להקשיב לשירת המשנה

 


דב ברקוביץ´


הפרשנות המסורתית והמחקר הקלאסי כמעט שכנעו אותנו שאין המשנה אלא קובץ הלכות. לאחרונה היא מתגלה מחדש בתפארתה הרעיונית והספרותית


נשמת המשנה - צוהר לעולמה הפנימי של המשנה
יעקב נגן
הוצאת 'גילוי', ישיבת עתניאל, 240 עמ'

 

לפני שהיתה גמרא היתה המשנה. ברור שמשפט זה הוא פשטני וכוללני מדי. ברייתות רבות המובאות בתלמוד הבבלי והירושלמי מכילות דיונים מורכבים ומפולפלים של תנאים, חכמי המשנה. יתר על כן, במשנה עצמה ישנה "גמרא", במובן ה"ז'אנרי" - צורת חשיבה, שיטות ניתוח ודרכי הבעה (ראו, למשל, שימוש המילה "גמרא", במובן זה, במשנה תורה לרמב"ם, הלכות תלמוד תורה א, יא).

ה"גמרא", במובן זה, גובשה בבתי המדרש של בית הלל ובית שמאי בסוף תקופת בית המקדש השני, ובדורות לאחר החורבן. פרקים רבים במשנה מהווים מעין סוגיה תלמודית הלכתית או אגדית מתומצתת. עריכת המשנה מניחה שהלומד יספק בעצמו את קטעי הקישור בין המשניות, המהווים את הבריח התיכון במרקם הסוגיה התלמודית.

על אף כל זאת, חשוב לשנן לעצמנו: 'לפני שהיתה גמרא היתה המשנה'. זאת, בשימוש במילה "גמרא" במובן של טקסט ערוך הבא לפרש ולהרחיב את אשר נמצא במשנה ובברייתות. המשנה היא יצירה עצמאית, מהנפלאות שבמורשתנו, עם שפה וסגנון משלה, בעלת שיטה מובנית ועמדה רעיונית והלכתית מגובשת וקוהרנטית. אך ראיית המשנה, כמות שהיא, כיהלום שבכתר, נעלמה במסורת העיון התורני, גם הלמדני - ובעיקר הלמדני - לפני מאות בשנים.

מאז שגדולי מפרשי המשנה הראשונים, הרמב"ם והרב עובדיה מברטנורא, פירשו בגאוניות ובסמכותיות רבה את המשנה - בדרך כלל על פי המסקנה ההלכתית של סוגיות התלמוד הבבלי - קשה לחשוף את חינה וחיוניותה המיוחדים של המשנה מתוך מעבה שכבות הפרשנות לדורותיה.

המשנה מכילה את הדעות והאידיאות, האמוניות והמוסריות; את פסיקותיהם וחידושיהם של גדולי עולם, דורשי מעמקי התורה שבכתב, אנשי דעת ורוח בשיעור קומה עצום - רבן יוחנן בן זכאי, רבי אליעזר הגדול בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה, רבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה, ותלמידיהם; ונשיאי הסנהדרין - מהעניו והמהפכן, הלל, עד העורך האחרון והסמכותי של המשנה, רבי יהודה הנשיא. האין הנפש כוספת ומתגעגעת למגע ישיר עם עולמם הרוחני של אלו, עם דיבורם ועם נפשם?

 

נשמה כבויה

 

בתקופת הביקורת המודרנית נכתבו מחקרים חדשניים מתוך עמדה היסטורית וספרותית שדרשה להעמיד את המשנה על טהרת מובנה וביטוייה המקוריים.

בעבודות פורצות דרך של חנוך אלבק ויעקב אפשטיין, ובמחקרים על התוספתא של שאול ליברמן, היה נדמה שבאה גאולה למשנה. בניתוחים פילולוגיים והיסטוריים ובמאמץ איתן להעמיד גרסה על דיוקה, על פי כתבי יד נאמנים, הלך ונחשף ה"סדר" הראשוני שקבעו חכמי המשנה במרחבי התורה שבעל פה. אותו מעשה נועז שהסתיר את חבל הטבור שחיבר בין פרטי ההלכה לבין שורשם בתורה שבכתב. האומנם?

מחקרים חשובים אלו המשיכו לקיים שתי הנחות יסוד שירשו מלימוד המשנה המסורתי. ראשית, אין בניסוח ההלכתי של המשנה אלא פסיקה מעשית. לשון אחרת, המשנה היא שולחן ערוך קדום, מעין קיצור שולחן ערוך, נטול מימדים של עומק רעיוני, מורכבות מדרשית ורובדי שפה מתוחכמים המוכרים מהתלמודים והמדרשים.

שנית, אין ברצף המשניות קוהרנטיות רעיונית או הלכתית, היות שעיקר מטרת העריכה היה לעזור ללומדים לשננה בעל פה. לשם הקלת הזיכרון חוברו יחד נושאים שאין ביניהם כל קשר פנימי על ידי חיבורים אסוציאטיביים. בתפיסת החוקרים, חיבורים אלה נעשו על ידי ליקוט של קטעי משנה - לפעמים לא יותר מפרגמנטים - מתוך מקורות שחוברו בתקופות שונות ועל ידי מחברים שונים.

ייתכן שלהנחה זו בסיס היסטורי וספרותי מוצק, אך חשוב להדגיש שאותם חוקרים הסיקו מכך שיש חיזוק לעמדת הפרשנות המסורתית של המשנה, שלפיה אין לחפש לכידות בין המשניות יותר מאשר ברצף של כמה משניות. על אחת כמה וכמה, אין לדבר על מבנה של פרק או של מסכת כיחידה ספרותית, רעיונית או הלכתית.

בסופו של דבר, אסכולה זו, על אף חידושיה בתחום הדיוק בשפה, בריאליה ובהקשר ההיסטורי, השאירה את נשמת המשנה כבויה. רק במנהגי האבלות של קהילות ישראל לדורותיהן, בחינת מנהג ישראל סוד הוא, נשאר ה'רשימו' של המשנה באותיות "נשמה", כאותיות נשמת התורה ואותיות נשמת האדם.

 

רעיון, מוסר וסוד

 

בדור האחרון התגבש סוג אחר של עיון במשנה. עיון המחויב לדלות משתי הדרכים הסלולות שקדמו לו - הלמדנית-מסורתית והמחקרית, אך המזהה במשנה לשון ועריכה מתוחכמות ושואף לחשוף מעמקים החבויים בה.

אפשר למצוא ביטויים מובהקים של אסכולה זו, ההולכת ומתעצמת בשנים האחרונות, בעיקר בכתבים האקדמיים הרחבים של ד"ר אברהם וולפיש, ובביטאון נטועים שהוא עורך במסגרת מכון הרצוג שעל יד ישיבת אלון שבות; בעיוניו של יצחק קליין - המשתמשים ביסודות קבליים ובהגות המהר"ל בכדי לנתח מבנים של פרקי משנה; ובכתיבה שלי במסגרת המדור השבועי, "הדף היומי", במוסף זה. כדי לסבר את האוזן, הרי כמה מעמודי השיטה:

בשפת ההלכה, שעיצבו עורך המשנה ורבותיו, יש הרבה יותר מקביעת ההלכה למעשה. לשון המשנה היא רב-ממדית. כלשון המדרש היא בעלת תחביר מורכב ועשיר, גדושה במשחקי מילים ובשימוש במילים ובהלכות גם בתור סמלים ודימויים. פן זה, מלא קסם, נחקר במיוחד בעבודתו של וולפיש, המשתמש רבות בשיטות הספרותיות שפיתח פרופסור יונה פרנקל בלימוד האגדה והמדרש.

המשנה מכילה בתוכה שרידים מהתחביר המוכר לנו מספרי הנבואה, המניח את קיומו של החיבור בין הלכה ואגדה כתכונה ראשונית בתודעה. בסגנון המורכב מרבדים שונים של משמעות, מנסחת המשנה את נדבכי היסוד של התרבות בשפת ההלכה, מתוך עקרונות תורניים מכוננים, כפי שהוגדרו בבית מדרשם של חכמי התקופה. השפה ההלכתית טומנת בחובה רעיון, הגות ומוסר, ואף רומזת לעיתים לתורת הסוד.

חשיפת ממד העומק של לשון המשנה והתחביר המחבר בין הלכה ואגדה, מגלה תמיד שסדר עריכת ההלכות מדויק ביותר. כל סטייה מהנושא המרכזי הנידון מהווה שער להבנת העיקרון המארגן את המהלך הרעיוני הטמון במשנה היחידאית או בסדרת משניות.

הממד הרעיוני, המבסס את הפסיקה, בונה יחידות מושגיות שהלכידות המחשבתית שלהן מקילה מאוד על שמירתן בזיכרון. עם זאת, המטרה העיקרית בצורה זו של הבעה איננה השינון והזיכרון, אלא הוראת דרך חיים, ברובד שאינו עוסק רק בפסיקה אלא בהעמקת משמעות ורעיון המלווים את הניסוח המעשי של פסיקת המשנה. על אף שבקריאה כזאת ישנה סכנה שהיא תהיה לא יותר מ"דרשנות" הלומד, הרי שפירותיה המובהקים מוכיחים מעבר לכל ספק שקריאה שכזו נאמנה לכוונותיו של עורך המשנה.

בעקבות צורה זו של לימוד המשנה, במקרים רבים הולכים ומתבהרים קשרים בלתי מובנים בסוגיות התלמודים, הן נושאים הלכתיים והן קטעי הלכה ואגדה שעל פניהם נראים כמנותקים אלו מאלו, וזאת מתוך הבנת ההקשר העקרוני הרחב של משניות יחידאיות או של פרקים שלמים ואף של מסכתות. חשיפתה של תודעה הלכתית-אגדתית מלאת חיוניות פותחת פתח להבנת יסודותיה של החשיבה המקורית שאפיינה את היצירה של תקופת המשנה והגמרא, ולדרך לימודם של חכמי התקופה את התורה שבעל פה וצורת הבעתה.

 

קילוף השכבה האטומה

 

כעת יש סיבה לחגיגה אמיתית, עם ההוצאה לאור של פרי הוראתו של הרב יעקב נגן במסגרת שיעוריו במשנה בישיבת עתניאל. הספר יצא לאחרונה בהוצאת 'גילוי' שעל יד ישיבת עתניאל. הוצאה זו חושפת לנו לאחרונה בזעיר אנפין ממקוריות דרכי לימוד התורה המתחדשות בדורנו, מתוך הגילוי הרוחני והנפשי של האדם הארץ ישראלי.

הספר שלפנינו מדגיש באופן נהיר ונגיש כמה יסודות בסיסיים באסכולה החדשה. חשיבותו היא בכך שהוא מהווה מבוא מצוין ללימוד משנה בשיטה זו. בחמישים פרקים, רובם קצרים ותמציתיים, חושף הרב נגן את פנימיותן של המשניות בשפתו הבהירה של מורה מנוסה. לפני כל פרק מובאת המשנה הנידונה כלשונה, בעיצוב גרפי המסייע להבנת תוכנה. גופן הספר, חלוקת הפרקים לתתי סעיפים וההערות המאירות, שאינן מורכבות מדי, בסוף כל פרק, יהוו שער לרבים - למדנים ופותחי משנה לראשונה.

בערב חגיגי לכבוד הוצאת הספר נכחו יותר ממאה וחמישים גברים ונשים שביקשו להיחשף ל"נשמת המשנה". השתתפותו של קהל רב בערב זה נותנת ביטוי לבשורה שבשיטת לימוד זו, בכל הקשור להבנה חדשה של הבעת התורה שבעל פה. יסודות מרכזיים בתורה שבעל פה - היחס בין משנה לגמרא בתלמודים, היחס בין הלכה ואגדה, היחס בין סגנון למהות, והרצף המורכב והעשיר של התהוות מושגי יסוד הלכתיים, מוסריים ואמוניים - הולכים ומתגלים ככל שהלומד מעמיק בעיון המשנה בצורה זו.

כדי לטעום מפירותיה של שיטה זו, הנגישה לכל לומד, אביא שתי דוגמאות מהספר.
פרקים ד ו-ה במסכת ברכות דנים בהלכות תפילה. נגן מראה איך שתי עמדות יסוד אודות מהות התפילה משולבות יחד בפרק ד למרקם רעיוני אחד. מחד גיסא, מובאת במשנה ג פסיקתו של רבן גמליאל: "בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה"; מאידך גיסא, במשנה ד מובא: "רבי אליעזר אומר: העושה תפילתו קבע, אין תפילתו תחנונים". שתי העמדות מדגישות פנים שונות, אולי הפוכות, בהבנת מטרת התפילה ותוכנה. הרב נגן מתאר את ההבחנה העקרונית שבין העמדות:

רבן גמליאל, נשיא ישראל, מתמודד עם הסכנות שאיימו על עמו בעקבות חורבן המקדש... תקנת רבן גמליאל מציעה פעולה דתית אחידה שתלכד את העם המפורד והמפוזר ותשמש חלופה לקשר הרוחני שהתקיים עם הקדוש ברוך הוא באמצעות המקדש. לחיוב האדם בתפילה ול"הקפאת" נוסח התפילה יש גם מחיר - ויתור על הספונטניות של התפילה ועל האינדיבידואליות שבה. ואכן, מבין זקני דורו של רבן גמליאל קמו מתנגדים לתקנתו, ובראשם רבי אליעזר הגדול (25).

עד כאן, הבנת שתי השיטות שבמשנה חושפת עקרונות חשובים המנוסחים בלשון ההלכה; אבל הרווח האמיתי בניתוח המדייק בתוכני העריכה הוא בבניית קומה נוספת.

מתברר שבמקור (ההיסטורי, ד"ב) חלק רבי אליעזר הגדול על עצם תקנתו של רבן גמליאל, אולם עורכי המשנה הציגו את דעתו כדעה עצמאית ולא בסמוך לדעת רבן גמליאל (במשנה ג). כתוצאה מחלוקה זו דברי רבי אליעזר אינם מתפרשים כחולקים על רבן גמליאל בשאלות מתי להתפלל או מה לומר בתפילה, אלא באים כהדרכה כיצד יש להתפלל... (בצורת עריכה זו המשנה מלמדת כי) האתגר הגדול הוא למצוא את הדרך לשלב בין שתי אמיתות אלו (27).

בעקבות ניתוח העמדות, מצליח נגן לקלף את השכבה האטומה, המסתירה עבור רוב לומדי התלמוד את הרצף המושגי הקיים בין משנה לגמרא. הוא מוכיח, בעיניי מעל לכל ספק, את הזיקה הקיימת בין שתי העמדות שבמשנה לבין מחלוקת מרכזית המובאת מיד בגמרא. שני אמוראי ארץ ישראל חלקו אודות מקורן ומהותן של תפילות הקבע, שחרית, מנחה ומעריב - אם יוסדו על ידי האבות או שתוקנו כחלופה לקרבנות התמיד אחר חורבן המקדש השני.

ההבחנה הכרונולוגית, כמובן, אינה עיקר המחלוקת; גם מחלוקת זו נותנת ביטוי לעמדות שזוהו במשנה. שיטת "אבות תקנום" רואה בתפילה תנועת נפש של האדם הפרטי הפונה לא-להיו מתוך הקשבה לקצב הזמן הטבעי - בוקר, צהריים וערב. שיטת "כנגד קרבנות תקנום" רואה בתפילה פעולה של ציבור העובד יחד את א-להיו מתוך מטבע תפילה קבוע.

 

עדיף לחתור לעומק

 

דווקא בניתוח נהיר ומעמיק זה נחשף אחד מחסרונות הספר. עבודת הפרשנות של נגן מתבצעת בעיקר על משניות בודדות. הוא אינו עוסק - להוציא כמה יוצאים מהכלל חשובים - ברצף משניות, שבו מתעצבים מושגים הלכתיים ורעיוניים לאורך פרק שלם. במקרה הנ"ל, העובדה שנגן מתמקד רק בתוכני ניסוחה ועריכתה של מחלוקת רבן גמליאל ורבי אליעזר, ולא בתוכני העריכה של הפרק כולו, מעמידה את עיקר טענתו על בסיס מצומצם.

נגן יכול היה להרוויח רבות בביסוס טיעוניו אם היה מתייחס לעריכת הפרק כולו. לאורך כל הפרק אפשר לזהות עריכה מכוונת של רצוא ושוב, ממשנה למשנה, המעמידה לסירוגין את שני היסודות - שיטת הקבע של רבן גמליאל ושיטת התחנונים של רבי אליעזר - בזמני התפילה, בנוסח התפילה ובחובת התפילה בציבור. סקירה של הפרק כולו - במקרה זה סקירה שלא היתה דורשת הצגה ארוכה ומורכבת והיתה שומרת על אופי הספר כנגיש לכל סוגי הלומדים - היתה מחזקת מאוד את מסגרת הדיון.

בדוגמאות שבהן נגן מרחיב את הניתוח למבנים רחבים יותר בפרקי המשנה, כמו בניתוח יחידת הקניינים והמצוות בפרק הראשון במסכת קידושין, או בניתוח תיאור ניסוך המים ושמחת בית השואבה בפרק רביעי וחמישי במסכת סוכה - הניתוח אכן מתעשר ומתעמק.

לעומת זאת, מורגש לעיתים חיסרון הפוך. סוד הצמצום הוא אחד המרכיבים ההופכים ספר לחיוני עבור מי שמעוניין להכיר לראשונה דרך לימוד זו. ישנם מספר פרקים בספר שהם חיוורים מדי, פרגמנטים של אינטואיציה ראשונית או הארה ללא גיבוש - מה שאולי מתאים למסגרת של מפגש עם תלמידים, אך לא מספיק ממצה כדי להיכלל בספר.

חיסרון בולט נוסף בעבודתו של נגן מצוי בהרחבה הרעיונית וההגותית הנערכת לעיתים מתוך הנחשף מנשמת המשנה אל עבר ספרות הקבלה, הדרוש וההגות, וכתבי הראי"ה קוק. לטעמי, חידושו המיוחד של הספר הוא בחידוד מימד העומק הנחשף במשנה עצמה.

ואכן, כוחם של חידושיו של הרב נגן מורגש דווקא כאשר הניתוח חושף באמינות את נשמת המשנה כשלעצמה. ישנם פרקים שבהם הרחבת ההקשר הרעיוני אמנם מעמיקה את המופק מהמשנה, במיוחד בזיקות הרעיוניות המעניינות שחושף נגן בין המשנה לבין ספר יצירה; אך ברצוני להדגיש שכמעט בכל המקרים ההרחבה מדללת את החידוש העקרוני כל כך שהספר מעמיד בפני קוראיו.

לטעמי, ייעודו של הספר אינו לקיים רצף משרה השראה מתוך ההגות היהודית לדורותיה, אף שייתכן שהיתה זאת אחת ממטרות השיעורים בישיבה. נדמה שמבחינת המטרה המוצהרת של הספר, זוהי בחינת "תפסת מרובה".

בין הלכה לשיר

הדוגמא השנייה שאבקש לסכם כאן מהווה ביטוי לתרומה החשובה ביותר של הרב נגן, לטעמי, לשיטה זו של ניתוח המשנה. בדוגמאות רבות, תמיד מפתיעות ומרנינות, נגן מראה שלשון המקרא מכוננת את שפת המשנה ואת מגמותיה הפנימיות, לא רק בצורה גלויה - בציטוט מפורש או כמוקד של מדרש, אלא גם בצורה מרומזת ובנגיעות עדינות יותר.

הדוגמא היפה ביותר לכך מצויה בדיון רחב אודות מסכת תמיד. לפי נגן, "עיון במסכת ובמיוחד בפן הרעיוני שלה ובעיצובה הספרותי, חייב לעמוד בזיקה אינטרטקסטואלית לשיר השירים, ובמיוחד לפרק החמישי המספר על הרעייה המחכה לדודה בחדרה בעת לילה ועל ההחמצה הטרגית עקב עצלותה" (209).

הרב נגן טוען שמסכת תמיד, המתארת את העבודה היום יומית במקדש, רומזת רבות ללשון שיר השירים. בתחילת המסכת, למשל, מתוארת עבודת תרומת הדשן עם הבקעת אור בוקר, שמשמעה ניקוי המזבח משאריות הקרבנות שלא אוכלו במשך הלילה. עבודה זו, הפותחת את היום במקדש, מכשירה את המזבח לעבודה, ואינה מהווה חלק מהותי מעבודת המזבח, שתתמקד לאחר מכן בהקרבת קרבנות, מנחות ונסכים.

והנה הרב נגן, בהקשבה רגישה ללשון המשנה, מגלה שימוש בלשון שיר השירים המעניק לעבודה זו תכונה מיוחדת.

גם המשנה (כמו פרק ה' בשיר השירים, ד"ב) מספרת סיפור על מפגש - בין הכוהנים לממונה (פקיד המקדש האחראי להעיר את הכוהנים משנתם לשם עבודת תרומת הדשן). כמו בסיפור הגעגוע בין הדוד והרעיה, הכוהנים ישנים בפנים, בעזרה, והממונה קורא להם מבחוץ. אך הפעם שלא כבשיר השירים המפגש מתממש - הכוהנים נענים עוד קודם בואו של הממונה, והם מכינים את עצמם לרגע בואו. כאשר הממונה מגיע אין הוא צריך להמתין מעבר לדלת הנעולה. בלשון המשנה, 'הממונה בא ודופק עליהם, והם פתחו לו' (תמיד, א, ב).

הרב נגן שומע בלשון זו רמז לפסוק משיר השירים, 'אני ישנה וליבי ער, קול דודי דופק, פתחי לי אחותי רעייתי יונתי תמתי' (ה, ב), ומוסיף בהערה כי "הפעם היחידה שהמילה 'דופק' מופיעה בתנ"ך היא בפסוק זה בשיר השירים, והפעם היחידה שהיא מופיעה במשנה במשמעות דומה היא במשנתנו" (212-213).

את עיקר ההקבלה בין תיאור עבודת המקדש על פי מסכת תמיד לבין שיר השירים לא אסקור כאן. למה אקח מכם את הנאת הקריאה והלימוד, ואת חדוות הגילוי?

 

הרעיה כוספת למקדש

 

לקראת סוף מסכת תמיד נמצא משפט מסכם: "זה הוא סדר התמיד לעבודת בית א-להינו. יהי רצון שייבנה במהרה בימינו. אמן" (ז, ג). תפילה זו באה מיד לפני משנה ידועה, המסיימת את המסכת כולה, המפרטת את נוסח השיר שהיו הלויים אומרים (מדי יום ביומו) בבית המקדש. בעקבות דבריו המאירים של הרב נגן, יש לראות בלשון ובעריכת משנה זו על שירת הלויים חיבור מחושב בין התפילה לבניין מחדש של המקדש לבין פניית נפש הרעייה לדוד, לא רק כמתואר בשיר השירים אלא כפי שהתקיים כל יום בהווי המקדש עצמו.

הביטוי 'יהי רצון שיבנה במהרה בימינו, אמן', מקביל לסיומת של מסכת תענית. מסכת העוסקת באופנים שונים בחורבן בית המקדש ובהפסקת העבודה. בניסוח תפילה דומה שם, יוצאת ההקבלה בין עבודת המקדש לבין שיר השירים מגדר המרומז והופכת לגלוי.

וכן הוא אומר,

'צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה,
בעטרה שעטרה לו אמו
ביום חתונתו וביום שמחת לבו' (שיר השירים ג, יא):
'ביום חתונתו' - זמן מתן תורה;
'וביום שמחת לבו' - זה בניין בית המקדש,
שיבנה במהרה בימינו. אמן (תענית ד, ח).


מאמר זה פורסם לראשונה במוסף 'שבת' בעיתון מקור ראשון, כה טבת תשס"ח

 

Bookmark and Share

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן