לחם מן השמים ומן הארץ (ברכות ו, א)

 

כֵּיצַד מְבָרְכִין עַל הַפֵּרוֹת. עַל פֵּרוֹת הָאִילָן אוֹמֵר, בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ חוּץ מִן הַיַּיִן, שֶׁעַל הַיַּיִן אוֹמֵר בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן. וְעַל פֵּרוֹת הָאָרֶץ אוֹמֵר בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה, חוּץ מִן הַפַּת, שֶׁעַל הַפַּת הוּא אוֹמֵר הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ. וְעַל הַיְרָקוֹת אוֹמֵר בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בּוֹרֵא מִינֵי דְשָׁאִים: (ו,א)

בדיון על מקומה של מסכת ברכות בסדר זרעים, ציינו את הזיקה שבין הברכות לבין ארץ ישראל. לברכות יש גם רובד קדום ופשוט יותר: הזיקה לבריאת העולם.

ארבע ברכות שמוזכרות במשנה מברכות את ה' על בריאתו. הקשר לבריאה מסביר מדוע הברכות המיוחדות הן רק על פירות הארץ, ואילו על כל המאכלים שאינם מהצומח, ישנה רק ברכה כללית, "שהכול נהיה בדברו" (משנה ג). על אדם הראשון נאסרה   אכילת בשר (בבלי סנהדרין נט ע"ב). האוכל שהקב"ה נתן לו כלל רק אוכל מן הצומח: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה" (בראשית א, כט).

מבין הברכות שבמשנה, הברכה על הלחם, "המוציא לחם מן הארץ", אומרת דרשני: וכי ה' מוציא לאדם לחם מן האדמה? כפי שמצוין בתוספתא, יש צורך בעמל רב כדי ליצור לחם: "כמה יגע אדם הראשון ולא טעם לוגמה (פת) אחת, עד שזרע וחרש וקצר ועימר ודש וזרה וברר וטחן והרקיד ולש ואפה, ואחר כך אכל" (ברכות ו, ב). נראה שברקע הברכה עומד סיפור בריאת העולם. מקור הנוסח של הברכה הוא בפרק 'ברכי נפשי' בספר תהלים, המוקדש לשבחי נפלאות הבריאה של הקב"ה: "מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ: (תהילים קד, יד). כתוצאה מאכילתו מעץ הדעת, האדם נענש "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג, יט). קביעת לשון הברכה "המוציא לחם מן הארץ" מרמזת על תיקון לקללה הזו, ועל חזרה למצב הראשוני שלפני החטא – מצב שבו חוויית האדם ביחס ללחם שלו מתמקדת לא בעמלו, אלא בנתינה של אלוהים.[1]

בריאה כאן ועכשיו

המוטיבים של הברכה, הקושרים בינה ובין ארץ ישראל, בריאת העולם וגן עדן, אינם סותרים אלו את אלו אלא משלימים. במבנה של התורה, העולם נברא במציאות אידיאלית, שבה האדם חי בגן עדן, בצלו של הקב"ה. לאחר החטא גורש האדם מגן עדן, והסאגה של סיפור התורה היא סיפור השיבה לגן העדן, כאשר עם ישראל מחליף את אדם הראשון וארץ ישראל וברכותיה מחליפות את גן העדן. הברכה כוללת את המילה 'בורא', בלשון הווה, וחושפת את הבריאה לא כאירוע מן העבר הרחוק, אלא כהתרחשות מתמשכת של נוכחות אלוהית בתוך העולם.  

המוציא לחם מן השמיים ומן הארץ

חוליית חיבור בין זיקתן של הברכות לבריאה ובין זיקתן לארץ ישראל נמצאת בהקשר שלישי: המן שאכלו בני ישראל במדבר. בתורה נקרא המן 'לחם מן השמים' (שמות טז, ד). ספר דברים מלמד מהו הלקח שצריך להפיק מסיפור המן, לקראת הכניסה לארץ ישראל:

"וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יה' יִחְיֶה הָאָדָם:...כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה...אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ: אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ... וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ:... פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טוֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ:... וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:... הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ: וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה: (דברים ח, ג-יז)

סיפור הבריאה לימד על הנתינה האלוהית לאדם. אולם במהלך הדורות, נשכחה העובדה שאלוהים הוא מקור השפע והברכות של העולם. שינוי סדרי הטבע במדבר, שבמסגרתו הלחם בא מן השמיים, נועד ללמד אותנו מחדש את אותה אמת הנשכחת. בכניסה לארץ, עלינו לזכור את הגילוי הזה, ולדעת שגם מאחורי ברכות הארץ עומדת הנתינה האלוהית. זהו היסוד שניתן ללמוד מפרשה זו, על החיוב לברך אחרי האכילה (בבלי ברכות כא ע"א): "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ:"

הזיקה למן מעניקה משמעות נוספת לנוסח ברכת הלחם - כמו שה' הוציא לחם מן השמיים, הוא זה ש"מוציא לחם מן הארץ".

מן וקרבן עומר

 

כדי שלא נשכח את הלקח של המן, ה' ציווה לשמור צנצנת של מן בארון הברית:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר...וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדֻת לְמִשְׁמָרֶת: (שמות טז, לב-לד)

זיכרון המן נשמר גם בצורה אקטיבית. אראל שרף רואה בקרבן העומר, שהובא בכל שנה בחג הפסח, שחזור של סיפור המן.[2] עומר הוא שיעור נפח של עשירית האיפה (שמות טז, לו). המילה 'עומר' מופיעה שש פעמים בהקשר של המן, והיא מציינת את שיעור המן שקיבל כל אחד. קרבן העומר נקרא על שמו. המן הפסיק לרדת כאשר ישראל נכנסו לארץ, סמוך לחג הפסח, ובפסח הביאו את קרבן העומר.[3] המשנה (מנחות י, ג) מתארת את קציר העומר כטקס גדול ברוב עם, המזכיר תיאור של העם היוצא ללקט את המן.
קרבן העומר בא מן התבואה החדשה של השנה, ורק הקרבתו לה' מתיר את האכילה מ תבואת השנה החדשה. שחזור המן בקרבן העומר נועד להזכיר שממש כמו העומר במדבר, גם העומר וכל שאר התבואה בארץ ישראל ניתנים מאת ה'.

נספח: אכילת המן ופירות שביעית

בפרק זה הצענו שקרבן העומר וברכות המוציא עוצבו על רקע סיפור המן. ברצוני להציע הקשר הלכתי נוסף – אכילת פירות שביעית - שבו המן נמצא ברקע, ומעניק רובד חדש של משמעות.

בשנת השמיטה אסור לסחור בפירות שביעית, ולכן מותר לקנות פירות רק בשווי של שלוש סעודות, שיעור שהתלמוד קורא לו 'כדי מן' : "מר רבה בר בר חנה א''ר יוחנן בכדי מן שנו" (בבלי סוכה לט ע"ב). התלמוד מתקשה להבין את פשר המילה 'מן', ובהמשך, על בסיס פסוק מספר דניאל, מסיק התלמוד שפירושה 'מזון': "מאי משמע דהאי מן לישנא דמזוני הוא? דכתיב {דניאל א-ה} וימן להם המלך וגו'". לא נאמר לנו מדוע זנח התלמוד את המילה המוכרת 'מזון', ובחר במילה הסתומה 'מן'. נראה שמטרת התלמוד היא לרמוז שאכילת פירות שביעית היא כמו אכילת המן. בשביעית הארץ חוזרת לקב"ה, ופירותיה נחשבים כנתינה ישירה מאת ה'. לכן הפירות קדושים, ואסור לבזות אותם או לסחור בהם. ההוויה הזו מחזירה את האדם לזו שבמדבר, כאשר קיבל את המן ישירות מאת ה'.

כבר במקרא אנו מוצאים השוואה בין שתי הנתינות. על פירות שביעית נאמר בתורה: "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה" (ויקרא כה, ו), בדומה למה שנאמר על המן: "הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן ה' לָכֶם לְאָכְלָה" (שמות טז, טז).

הפסוק שהתלמוד מצטט מספר דניאל הוא: "וַיְמַן לָהֶם הַמֶּלֶךְ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ מִפַּת בַּג הַמֶּלֶךְ וּמִיֵּין מִשְׁתָּיו וּלְגַדְּלָם שָׁנִים שָׁלוֹשׁ וּמִקְצָתָם יַעַמְדוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ" (דניאל א, ה). המלך הבבלי רוצה לכלכל נערים יהודים, כדי שיגדלו וישרתו אותו. בפסוק ישנה תקבולת לסיפור המן:

נתינת המלך היא "דבר יום ביומו מפת", ואילו בסיפור המן, נתינתו של ה' היא "לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם...דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא" (שמות טז, ד).

כפי שנאמר בפסוק, המן הוא ניסיון לישראל. דניאל וחבריו עומדים בניסיון, ומסרבים לאכול את האוכל של המלך הבבלי. סריסי המלך מפחדים שהם ייענשו אם היעדר התזונה יפגע במראה שלהם. הנערים מבקשים תקופת ניסיון, שבה יאכלו זרעים:

"נַס נָא אֶת עֲבָדֶיךָ יָמִים עֲשָׂרָה וְיִתְּנוּ לָנוּ מִן הַזֵּרֹעִים וְנֹאכְלָה וּמַיִם וְנִשְׁתֶּה" (פסוק יב).כנגד ניסיון המן במדבר, שהיה "כזרע גד" (שמות טז, לא), הנערים עומדים בפני ניסיון עם זרעים. ה' מחולל נס, ודניאל וחבריו ניזונים באופן נסי מאת ה', כפי שניזון עם ישראל במדבר: "וּמִקְצָת יָמִים עֲשָׂרָה נִרְאָה מַרְאֵיהֶם טוֹב וּבְרִיאֵי בָּשָׂר מִן כָּל הַיְלָדִים הָאֹכְלִים אֵת פַּתְבַּג הַמֶּלֶךְ" (דניאל א, טו).

הסיפור של דניאל קשור לא רק לסיפור המן, אלא גם לשביעית. כנגד שלוש השנים שבהן מבקש המלך לזון את הנערים (פסוק ה), מברך הקב"ה את התבואה לשלוש השנים שסובבות את השמיטה והיובל: "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים" (ויקרא כה, כא).

השביעית, כמו המן, היא ניסיון מאת ה' - האם ניתן לבטוח בו או לא. עם ישראל לא עמד בניסיון, ובתקופת בית ראשון לא ציין את השביעית. במקרא תולים בכך את הסיבה לשבעים שנות גלות בבל:

 וַיֶּגֶל הַשְּׁאֵרִית מִן הַחֶרֶב אֶל בָּבֶל וַיִּהְיוּ לוֹ וּלְבָנָיו לַעֲבָדִים עַד מְלֹךְ מַלְכוּת פָּרָס: לְמַלֹּאות דְּבַר ה' בְּפִי יִרְמְיָהוּ עַד רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה שָׁבָתָה לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה: (דברי הימים ב', פרק לו כ-כא).[4]

עוד לפני חורבן המקדש, התנהגותם של דניאל וחבורתו סללה את הדרך בחזרה לחיים של נאמנות לה' וביטחון בו. קרבן העומר, פירות העומר וברכות המוציא מנסות לטעת את התכונות הללו בחייו של כל אחד מאתנו.



[1] ברכת המוציא היא למעשה דרש של הפסוק בתהילים. בפשט נראה שפירוש הפסוק הוא שה' מצמיח מאכל לבהמות, וזה מאפשר לאדם לעבוד את האדמה כדי להפיק ממנה לחם (דעת מקרא, תהלים ב, מפורש בידי עמוס חכם, ירושלים תש"ן, עמ' רנה).

[2] שרף, עומר, עמ' 49 -64.

[3] ראו מקורות שם עמ' 50.

[4] ראו: "גָּלוּת בָּאָה לָעוֹלָם ... וְעַל הַשְׁמָטַת הָאָרֶץ" (אבות ה, ט).

Bookmark and Share

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן