חיבורים של שלום (ברכות ט, ה, פאה א, א)

 

חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל הַטוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו) וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. בְּכָל לְבָבְךָ, בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ, בְּיֵצֶר טוֹב וּבְיֵצֶר רָע  וּבְכָל נַפְשְׁךְ, אֲפִלּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשֶׁךָ. וּבְכָל מְאֹדֶךָ, בְּכָל מָמוֹנֶךָ. דָּבָר אַחֵר בְּכָל מְאֹדֶךָ, בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד לְךָ הֱוֵי מוֹדֶה לוֹ בִּמְאֹד מְאֹד. לֹא יָקֵל אָדָם אֶת רֹאשׁוֹ כְּנֶגֶד שַׁעַר הַמִּזְרָח, שֶׁהוּא מְכֻוָּן כְּנֶגֶד בֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים. לֹא יִכָּנֵס לְהַר הַבַּיִת בְּמַקְלוֹ, וּבְמִנְעָלוֹ, וּבְפֻנְדָּתוֹ, וּבְאָבָק שֶׁעַל רַגְלָיו, וְלֹא יַעֲשֶׂנּוּ קַפַּנְדַּרְיָא, וּרְקִיקָה מִקַּל וָחֹמֶר. כָּל חוֹתְמֵי בְרָכוֹת שֶׁהָיוּ בַמִּקְדָּשׁ, הָיוּ אוֹמְרִים מִן הָעוֹלָם. מִשֶּׁקִּלְקְלוּ הַמִּינִין, וְאָמְרוּ, אֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִים, מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם. וְהִתְקִינוּ, שֶׁיְּהֵא אָדָם שׁוֹאֵל אֶת שְׁלוֹם חֲבֵרוֹ בַּשֵּׁם, שֶׁנֶּאֱמַר (רות ב) וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם, וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים יְיָ עִמָּכֶם, וַיֹּאמְרוּ לוֹ, יְבָרֶכְךָ יְיָ. וְאוֹמֵר (שופטים ו) יְיָ עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל. וְאוֹמֵר (משלי כג) אַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ. וְאוֹמֵר (תהלים קיט) עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תוֹרָתֶךָ. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר, הֵפֵרוּ תוֹרָתֶךָ עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ: (ברכות ט:ה)

העיצוב הספרותי של המשנה החותמת את המסכת הוא לא פחות מיצירת מופת, והוא מאיר על מכלול המעגלים שבהם כלולה המשנה הזו: הפרק, המסכת, הסדר והש"ס.

בבושקה ברכות

בבושקה היא בובה גדולה שמכילה בתוכה בובה נוספת, קטנה יותר, אך זהה לה. בתוך הבובה הקטנה הזו נמצאת בובה שלישית, זהה, קטנה עוד יותר. מסכת ברכות עוסקת בשלושה נושאים: קריאת שמע, תפילה וברכות. בפרק האחרון של מסכת ברכות מופיעים, בסדר כיאסטי, שלושת הנושאים הללו: ברכות (משניות א–ג), תפילה (משניות ג-ד) וקריאת שמע (משנה ה, הדורשת את הפסוק "ואהבת" שבקריאת שמע כדי להגדיר קבלת מלכות שמיים). אולם בכך לא נגמרה הבבושקה. המשנה האחרונה של המסכת כוללת בעצמה את כל שלושת הנושאים, לפי הסדר: היא פותחת בקריאת שמע, עוברת לכבוד הר הבית, הבסיס להלכות רבות של תפילה ובית כנסת,[1] ומסתיימת בשתי תקנות בענייני ברכות. במשנה האחרונה, כמו בכל הפרק,[2] ניכר הדיאלוג עם המשניות הקודמות: בתחילת המשנה מופיע החיוב לברך על הרעה כמו על הטובה, שמגיב לפרק ה משנה ג: "האומר...על טוב יזכר שמך...משתיקין אותו". באמצע המשנה נאמר: "לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח", במקביל ל"אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש" (ה, א). קדושת שער המזרח נגזרת מכך שהוא  "מכוון כנגד בית קודשי קדשים", אותו ניסוח שהופיע פעמיים בפרק הרביעי (משנה ה, ו), כמקום שאליו המתפלל צריך לכוון את לבו. התקנה שמוזכרת בסוף המשנה, "אדם שואל את שלום חברו בשם", מאירה מחדש את המשניות שדנות באפשרות לשאול ולהשיב שלום באמצע קריאת שמע ("בפרקים...משיב שלום לכל אדם"; ב, א) או באמצע תפילה ("אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו"; ה, א). כפי שראינו בפרק הקודם, כל שלושת חלקי המשנה הם חתימה כעין פתיחה ביחס למשנה הראשונה של המסכת.  

מאלוהים לאדם

מסכת ברכת כולה עוסקת במפגש בין האדם ובין הקב"ה. הבחירה לסיים במפגש שבין אדם לחברו, שבלבו - שמו של הקב"ה, מלמד שגם מערכות היחסים הבין-אישיות הן חלק מן המפגש עם הקודש. היסוד הזה אינו מובן מאליו: תלמידי רבי עקיבא מן הסתם הקפידו על קריאת שמע, על תפילה ועל ברכות, אך כולם מתו, משום שלא נהגו כבוד זה בזה (יבמות סב ע"ב).

החיבור בין האנושי לאלוהי טמון בעיצוב הספרותי של המילים המסיימות את המשנה. סוף המשנה יוצר חיבור למשנה שבאה אחריה, ופותחת את מסכת פאה:

אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר. הַפֵּאָה, וְהַבִּכּוּרִים, וְהָרֵאָיוֹן, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְתַלְמוּד תּוֹרָה. אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. כִּבּוּד אָב וָאֵם וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם (פאה א, א):

במשנה בברכות: "התקינו שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם"; במשנה בפאה - השלכות התקנה: "והבאת שלום בין אדם לחברו."

במשנה בברכות, הברכה היא בשני עולמות: "מִשֶּׁקִּלְקְלוּ הַמִּינִין, וְאָמְרוּ, אֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִים, מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם". במשנה בפאה השכר הוא בשני עולמות: "אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא".

במשנה בברכות: "אל תבוז כי זקנה אמך", במשנה בפאה: "כיבוד אב ואם".

יותר מכול, החיבור מתבטא בפסוק שמצטטת המשנה בברכות כמקור לתקנה של שאלת שלום בשם: "וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים ה' עִמָּכֶם וַיֹּאמְרוּ לוֹ יְבָרֶכְךָ ה'" (רות ב, ד). אחי, הרב דני גנק, העיר לי שפסוק זה מופיע בלב הסיפור של רות המלקטת אחרי הקוצרים (שם ב, ב-יז), שזהו הנושא של מסכת פאה: מתנות עניים בשדה.[3]

כאמור, מסכת ברכות מוקדשת ליחס שבין אדם למקום, ובייחוד בהכרה של הברכה שהקב"ה מעניק לאדם. מסכת פאה מוקדשת ליחס שבין אדם לחברו, ובייחוד בשיתוף האחר בשפע.

משמעות החיבור בין המסכתות מתוך התקנה של שאילת שלום חברו בשם מלמדת על הזיקה העמוקה בין שתי מערכות היחסים הללו. כך שכתב הרב צבי יהודה קוק על משמעות של התקנה: "נקבע ונתברר מתוך כך ערכה האמיתי של התייחסות החברותית הנכונה שבין כל האנשים...שהוא גלויו של הענין האלוקי של שם ה' הנקרא על כל ישראל ועל כל אישי ישראל ועל כל היחסים ההדדיים הרצויים שביניהם" (לנתיבות ישראל עמ' שיז).

תקנת ברכת חברו בשם מלמדת שהאדם לא רק מקבל ברכה מאת ה', אלא שמוטל עליו להעביר לזולת את ברכות ה'. בסיפור בועז והקוצרים, מוסר בועז את ברכת ה' בכך שהוא מברך את הזולת בשם ה', ו משתף את העניים במתנות השדה.  

החיבור בין האנושי ואלוהי נעוץ גם בדחף שהביא לתקנה. המשפט "עת לעשות לה' הפרו תורתך" מלמד שהברכה לזולת נחשבת לא רק צורך אנושי, אלא היא "לעשות לה'". כלומר, לברך את חבריך פירושו לברך את ה'. במפגש עם הזולת, פוגש האדם את האלוהים.

המבנה הפנימי של המשנה מחדד את היסוד הזה. המשנהמתחילה באהבת ה' ומסיימת בשלום בין אדם לחברו.[4] מאהבת ה' לומדת המשנה את חיוב לקדש את השם; שלום בין חברים יש לעשות 'בשם' ה'; פירוש הדבר שגם ביחס לקב"ה וגם ביחס לאדם, יש לקדש את השם.

תחילת מסכת פאה מוסיפה ומהדקת את הקשרים שין המערכות. רשימת הדברים שאין להם שיעור, שבה פותחת המשנה, כוללת מצוות שבין אדם לחברו כמו גם מצוות בין אדם למקום. השכר שזוכים בו כשמביאים שלום בין אדם לחברו, כמו גם בשאר מצוות בין אדם לחברו שהוזכרו במשנה (כיבוד אב ואם וגמילות חסדים), הוא בשני העולמות - העולם הזה, האנושי, והעולם הבא, האלוהי.[5]

בפרקי אבות (א, ב) נאמר: "עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים". מסכת ברכות עוסקת בעבודה – קריאת שמע, תפילה וברכות. מסכת פאה עוסקת בגמילות חסדים – יסוד שמוזכר במשנה פעמיים, ולו מוקדשת המסכת כולה. החוט המשולש במשנה באבות, התורה - שכוללת את שני היסודות, והיא 'כנגד כולם' (פאה, שם), גם היא מוטיב המחבר בין שתי המשניות, ומופיע פעמיים בכל אחת מהן.[6]

כל התורה משום דרכי שלום

מסכת ברכות, המסכת הראשונה במשנה, מסתיימת בשלום בשם ה', ובכך מקבילה לסיומת של המשנה החותמת את המסכת האחרונה בשישה סדרי משנה, עוקצים (ג, יב):

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא, לֹא מָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּלִי מַחֲזִיק בְּרָכָה לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כט), יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.[7]

השלום מסיים את המשנה, את ברכת כוהנים, את תפילה העמידה, את הקדיש ואת ברכות המזון. השלום מבטא את משאלת לבה של היהדות; הוא הפסגה שאנו כמהים לה.

במסכת גטין שואל אביי על הלכה שמנומקת במילים "מפני דרכי שלום":

אמר ליה אביי לרב יוסף: מפני דרכי שלום? דאורייתא היא! אמר ליה: דאורייתא, ומפני דרכי שלום. כל התורה כולה נמי מפני דרכי שלום היא, דכתי': +משלי ג'+ דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום! (גיטין נט ע"ב)

נספח: התורה שבתפילה

בפרקים הקודמים הצעתי שהתקנה בסוף מסכת ברכות עוצבה על בסיס ברכות כוהנים, ושיש רצף בין משנה זו למשנה שבאה אחריה, בתחילת מסכת פאה. והנה, בברכות השחר, מיד אחרי ברכות התורה, מופעים שני קטעים: ברכת כוהנים, והרחבה של המשנה הראשונה של פאה! נעיין גם במבנה של הצמידות בתפילה, כדי להעמיק במשמעות של הקשר בין שני הקטעים.

יברכך ה' וישמרך

יאר ה' פניו אליך ויחנך

ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום

אלו דברים שאין להם שיעור

הפאה

והבכורים

והראיון

וגמילות חסדים

ותלמוד תורה

אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה

והקרן קיימת לו לעולם הבא

ואלו הן

כבוד אב ואם

וגמילות חסדים

והשכמת בית המדרש שחרית וערבית

והכנסת אורחים

וביקור חולים

והכנסת כלה

ולוית המת

ועיון תפילה

והבאת שלום בין אדם לחברו

ותלמוד תורה כנגד כולם

(מתוך ברכות השחר בתפילת שחרית)

שני הקטעים נבדלים זה מזה בנושאים שלהם: הראשון הוא ברכה מהכוהנים להארת פני האל, "יאר ה' פניך אליך", והשני עוסק בחובות הרבות שמוטלות על האדם.

למרות זאת, יש נקודות המשותפות לשני הקטעים, הן מצד צורתם הן מצד תוכנם. ברכת כוהנים כוללת חמש עשרה מילים, כמו הגימטריה של אחד משמותיו של הקב"ה – יה. הפסוק המופיע בתורה מיד לאחר ברכת כוהנים הוא: "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם". גם תוכן הברכה כולל את הרעיון של 'שימת' שמו של ה' על ישראל, וזאת באמצעות הארת הפנים, המפגש בין הקב"ה ובין האדם: "יאר ה' פניו אליך [...] ישא ה' פניו אליך [...]". ביטוי נוסף של "ושמו את שמי" הוא "וישם לך שלום", כיון שגם 'שלום' הוא אחד משמותיו של הקב"ה (שבת י ע"ב).

גם בקטע שבו אנו עוסקים מופיעים חמישה פרטים ש"אין להם שיעור" ועשר מצוות ששכרן מובטח בשני העולמות. אם כן, בסך הכול ישנם חמישה עשר פריטים ברשימה, כמספר המילים שבברכת כוהנים. חלק מן המצוות המנויות הוא מימוש של תוכן ברכת כוהנים – הארת פני ה' אל האדם, ושלום. המצווה השלישית שמוזכרת היא הריאיון, שעיקרה - המפגש בין האדם ובין פני ה': "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדון ה'" (שמות כג, יז). הפרט האחד לפני האחרון הוא השלום: "הבאת שלום בין אדם לחברו". כך בדיוק מתקיימת הברכה "וישם לך שלום". יתר על כן: רוב המצוות עוסקות בתיקון מערכות היחסים שבין אדם לחברו, ולפיכך לכולן יש משמעות של "הבאת שלום".

הזיקה בין הצורה ובין התוכן של ברכת כוהנים ורשימת 'אלו דברים' מרמזת כי כשם שבברכת כוהנים, שמו של הקב"ה מושם על ישראל, גם כאשר עם ישראל נוהג על-פי המצוות הללו, שורה עלינו שמו של הקב"ה.

יְקִימְךָ ה' לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָךְ כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו:

וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ:

דברים כח, ט-י

דרך אחת שבה שורה עלינו שם ה' היא 'מלמעלה'. הכוהנים עומדים על הדוכן, מברכים את העם ומעבירים לו שפע והארה. אך הקב"ה משמיע לנו שישנה דרך נוספת, דרך המתחילה מ'למטה', בעבודה שנמצאת בתחום יכולתו של כל אדם. בכך שנשמור את מצוותיו ונלך בדרכיו, נוכל להגיע להוויה שבה "שם ה' נקרא עליך". נראה שהפסוקים הללו אינם רק הבטחה, אלא גם הגדרה: חברה שחיה על פי המצוות וערכיהן - שתמציתם מצויה ב'יה' הפריטים שברשימה - היא חברה שעליה נקראים שמותיו של הקב"ה.

 


[1] על הזיקה לתפילה ראו בהמשך. ביחס לבית כנסת - האיסור לעשות קפנדריא (קיצור דרך) בהר הבית מופיע במשנה מגילה כאיסור שחל על כל בית כנסת, מתוך תפיסה שבית כנסת הוא כמקדש: "וְאֵין עוֹשִׂין אוֹתוֹ קַפַּנְדַּרְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו) 'וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם', קְדֻשָּׁתָן אַף כְּשֶׁהֵן שׁוֹמֵמִין" (מגילה ג, ג).

[2] השוו, למשל, את התפילות במשנה ג וד לתפילתו של נחוניא בן הקנה בפרק ד משנה ב.

[3]כאן המקום לציין את החשיבות של העיון בהקשר הכללי של הפסוקים שחז"ל מביאים כמקור לדבריהם. לעתים קרובות, ההקשר הכללי מגלה רובד נוסף של משמעות.נקודת השקה נוספת בין המשניות: המשנה בברכות מפרטת את הלכות הכניסה למקדש, והמשנה בפאה מציגה את מצוות עלייה לרגל לבית המקדש (הראיון).

[4] בכך ניתן להסביר גם את ההיתר בפרק ב משנה א להפסיק באמצע קריאת שמע כדי להשיב שלום לכל אדם.

[5] ראו גם מסכת דרך ארץ, הלכה כ: "... ומי שהוא אוהב שלום ורודף שלום, ומקדים שלום ומשיב שלום, הקדוש ברוך הוא מורישו העולם הזה והעולם הבא, שנאמר וענוים יירשו ארץ והתענגו על רב שלום".

[6] מלבד החיבור בין המשניות, שבו עסקנו, ישנם ביטויים ספרותיים נוספים שמצביעים על כך שברכות ופאה הן חטיבה אחת. כך, למשל, הפרק הראשון בברכות פותח ב'מאימתי' ביחס לתחילת זמן קריאת שמע. הפעם הבאה במשנה שהמילה 'מאימתי' מופיעה היא בתחילת הפרק האחרון של פאה ("מאימתי כל אדם מתרין בלקט", ח, א). כמו כן, יש קשרים בין המשנה האחרונה של פאה למשנה האחרונה של ברכות: זקנה-זקנה, ה' עמכם, ה' מבטחו, ושאלת שכר ועונש.

[7] הקבלה זו בולטת עוד יותר בתלמוד הבבלי: מסכת ברכות מסתיימת באותו פסוק שמסתיימת מסכת עוקצין: "ה' עוז לעמו יתכן ה' יברך את עמו בשלום" (בבלי ברכות סד ע"א).

יש לציין שמסכת עדיות, שהיא מסכת עתיקה שכנראה עמדה כספר נפרד, מסתיימת גם היא בשלום:

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא לְרַחֵק וְלֹא לְקָרֵב, אֶלָּא לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג) הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא וְגוֹ' וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם (ח, ז).

Bookmark and Share

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן