפוח מזכיר ומעמיק את תפקיד המזבח לקשר בין עם ישראל ובין הקב"ה.

גם בזוהר כך פורש התפוח:

פתח רבי אלעזר ואמר "כתפוח בעצי היער וגו'", כתפוח דא קודשא בריך.

זוהר, לך לך פה ע"א

עוד יש לציין שרבי יוחנן (בבלי, סוכה מט ע"א) מדמה את השיתין של המזבח לירכיים של השולמית המתוארים בפסוק בשיר השירים: "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב, חמוקי ירכיךכמו חלאים מעשה ידי אמן" (שיר השירים ז, ב).

אבל לעץ התפוח בשיר השירים יש תפקיד כפולדימוי לדוד בפי הרעיה, כפי שראינו, וגם מקום המפגש והחיבור בין הדוד לרעיה:

מִי זאת עלָה מִן הַמִּדְבָּר מִתְרַפֶּקֶת עַל דּוֹדָהּ תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ שָׁמָּה חִבְּלַתְךָ אִמֶּךָ שָׁמָּה חִבְּלָה יְלָדַתְךָ:

שיר השירים ח, ה

גם כאן המשנה מציגה הזדמנות תיקון לסיפור ההחמצה של שיר השירים על ידי שהיא מרמזת על המזבח כמקום המפגש של הדוד ורעייתו.[19] הרעיון המובע כאן דומה לרעיון המופיע במדרש הרואה בעבודת הקרבנות מימוש של מפגש הדוד עם הרעיה: "יבא דודי לגנו זו השכינה. ויאכל פרי מגדיו אלו הקרבנות"[20] (סדר עולם רבה ז) בהמשך הפרק נשוב ונראה את הטיעון שתפוח המזבח אכן מסמל את הדוד.

בעצי היער

הֵחֵלּוּ מַעֲלִין בַּגִּזְרִין לְסַדֵּר אֵשׁ הַמַּעֲרָכָה. וְכִי כָּל הָעֵצִים כְּשֵׁרִים לַמַעֲרָכָה. הֵן. כָּל הָעֵצִים כְּשֵׁרִין לַמַּעֲרָכָה, חוּץ מִשֶּׁל זַיִת וְשֶׁל גֶּפֶן. אֲבָל בְּאֵלּוּ רְגִילִין, בְּמֻרְבִּיּוֹת שֶׁל תְּאֵנָה וְשֶׁל אֱגוֹז וְשֶׁל עֵץ שָׁמֶן.

תמיד ב, ג

סִדֵּר הַמַּעֲרָכָה גְדוֹלָה מִזְרָחָה, וַחֲזִיתָהּ מִזְרָחָה, וְרָאשֵׁי הַגִּזְרִין הַפְּנִימִים הָיוּ נוֹגְעִים בַּתַּפּוּחַ. וְרֶוַח הָיָה בֵּין הַגִּזְרִים שֶׁהָיוּ מַצִּיתִים אֶת הָאֲלִיתָא מִשָּׁם.

שם ב, ד

שוב אנו פוגשים משנה הבנויה כשאלה ותשובה: "וכי כל העצים כשרין למערכה? הן כל העצים כשרין למערכה". שוב נוצר עניין מיוחד, הפעם סביב שאלת בחירת העצים. כמעט כל העצים שמופיעים במשנה מוזכרים בשיר השיריםהגפן ("לראות הפרחה הגפן" ו, יא), התאנה ("התאנה חנטה פגיה" ב, יג) והאגוז ("אל גנת אגוז ירדתי" ו, יא). האגוז מתייחד גם בכך שאינו מוזכר בשום מקום אחר בתנ"ך מלבד שיר השירים.

תפוח המזבח, כתפוח של שיר השירים, מוקף עצים"כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים".



דודי שלח ידו מן החור

תמיד ג, ו


מִי שֶׁזָּכָה בְדִשּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וְהַמְּנוֹרָה הָיוּ מַקְדִּימִין, וְאַרְבָּעָה כֵלִים בְּיָדָם, הַטֶּנִי וְהַכּוּז וּשְׁתֵּי מַפְתּחוֹת.

הַטֶּנִי דוֹמֶה לְתַרְקָב גָּדוֹל שֶׁל זָהָב, מַחֲזִיק קַבַּיִן וָחֵצֵי, וְהַכּוּז דּוֹמֶה לְקִתּוֹן גָּדוֹל שֶׁל זָהָב.

וּשְׁתֵּי מַפְתְּחוֹת, אֶחָד יוֹרֵד לְאַמַּת הַשֶּׁחִי, וְאֶחָד פּוֹתֵחַ כֵּיוָן:

בָּא לוֹ לְפִשְׁפָּש הַצְּפוֹנִי.


וּשְׁנֵי פִשְׁפָּשִׁין הָיוּ לוֹ לְשַׁעַר הַגָּדוֹל, אֶחָד בַּצָּפוֹן וְאֶחָד בַּדָּרוֹם. שֶׁבַּדָּרוֹם לֹא נִכְנַס בּוֹ אָדָם מֵעוֹלָם, וְעָלָיו הוּא מְפוֹרָשׁ עַל יְדֵי יְחֶזְקֵאל (יחזקאל מד), וַיּאמֶר אֵלַי ה', הַשַּׁעַר הַזֶּה סָגוּר יִהִיֶה לֹא יִפָּתֵחַ וְאִישׁ לֹא יָבֹא בוֹ כִּי ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל בָּא בוֹ וְהָיָה סָגוּר.

נָטַל אֶת הַמַפְתֵּחַ וּפָתַח אֶת הַפִּשְׁפָּשׁ, נִכְנַס לַתָּא, וּמִן הַתָּא אֶל הֵהֵיכָל, עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לְשַׁעַר הַגָּדוֹל.

הִגִּיעַ לְשַׁעַר הַגָּדוֹל הֶעֱבִיר אֶת הַנֶּגֶר וְאֶת הַפּוֹתְחוֹת וּפְתָחוֹ.

לֹא הָיָה שׁוֹחֵט הַשּׁוֹחֵט, עַד שֶׁשּׁוֹמֵעַ קוֹל שַׁעַר הַגָּדוֹל שֶׁנִּפְתַּח:

לאחר שהוציאו את התמיד מלשכת הטלאים בא הכוהן לפתוח את ההיכל עצמו. פתיחת ההיכל מסמנת את תום שלב ההכנות ואת תחילת עבודת היום.

כדי לפתוח את ההיכל היה הכוהן "יורד לאמת השחי", היינו מכניס את ידו עד בית השחי דרך חור הדלת ופותח מנעול ראשון, אחר כך היה משתמש במפתח נוסף שכנראה פותח מבפנים. תמונה זו, שבה ומעלה שוב[21] את זכר החמצת המפגש בין הדוד הדופק על הדלת מבחוץ והרעיה שאינה פותחת לו בזמן.

אבל בשחזור הזה של המפגש חל חילוף תפקידים. אם קודם הציבה המשנה כוהן בתפקיד הרעיה המחכה לדודה, הרי שכאן עומד הכוהן במקומו של הדוד המבקש לפתוח את הדלת, ובמקומה של הרעיה, בהיכל שמעבר לדלת, עומד הקב"ה. זה המקום לציין שמגילת שיר השירים עצמה עשירה בחילופין דומים.

נראה כי פרקנו שואב את אוצר הדימויים שלו משני מקומות בשיר השירים: המפגש בין הדוד לרעיה אשר בפרק ה שדובר בו לעיל, והכניסה לחדרי המלך שבפרק א, המוקבלת כאן

לכניסת הכוהן להיכל. בתחילת שיר השירים נאמר "משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו" (א, ד) ולשון המשנה הקודמת מרמזת לפסוק זה:

מִי שֶׁזָּכָה בַתָּמִיד, מוֹשְׁכוֹ וְהוֹלֵךְ לְבֵית הַמִּטְבָּחַיִם, וּמִי שֶׁזָּכוּ בָאֵבָרִים הוֹלְכִין אַחֲרָיו.

תמיד ג, ה

עד כה דיברנו על המפגש בין הכוהן ובין הקב"ה. כאן נראה מוטיב נוסףהקרבן המובא לקב"ה מייצג את דמותה של הרעיה. לכאורה נראה שזו טענה מפליגה, אך למען האמת, בנופו של המקדש, תיאור קרבן כמייצג אדם אינו חריג כלל.[22] יתרה מזו, במשנה ד בפרקנו מופיע גם ביטוי האנשה של הקרבן"השקו את התמיד בכוס של זהב". הקרבן נמשך בדרכו אל המלך, ועל כן שחיטתו מכוונת לעת פתיחת דלתות המלך.

בתיאור הקרבת התמיד נוכל למצוא עקבות של שתי תנועות הפוכות ומשלימות: הכוהן בתפקיד הדוד מנסה לפתוח את דלת הרעיה, ולעומתו קרבן התמיד, בתפקיד הרעיה, נמשך אל חדרי המלך. הקב"ה הוא הדוד והרעיה כאחד. הוא הרעיה, מושא תשוקתו של הדוד מחוץ לדלת, והוא גם הדוד, המלך, שהרעיה רצה ובאה אל חדריו.

חשוב לציין, כי בתיאור זה מודגשת במיוחד נוכחות השכינה בהיכל. השער (הפשפש) הדרומי סגור "לא נכנס בו אדם מעולם". אך בניגוד לדוד, שהדלת הסגורה מונעת ממנו לבוא אל הרעיה, אין השער הסגור מונע מהקב"ה לבוא אל ההיכל. להפך, השער הסגור, כפי שמראה הפסוק מיחזקאל, הוא הביטוי לכניסת הקב"ה להיכל ולשכינתו בו. לאור זאת מובנת אריכות הדברים שנוקטת המשנה בתיאור תפקידו של הפשפש הדרומי, שאין לו קשר ספציפי להקרבת התמיד.

בשיר השירים שעת פתיחת הדלת בידי הרעיה היא עת משבר, אז הרעיה מגלה שהדוד איננו. בהקרבת התמיד, לעומת זאת, השעה שהשער נפתח בה היא שעת המפגש"ולא היה השוחט שוחט עד שהוא שומע קול השער הגדול שנפתח".

לקראת סופה של מסכת תמיד מופיעה תפילה "זֶה הוּא סֵדֶר הַתָּמִיד לַעֲבוֹדַת בֵּית אֱלוֹהֵינוּ. יְהִי רָצוֹן שֶׁיִבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ אָמֵן" (תמיד ז, ג). מסכת תמיד משמרת לעד את הרגשות הדתיים העזים לבית המקדש. היא נותנת ביטוי ספרותי לתפיסה שעבודת המקדש אינה ריטואל מכני גרדא אלא מסגרת שמטרתה להביא לידי מימוש את הלהט של רגשי האהבה והתשוקה בין האדם לאלוהיו.

שֶׁכָּל הַכְּתוּבִים קֹדֶשׁ, וְשִׁיר הַשִּׁירִים קֹדֶשׁ קָדָשִׁים.

ידים ג, ה




*   הפרקים על זיקתה של מסכת תמיד לשיר השירים נכתבו יחד עם ברוך שיח.

 



[1]    הקדמות הרמב"ם למשנה, מהדורת יצחק שילת, ירושלים תשנ"ב, עמ' נ.

[2]    בבלי, תמיד כט ע"א.

[3]    ראה אפשטין, תנאים.

[4]    ראה את המקצב לדוגמה בפרק א משנה ג.

[5]    בזוהר מובאת הדעה שאת שיר השירים אמר שלמה בסיום בניין בית המקדש: "פתח רבי יוסי ואמר שיר השירים אשר לשלמה, שירתא דא אתער לה שלמה מלכא כד אתבני בי מקדשא ועלמין כלהו אשתלימו עילא ותתא בשלמותא." (זוהר, תרומה קמג ע"א)

[6]    בבבלי, יומא כ ע"ב מופיעה מחלוקת אם 'הגבר' כאן במובן איש או תרנגול.

[7]    הפעם היחידה שהמילה 'דופק' מופיעה בתנ"ך היא בפסוק בשיר השירים, והפעם היחידה שהיא מופיעה במשנה במשמעות דומה היא במשנתנו. בשתי ההופעות האחרות של המילה 'דופק' במשנה (נזיר ז, ג ואהלות ב, ד) היא אינה מציינת פועל כבשיר השירים, אלא שם עצם, אבן שגולל הקבר נשען עליה.

[8]    אין הכוונה בהשוואה זו לומר שהממונה שבמשנה מקביל לדמותו של הקב"ה, בדומה לתפקיד המיועד לדוד בחלק מן המדרשים על שיר השירים. אלא שהמשנה יוצרת הקבלה ספרותית בין שעת בואו של הממונה, שהיא תחילת יומו של המקדש, לבין שעת המפגש בין הדוד לרעיה.

[9]    ייתכן שיש כאן גם משחק מילים, הממונה בא בשעת "קריאת הגבר" המזכירה את קריאתה של הרעיה אחר שדודה נעלם "קראתיו ולא ענני".

[10]    אמנם לפי המשנה במידות א, ט אין הכוונה שהיו מחזיקים את המפתחות בידיהם ממש, אלא שהיו המפתחות ברשותם ובאחריותם. עם זה, העיצוב הספרותי של הניסוח תורם לאווירת המתח.

[11]    על פי כתב יד קויפמן.

[12]    הממד הטקסי של עבודת התורם מומחש גם במספר הטיפולוגי של שלבי עבודתועשרה. תודתנו לאמנון דוקוב על הערה זו.

[13]    יומא ב, ג.

[14]    הדמיון לשיר השירים בולט עוד יותר בנוסח הדפוס: "והן אומרים 'הגיע עת'".

[15]    חילופי בי"ת עם ו"ו שכיחים בכתבי היד של טקסטים חז"ליים.

[16]    תמיד ה, ב.

[17]    המדרש (תנחומא, תצווה טו) למד שזמן הקטורת הוא זמן ירידת השכינה משיר השירים: "ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך, להודיעך כמה קטרת חביבה, א"ר יצחק בן אליעזר תדע לך שנעשה המשכן וכל כליו ושחט את הקרבנות והקריבו וערך על המזבח וסדר את השלחן ואת המנורה ואת הכל ולא ירדה שכינה עד שהקריבו את הקטורת מנין דכתיב עורי צפון ובואי תימן הפיחי גני יזלו בשמיו [יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו]". ראה קנוהל, נאה, מילואים, עמ' 31-35 ובמיוחד עמ' 32.

[18]    הפיס על תרומת הדשן הוא הראשון מפייסות היום. יש לשים לב כי גם בלשון הפיס השלישי ישנה זיקה לשיר השירים: השוו בין "חדשים עם ישנים בואו והפיסו, מי מעלה אברים מן הכבש למזבח" (תמיד ה, ב) ובין "...חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך" (שיר השירים ז, יד). ראה ברוורמן, מקרא במשנה, עמ' 12.

[19]    רמז נוסף לסיפור בשיר השירים הוא האמירה במשנה: "מימיו לא נתעצל כהן מלהוציא את הדשן". יש באמירה זו כדי להתמיהוכי עלה על דעתנו שהכוהנים מתעצלים בעבודתם? וגם אם אכן הייתה מלאכה מן המלאכות שלא רבים רצו לעשותה, וכי זאת באה המשנה ללמדנו? בזיקה לסיפור של שיר השירים האמירה הזאת מקבלת מובן לפנינו שלילה של העצלות שהביאה את הרעיה לקלקולה.

[20]    השווה פסיקתא רבתי ה"דודי בא לגינו זה השכינה ואוכל פרי מגדיו הם הקרבנות".

[21]    ראה לעיל הפרק על 'קול דודי דופק', עמ' 211.

[22]     ראה עקידת יצחק, "ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו" (בראשית כב, יג). ראה גם משנה, תמיד ד, א, "לא היו כופתין את הטלה אלא מעקדין אותו", רמז לכך שקרבן התמיד הוא שחזור של עקדת יצחק. 

Bookmark and Share

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן