סדר ברכות (ברכות פרק ו')

 

המשנה פותחת במצוות קריאת שמע, שביסודה ניצבת קבלת מלכות שמיים, שהיא הבסיס לכל מצוות התורה.[1] אולם המסכת נקראת לא על שם מצוות שמע (פרקים א –ג) ולא על שם התפילה (פרקים ד-ה), אלא דווקא על שם הנושא שחותם אותה – ברכות (פרקים ו-ט). בהמשך אציע שהסיבה לכך נעוצה במיקום המסכת בתחילת סדר זרעים, המוקדש למצוות התלויות בארץ. אך קודם יש לציין שגם הנושאים האחרים שנדונים עוסקת הם תשתית למצוות של סדר זרעים. כאשר היובל עצמו תלוי בציות לדבר ה', כפי שמתואר בקריאת שמע:

וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם: וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ: וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ: הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם...וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם (דברים יא יג-יז)

כמו כן, כפי שמוזכר במשנה (ברכות ה, ב), בתפילה מבקשים ומשבחים את הקב"ה על הגשם, שבו היבול תלוי.

ברכת הארץ

כֵּיצַד מְבָרְכִין עַל הַפֵּרוֹת. עַל פֵּרוֹת הָאִילָן אוֹמֵר, בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ חוּץ מִן הַיַּיִן, שֶׁעַל הַיַּיִן אוֹמֵר בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן. וְעַל פֵּרוֹת הָאָרֶץ אוֹמֵר בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה, חוּץ מִן הַפַּת, שֶׁעַל הַפַּת הוּא אוֹמֵר הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ. וְעַל הַיְרָקוֹת אוֹמֵר בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בּוֹרֵא מִינֵי דְשָׁאִים: (ו,א)

הכותרת של היחידה העוסקת בברכות היא: "כיצד מברכים על הפירות?". המשנה הראשונה עוסקת כולה בברכות על יבול הארץ – פרי העץ, פרי הגפן, פרי האדמה, לחם מן הארץ, ולדעת רבי יהודה, מיני דשאים. בהמשך הפרק מתברר שעל כל המאכלים שאינם מיבול הארץ, כגון חלב, ביצים, בשר ודגים, יש להסתפק בברכה אחת כללית, "שהכל נהיה בדברו". יתר על כן: למאכלים הללו, על אף חשיבותן לתזונה האנושית, יש רק הגדרה שלילית - הם לא יבול הארץ, ובלשון המשנה (ג): "עַל דָּבָר שֶׁאֵין גִּדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ אוֹמֵר שֶׁהַכֹּל".

משמעות הדבר היא שהברכות הן בעיקר על יבול הארץ. הקשר לארץ מתחדד מתוך עיון בברכה אחרונה. ברכת המזון וברכת 'מעין שלושה' נאמרות רק על שבעת המינים שבהם השתבחה ארץ ישראל (ברכות ו, ה).[2] התלמוד (ברכות כא ע"א) לומד את החיוב על ברכות המזון מהפסוק "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דברים ח, י). הברכה היא על הארץ שניתנת לנו מאת ה', כפי שעולה גם מתוכן ברכת המזון: "נודה לך.. על הארץ הטובה...". [3]

ברכת הארץ וקללת הארץ

הקשר בין הברכה לארץ ישראל הוא הבסיס לשיטת רבי יהודה, לפיה גם בברכה ראשונה יש העדפה לשבעת המינים:

הָיוּ לְפָנָיו מִינִים הַרְבֵּה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶם מִמִּין שִׁבְעָה, מְבָרֵךְ עָלָיו. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל אֵיזֶה מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה.(ברכות ו, ד)

ביחס למאכלים שהם 'מין קללה', רבי יהודה סבור שיש להתמקד לא בהנאת האדם מן האוכל, אלא במשמעות הסימבולית שלו. לכן הוא מסיק שאין לברך על דבר שהוא מין ברכה גם כשיש לו ערך תזונתי וניתן ליהנות ממנו:

עַל דָּבָר שֶׁאֵין גִּדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ אוֹמֵר שֶׁהַכֹּל. עַל הַחֹמֶץ וְעַל הַנּוֹבְלוֹת וְעַל הַגּוֹבַאי אוֹמֵר שֶׁהַכֹּל עַל הֶחָלָב וְעַל הַגְּבִינָה וְעַל הַבֵּיצִים אוֹמֵר שֶׁהַכֹּל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁהוּא מִין קְלָלָה אֵין מְבָרְכִין עָלָיו:
(ברכות ו, ג)

ידידי הרב אמנון דוקוב גילה ששלוש הדוגמאות למין קללה במשנה לקוחות מפרשת הקללות, שנאמרת לקראת כניסתם של בני ישראל לארץ.

גבאי הוא הקללה של "זֶרַע רַב תּוֹצִיא הַשָּׂדֶה וּמְעַט תֶּאֱסֹף כִּי יַחְסְלֶנּוּ הָאַרְבֶּה" ( דברים כח, לח).

החומץ הוא הקללה של "כְּרָמִים תִּטַּע וְעָבָדְתָּ וְיַיִן לֹא תִשְׁתֶּה וְלֹא תֶאֱגֹר כִּי תֹאכְלֶנּוּ הַתֹּלָעַת" (שם, לט).

הנובלות היא הקללה של "זֵיתִים יִהְיוּ לְךָ בְּכָל גְּבוּלֶךָ וְשֶׁמֶן לֹא תָסוּךְ כִּי יִשַּׁל זֵיתֶךָ" (שם, מ).

את הברכה על האוכל יש להבין בהקשר הרחב, של הדו-שיח בין האדם לבין הקב"ה. על האדם להבחין בין ברכות ה' וקללתו.

ברכת האדם וברכת ה'

באמצעות הברכות, מבטא האדם את ההכרה בכך שהברכות שלהן זכה אכן הגיעו אליו. כלומר, המוקד איננו ברכות האדם, אלא ברכות ה'.

לאורך המקרא, הברכה המרכזית של הקב"ה לאדם היא ברכת פירות הארץ: "יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ וּבֵרַכְךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (דברים כח, ח). כמו כן, בברכת השנים שבתפילת העמידה (ברכות ה:ב) מופיעה בקשה שה' יברך את יבול הארץ ("ברך כל מיני תבואתה לטובה").

סדר זרעים מלמד על תגובת האדם לברכות שה' מעניק לו בארץ. התגובה יכולה להיות מילולית – על ידי אמירת ברכה, הנושא של מסכת ברכות. התגובה יכולה להיות גם מעשית, על ידי קיום מצוות התלויות בארץ, הנושא של שאר סדר זרעים, שבהן מתבטאת ההכרה שהארץ וברכותיה ניתנו לאדם על ידי ה'.

החיבור בין מצוות התלויות בארץ לבין ברכות ה' בארץ, מפורש ב'וידוי מעשר'. מיד אחרי שהתורה מתארת את מצוות ביכורים (דברים כו, א-יא), שבה האדם מודה לקב"ה על ברכת הארץ, מצהיר האדם על קיוםהמצוות התלויות בארץ, ומתוך כך מבקש שה' ימשך לברך את הארץ:

כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ: וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי...הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: (דברים כו, יב-טו)

המשנה דורשת את נוסח הווידוי, ומוצאת בו רמזים לעשר המצוות התלויות בארץ:

"...כֵּיצַד הָיָה הַוִּדּוּי,

בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת (דברים כו), זֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְנֶטַע רְבָעִי.

נְתַתִּיו לַלֵּוִי, זֶה מַעְשַׂר לֵוִי.

וְגַם נְתַתִּיו, זוֹ תְרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר.

לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, זֶה מַעֲשַׂר עָנִי, הַלֶּקֶט וְהַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה...

מִן הַבַּיִת, זוֹ חַלָּה: (מעשר שני ה, י)

על הפסוק "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם" מוסיפה המשנה: "עָשִׂינוּ מַה שֶׁגָּזַרְתָּ עָלֵינוּ, אַף אַתָּה עֲשֵׂה מַה שֶׁהִבְטַחְתָּנוּ" (שם, ה יג) ברכת ה' בארץ תלויה בקיום המצוות התלויות בארץ.[4]

מסכת ברכות, אם כן, היא אינטגרלית לסדר זרעים, כחלק ממערכת היחסים בין האדם ובין הקב"ה.

המשנה אורגת את מסכת ברכות אל תוך סדר זרעים בעזרת מאפיינים ספרותיים. המשנה הראשונה של ברכות פותחת במילים: "מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִית? מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָתָן" (ברכות א, א), המגדירה את זמן קבלת מלכות שמיים על בסיס תרומה.

שמע היא מצווה של קריאה, "קורין את השמע"; מסכת ביכורים, האחרונה בסדר זרעים, פותחת גם היא במצוות קריאה: " יֵש מְבִיאִין בִּכּוּרִים וְקוֹרִין..." (ביכורים א, א). בקריאת אנו שמע אנו מצהירים על מחויבותנו כלפי הקב"ה; במקרא ביכורים אנו קוראים על מימוש הבטחות ה' כלפינו.

מסכת ברכות מסיימת בסיפור שמחבר בין ברכות האדם למצוות התלויות בארץ:

וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם, וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים ה' עִמָּכֶם, וַיֹּאמְרוּ לוֹ, יְבָרֶכְךָ ה' (רות ב, ד)

בועז מברך את הקוצרים בשדה, במסגרת קיום מצוות מתנות עניים בשדה (רות ב, ב,ג; טו-כג) שהוא הנושא של המסכת הבאה, פאה.[5]

השם "ברכות" משמש לא רק כשמה של המסכת הראשונה בסדר זרעים; הוא רומז גם ליסוד של סדר שלם, המוקדש ליחס שלנו לברכות של הקב"ה.



[1] אותו עיקרון מופיע בהסבר של המשנה לסדר הפנימי של קריאת שמע: "למה קדמה 'שמע' ל'והיה עם שמוע'? אלא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואחר כך יקבל עליו עול מצוות" (ברכות ב, ב).

[2] כך לפי שיטת חכמים ורבן גמליאל במשנה. יחד עם זאת סובר רבי עקיבא (שם) ש"אפילו אכל שלק והוא מזונו מברך אחריו שלש ברכות".

[3] בדומה לכך, באמצעות הבאת ביכורים למקדש האדם מודה לה' לא רק על הפירות, אלא בעיקר על הארץ שניתנה לו. ולכן מביאים ביכורים רק משבעת המינים (ביכורים א, ג), ורק מאדמה שבבעלותו (ביכורים א, א-ב).

[4]ראו גם בפסוק: "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ" (דברים כד, יט).

[5] תודתי לאחי הרב דני גנק שהאיר לי על כך. העמקה במשמעות הדברים והזיקה שבין המשנה אחרונה של ברכות לזו של פאה נרחיב בפרק 'חיבורים של שלום'.

על הזיקה שבין ברכות וסדר זרעים ראו גם בפרק ז משנה א, על אילו מצוות התלויות בארץ (תרומה, מעשר ראשון, מעשר שני, דמאי) מעכבות זימון.

 

Bookmark and Share

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן